על הישגים והצלחות קלות

מעבר לטיפול החשאי הכושל, תוך הסתרה מעיני הציבור של הנעשה במשא ומתן על ההסכם הימי, בלטה התנהגותו של יאיר לפיד. לפיד גילה ביטחון עצמי נטול היסוסים, הקרין אווירה של זחיחות ושחץ תוך שנפנף בביטול את חוות הדעת של היועצת המשפטית, וכמובן התעלם מהכנסת. השאלה שעלתה אצל כמה מהמשקיפים הצופים בלפיד בעשור האחרון היא, מאיפה הוא לוקח את צורת ההתנהגות הזאת.

מי שמקדיש דווקא לצד הזה בהתנהלות לפיד תשומת לב, יכול להבחין בהבדל העצום בינו לבין בנימין נתניהו. יש מסע לטשטוש ההבדלים במדיניות בכל התחומים החשובים בין שני המנהיגים; אבל מדובר בהבדלים עמוקים, בסיסיים, שחורגים מההבדלים שבין שמאל לימין בישראל. לעומת הבדלי התפיסות והאידיאולוגיות, חושפת התנהגותו הצוהלת של לפיד בעיקר סביב הסכם הגבול הימי הבדלי אישיות, בנוסח כיצד הגענו שנינו במסלולים שונים כל כך למקום דומה, אם לא ממש לאותו מקום.

"הביטחון העצמי (של לפיד) מוצדק בהחלט, לצערי", כתב לי מומחה אקדמי. "תראה לאילו הצלחות הגיע בכל כך הרבה תחומים, עם נתוני רקע כל כך בעייתיים. מבחינתו הכל אפשרי, ואין מגבלות - לרבות ערכיות".

הצלחות, כן. הישגים? אין. ויש הבדל עצום בין השניים. התחום שבו המריא לפיד הוא העיתונות הכתובה, וממנה הפך לכוכב טלוויזיה. אף כי היה "מגה־עיתונאי", ופקידות לשכה בצה"ל תלו טקסטים שלו על הקיר מעל המחשב, הוא לא השאיר אף עבודה עיתונאית של שטח או של תחקיר או מסה חשובה. כתיבה אם לא לדורות - לפחות כמורשת. האם הצלחתו כסופר רב־מכר השאירה אותו עם איזה הישג ספרותי מהסוג שהופך אמן לאוטוריטה מוסרית כמקובל בישראל? ספק גדול או פשוט שלילי. כמשרת ציבור הוא הצליח לבנות מפלגה, וזה הישג. המפלגה שורדת כעובדה פוליטית כבר עשר שנים. הוא לא הזיז דברים או שינה דברים בתחומים המדיניים או הכלכליים או הביטחוניים שמדינת ישראל יכולה לשים בכספת.

בתור השוואה, בנימין נתניהו, עוד בטרם נכנס לפוליטיקה - ונדלג על הפרק הצבאי שלו - תרם בצורה מכרעת לשינוי מפת התמיכה הציבורית הפוליטית בארה"ב לטובת ישראל. לא מדובר רק בהופעותיו הציבוריות המזהירות, אלא בהשפעתו על פלחי דעת קהל שהיו די מנוכרים לישראל, שעברו במידה רבה בזכותו לצד ישראל. הוא צפה את השבר בדעת הקהל של יהודי אמריקה עוד בשנות ה־80.

לגבי לפיד, זה נראה כאילו סוכנות ליהוק בחרה מועמד שיזכה לתמיכה, לרוח הגבית ולדחיפה של ממסדים חזקים שנרתעו מנתניהו או שללו אותו לחלוטין.

פרשת ההסכם הימי היא פרשת מפתח להבנת הצפוי לנו אם תיווצר הזדמנות נוספת למערכת מניפולטיבית שתציב שוב את לפיד כראש ממשלה. הקריסה של ישראל במשא ומתן מזכירה מאוד את הקריסה של יצחק רבין, שהתנגד מכל וכל להמשך המשא ומתן עם אש"ף עד כחודשיים לפני חתימת הסכם אוסלו. ואז באה הקריסה, ורבין הובל לחתימה על ההסכם. במקרה הלבנוני, שלושה גורמים דוחפים החל ממאי השנה להשגת הסכם במהירות. אלו חיזבאללה, צרפת וארה"ב. מי שלא קרא את הניתוח של ד"ר מייקל דוראן במכון האדסון, מוטב שיעשה זאת, כי הוא לא יקבל את זה מאלופים בדימוס ולא ממכוני מחקר ישראלים.

מייקל דוראן קובע, אם כי לא בוודאות, שהאמריקנים רצו להשתמש במטבע ישראלי כדי להמשיך במדיניות הפייסנות כלפי איראן. הוויתורים הקטסטרופליים לחיזבאללה הם המטבע הזה. ללפיד אין המשקל האישיותי, אין לו חוט השדרה המוסרי והאינטלקטואלי, כדי לגבש בנושא מאגרי הגז והגבולות עמדה עצמאית שתחזיק מים - הרבה מי ים - מול איומי טרור או לחצי הפטרונאז' האמריקני.

מייד ערב כניסתו של לפיד לתפקיד ראש הממשלה, כתבתי כי הרקע המפוקפק והמעורפל של שירותו הצבאי שולל ממנו את הבסיס המוסרי בהתייצבו מול מערכת הביטחון, ובייחוד מפקדי צה"ל הבכירים. כדי לעמוד כנגד דעה רווחת המתבטאת במסמכים וניירות עמדה של המטכ"ל, צריך בסיס מוסרי איתן כאשר חושבים שצריך להתעמת עם מערכת הביטחון וגם להטיל מרות על בעלי תפקידים.

ייתכן שאנחנו כבר ניצבים בפני אתגר חדש בסוריה. אם אנחנו עדיין לא שם, זה יקרה בעתיד הקרוב. לפי מנתחים רציניים של המצב באוקראינה ופעילות הכטב"מים האיראניים שם, ברור שהאיראנים דורשים תשלום עבור התרומה הצבאית שכבר מעוררת דאגה רבה בהנהגת אוקראינה. התשלום יהיה כנראה שהרוסים לא יפריעו, ואולי יעזרו, להתנחלות ולהתבססות צבאית עמוקה ורחבה של איראן ושל המיליציות השיעיות בסוריה. במקביל, הרוסים ינסו להגביל ולמנוע כמידת יכולתם המשך מבצעי המערכה המתמשכת של צה"ל ושאר זרועות הביטחון בסוריה.

העובדה שישראל לא הסתבכה בסוריה, ולעומת זה הצליחה לבצע מדיניות של הפצצת כל דבר שזז, היא הישגו האסטרטגי של ראש הממשלה לשעבר נתניהו. מדיניות לפיד היא תוצאה של סך כל הלחצים וההשפעות החיצוניות עליו. הוא מתייעץ. זה מבחן שספק אם יוכל לעמוד בו, ויעדיף תמיד ליישר קו עם דעות מומחים. למשל, לפני יותר מעשר שנים התנבא אהוד ברק שבתוך שלושה שבועות בשאר אסד נופל. אפשר לפרש את זה גם כ"נופל" עם דחיפה מסוימת. כעבור כמה שנים, טען עמוס ידלין שנימוקים מוסריים מחייבים את ישראל להתערב בסוריה (הפצצות גזים, טבח המוני וכו') ובעיקר לדאוג להפלתו של אסד. נתניהו, שניהל משברים מהסוג הזה ביד אמן, ידע להשאיר את ישראל מחוץ ליורה המזרח־תיכונית הרותחת.

בדרך הפשוטה והקשה

נתניהו הצליח בשני יעדיו האסטרטגיים: דחיקת הנושא הפלשתיני, והורדת הסכם הגרעין מהפרק, לפחות זמנית

נתניהו גם "הצליח". אבל הוא הגיע לצמרת בדרך שהיא באמת שונה לגמרי מהמרוץ לצמרת של יאיר לפיד. היחיד שאולי דומה לנתניהו בדרך שעשה מראשית שירותו הצבאי ועד ראשות הממשלה, זהו יריבו המושבע אהוד ברק. נתניהו ניצל את נתוניו האישיים כדי להגיע למקומות הכי קשים, ועמד בכל מקום כזה במבחן העליון - ולא התקדם בדרכי עקיפין או בקיצורי דרך. מזל מועלם, בביוגרפיה שכתבה, מציינת דבר חדש: אנשים ששוחחה איתם ומכירים את היחידה שמכונה סיירת מטכ"ל, אומרים שאם נתניהו היה ממשיך בשירות, יכול היה להגיע להיות מפקד הסיירת. ומשם - מסלול פתוח עד לפסגה הצה"לית. אלא שביבי לא רצה להיות על מסלול של תחרות עם אחיו יוני ובחר לסיים את שירותו. בזיכרונותיו 'סיפור חיי' הוא גם מציין שלא רצה ללכת בכלל לקצונה, אלא שמפקד היחידה עוזי יאירי לחץ עליו לעשות זאת.

הוא למד במכון MIT שזה הטופ, היה על מסלול מהיר להצלחה בחברת ייעוץ עסקי. מובן שכל זה תווך לקהל הישראלי כ"ביבי היה מוכר רהיטים". הוא מילא תפקידי שירות דיפלומטי מאתגרים ותרם מעל ומעבר במחוזות בחירה שונים בארה"ב, כולל בתקשורת שהפכה אחר כך לשנואת נפשו. לאורך השנים פגשתי את נתניהו במפגשים אישיים. על שני דברים כמעט לא דיבר - על שירותו הצבאי ועל הגרעין האיראני. זה נושא שהעולם היה שמח לטאטא מתחת לשטיח האדום. נתניהו היטה את הזרם. ברור שהגישה שלו היא להפעיל את העוצמות של ישראל מבלי להיזקק - או כדי שלא להיזקק - ללחיצה על ההדק.

הוא לא הגיע לשלטון בעזרת מניפולציות לא כשרות, אלא בדרך הפשוטה והקשה של כיבוש תנועת הליכוד וניצחון בבחירות. בבחירות הראשונות שלו, ב־1996, היתה קבוצה שבמידה מסוימת אני נמנה עימה, שעברה להצבעה לליכוד מתוך השמאל. אצל כמה אנשים היה צירוף מיוחד: הם הצביעו בפתק אחד לנתניהו ובפתק שני למרצ. מדובר בדמויות ידועות מההיסטוריה הישראלית ומהאקדמיה.

לא היו רבים כאלה, אבל זה אומר משהו. הם קודם כל לא האמינו בשמעון פרס או ממש תיעבו אותו. אבל דמותו של נתניהו, כמי ששייך לדור השני של ילידי הארץ הטוענים לכתר, אפשרה לאנשי שמאל לאומיים לעבור לתמיכה בממשלת ימין. הם לא היו עושים את זה אם יצחק שמיר היה מוביל את הליכוד בבחירות של 1996. מבחינה זו, ביבי היה באותו מעמד של רונלד רייגן, שמועמדותו אפשרה לאנשי שמאל לפנות נגד הדמוקרטים, ובייחוד כשהמתחרה היה ג'ימי קרטר. אז הופיעה הכותרת הזכורה בעיתונות: "Lefties For Reagan" - שמאלנים למען רייגן.

בסופו של דבר, כפי שכתב אנשיל פפר ב"הארץ", נתניהו הצליח בשתי המגמות האסטרטגיות הגדולות שלו; הוא קבר את הנושא הפלשתיני וקיבע שני עקרונות שמקובלים היום על חלק גדול מהציבור הישראלי: בכל פתרון מדיני לא תהיה עקירת יישובים, ולישראל השליטה הביטחונית על כל השטח ממערב לירדן. הנושא השני, הורדת הסכם הגרעין מהפרק. זה לא ודאי. בממשל ביידן חזרו לדבר על המשך המשא ומתן, אבל המצב הנוכחי מדבר בעד עצמו. ארה"ב והקהילה הבינלאומית ייאלצו להתעמת עם איראן. לאחרונה אפילו משפיענים ידועים של הדמוקרטים בנושאי מדיניות חוץ טוענים, שצריך לשקול בין שאר הצעדים נגד איראן גם פעולה צבאית נגד מתקני הגרעין. המעורבות האיראנית באוקראינה והכניסה לעידן גרעיני חדש ומסוכן, מחייבות פעולה כזאת. אם הרוסים מנופפים בגלוי בחרב הגרעינית, זה יוצר מניע חזק למערב למנוע את כניסתו של שחקן גרעיני חדש, מטורף וחסר עכבות.

נתניהו נתן לאחרונה גיבוי מלא לממשלה במדיניותה כלפי אוקראינה, ואף שיווק אותה היטב בתקשורת האמריקנית; הוא יצר רושם מעורפל שאולי ישקול העברת נשק לאוקראינה. הניסוח מעורפל וזו דרכו לספוג נושא מאוד רגיש שעולה פתאום לכותרות, ואחר כך לבעוט אותו הרחק מתחומי המגרש אל היציעים. אפשר להגיד בביטחון יחסי, לא מוחלט, שימשיך בקו של שר הביטחון גנץ, שקבע כי ישראל לא יכולה להעביר נשק לאוקראינה. זה לא בהכרח מה שיאיר לפיד היה רוצה. נשמעים כבר קולות, כמו של נתן שרנסקי ומומחי ביטחון שדוחפים להעברת נשק לאוקראינים - מסיבות מוסריות. אבל איראן היא היום אויב משותף, וישראל יכולה להגביר את פעולותיה נגד האיראנים ולהוביל את המערכה נגד ההתגרענות.

אגדה מתגלגלת

מי שקידם את מיתוס "נתניהו לחיץ", היה אריאל שרון, שהתגלה כמקרה קלאסי של מנהיג שמאל: חלש כלפי חוץ, דורסני כלפי פנים

אחת האגדות שהילכו משך שנים נגד נתניהו היתה שהוא "לחיץ"; שהוא "פחדן". הוא לא עומד בלחצים. מי שקידם מאוד את האגדה הזאת היה אריאל שרון, שהתגלה כמקרה קלסי של מנהיג שמאל: חלש מאוד בתחום המדיני כלפי חוץ, וחזק ודורסני כלפי פנים. בינתיים האגדה הזאת ירדה מסדר היום, משום שיש קונצנזוס שביבי עמד לאורך השנים בלחצים כבדים ביותר, והשיג את שלו.

ספק אם מאז גולדה מאיר עמד ראש ממשלה בלחצים כל כך כבדים. בימים שבהם היו קונים לסחורה הזאת, שכולה לוחמה פסיכולוגית פוליטית, שוחחתי על הנושא עם אביו של בנימין נתניהו, בנציון. לא יודע איך הגענו לזה, אבל אמרתי לו ש"אומרים". שנוצר רושם שהוא לפעמים לא עומד בלחץ. פרופ' נתניהו הביט בי בחומרה של היסטוריון, "איך אתה יודע את זה?" אמרתי שזה מה ש"אומרים". "היית עם בנימין פעם בזמן משבר? בזמן של לחץ? ראית אותו במצב כזה?" הודיתי שלא. "אז אם ככה, אתה לא יודע", פסק. "אתה לא יכול להגיד דבר כזה". והוא צדק, כי כל העדויות מאז פרשת משעל ועד היום הן שנתניהו תפקד היטב, בקור רוח, וידע לטפל אישית במשברים ולחתוך באופן מיידי הפסדים קשים למדינה.

כשהוא נכשל ומשהו משתבש בתוכניותיו, לא תרגיש בזה. כמו שקרה בעניין תוכנית המאה, שכללה החלת ריבונות על כ־30 אחוזים משטחי יו"ש והבקעה. מומחים כמו איתמר רבינוביץ' טענו שזה היה הקלף שלו כדי לזכות באס הגדול, הסכמי אברהם. תמיכה ציבורית ודעת קהל היו ונשארו נכסיו העיקריים. החומרים שמהם עשויה הדמוקרטיה. בזכותם צלח את המשפט וקיצר את האפיזודה של ממשלת לפיד, שקד ועבאס.