בין עזה לטהרן: אתגרי הביטחון של הממשלה הבאה

1 איראן. האתגר הביטחוני הגדול ביותר של ישראל. מקור הרוע והסכנה, המיידית וארוכת הטווח, הישירה והעקיפה. מהגרעין, דרך הטרור האזורי והגלובלי, ועד לתוצרי התעשייה הצבאית האיראנית שמיוצאים לכל עבר - רוסיה אמנם נמצאת בכותרות אבל האמל"ח האיראני מככב גם בתימן, בעיראק, בסוריה ובלבנון, מטילי שיוט וכטב"מים ועד לרקטות מדויקות וטכנולוגיה מתקדמת.

הממשלה הבאה תידרש להחלטות דרמטיות בהקשר האיראני. אם ייחתם הסכם גרעין - הוא ידחה בכמה שנים את ההתמודדות עם פוטנציאל הפצצה האיראנית, אבל אם ההסכם לא ייחתם עשויה ישראל להידרש לפעול בעצמה (ואפשר שכבר בקרוב, אם האיראנים יחליטו לפרוץ לעבר הפצצה או לעבור להעשרה ברמה צבאית של 90%). לשם כך יהיה על ישראל להגדיר קווים אדומים, לגבש קואליציות, לייצר לגיטימציה, ומעל הכל - להשלים את המוכנות הצבאית ולהחזיק אופציה צבאית אמינה וזמינה, שהפעלתה תרחיק את פרויקט הגרעין האיראני לפרק זמן משמעותי.

האתגר האיראני יעסיק את הממשלה הבאה בעוד לא מעט חזיתות: מהחלטה על היקף ואופי הפעילות ההתקפית החשאית על אדמת איראן (לרבות סייבר), דרך גיבוש חזית אזורית ובינלאומית שתקשה על איראן, ועד לחיזוק והרחבת הקשרים עם מדינות הסכמי אברהם, שמאוימות אף הן בידי איראן (ומוגנות פחות מישראל).

2 החזית הצפונית. הסכמי המים הכלכליים צפויים להרגיע את גזרת לבנון, ואולי אף לייצר חסם עתידי מפני הסלמה, אך האתגר שמציב חיזבאללה רק גדל. הארגון מגדיל את ארסנל הרקטות המדויקות שלו, שמאיימות להפוך לאיום אסטרטגי של ממש. הממשלה הבאה תידרש להחליט מתי הארגון מתקרב למסה קריטית, שמחייבת פעולה נגדית. לא מעט גורמים סבורים כי טוב שזה יקרה בהקדם, לפני שההרתעה ההדדית תסכל אפשרות מעשית לפעולה ישראלית.

הסכמי הגז עשויים גם להיות ראשיתו של תהליך שיסייע בהוצאת לבנון מהמשבר הכלכלי שבו היא מצויה. בניגוד לדעה הרווחת (1), המציאות של לבנון חלשה אינה טובה לישראל משום שהיא עלולה לפתות גורמים קיצוניים, ובראשם חיזבאללה, לשבור את הכלים בניסיון להיחלץ מהמצוקה. בניגוד לדעה הרווחת (2), חיזבאללה לא ירוויח כספית מההסכם, ההפך הוא הנכון: זה יאפשר לגורמים השפויים שעוד נותרו בלבנון להתייצב, אחרי תקופה שבה רק חיזבאללה - בחסות ובמימון איראן - יכול היה לסייע לאוכלוסייה שלו.

בחלק המזרחי של הגבול, הסורי, עשויה ישראל לעמוד בפני אתגר מתעצם לחופש הפעולה האווירי שלה (שמתקיים במסגרת המב"מ). זה יקרה אם איראן תדרוש מרוסיה תמורה על הסיוע שלה למלחמה באוקראינה, ואם הסיוע הזה יכלול ניסיון להצר את הפעילות הישראלית או לחבל בה. ישראל צריכה להיערך לכך בהקדם, ולהגדיר לעצמה אם היא מתעקשת על עמדתה גם במחיר של עימות עם מוסקבה, ובמקביל לחפש תחליפים למתכונת הנוכחית של המב"מ.

בכל מקרה, מתחייב להדק את שיתוף הפעולה עם ארה"ב, שעשויה להידרש לספק לישראל מטריית הגנה משלה במקרה של עימות אפשרי מול מוסקבה.

3 הזירה הפלשתינית. עזה רגועה, אבל נפיצה כתמיד. חמאס והג'יהאד האסלאמי עסוקים בבניין כוח מחודש אחרי המכות שספגו בשני המבצעים האחרונים, ואינם מעוניינים בסבב לחימה נוסף בקרוב. ועדיין, המצב בשטח עלול להתהפך כתוצאה מלחצים פנימיים (כלכלה) או חיצוניים (ממאבק על המנהיגות ברשות הפלשתינית ועד אירועים בהר הבית או פיגועים גדולים בגדה). ישראל חייבת להיות ערוכה לכך, ובמקביל - להמשיך במדיניות הנוכחית שמנסה להרחיק את המלחמה, בעיקר באמצעים כלכליים. הפרויקט של הכנסת פועלים עזתים לישראל התגלה עד כה כהצלחה, ונדרש למצוא פרויקטים כלכליים נוספים שהחשש מפגיעה בהם יקטין את המוטיבציה של ארגוני הטרור להסלים את המצב.

ביהודה ושומרון המצב סבוך בהרבה. הרשות הפלשתינית אמנם מחזיקה בסמכויות הרשמיות, אבל השטח משדר אחרת. בצפון השומרון היא איבדה את משילותה, ובאזורים אחרים איבד הציבור את האמון בה - תוצאת שנים ארוכות של שחיתות וחוסר תוחלת מעשית. אבו מאזן נמצא בשלהי ימיו וכהונתו, והמאבק על ירושתו עלול להיות אלים. ישראל עשויה להידרש להיכנס לוואקום שייווצר, ובכל מקרה להחליט עם איזה מגורמי הכוח היא מעדיפה לקשור את גורלה.

במקביל, צפוי להימשך הרף הגבוה של טרור שמלווה אותנו בחודשים האחרונים. זאת תוצאה של דור צעיר שלא חווה את האינתיפאדה השנייה, של ליבוי יצרים ברשתות החברתיות (בעיקר טיקטוק) ושל האנרכיה בשטח. זה עשוי לחייב את ישראל להקשיח ולגוון את פעילותה - דוגמה לכך ניתנה השבוע בחיסול בשכם באמצעות אופנוע תופת - ולהיות ערוכה בכל עת למבצע נרחב בגדה.

4 מבנה ומוכנות צה"ל. צה"ל נמצא בבעיה: יש לו שתי זרועות חזקות במיוחד - המודיעין וחיל האוויר - וחלקים גדולים שנעים בין בינוניות לחולשה (עם איים של מצוינות, בעיקר ביחידות המיוחדות). זה העסיק את כל הרמטכ"לים האחרונים, ויעסיק גם את הרמטכ"ל הבא, הרצי הלוי, שייכנס לתפקידו באמצע ינואר הקרוב. אבל זאת לא בעיה רק של צה"ל אלא של המדינה כולה.

צבא הוא עסק יקר, ואף שישראל היא מדינה מאוימת מאוד, ההוצאה שלה על ביטחון היא מהנמוכות במערב. זה עניין שדורש תיקון, אבל התיקון חייב להתחיל בהחלטה של הממשלה הבאה איזה צבא היא רוצה, ולאילו משימות היא מייעדת אותו. הרצון לקבל הכל במחיר נמוך עלול להתגלות ככישלון במערכה הבאה; מי שרוצה להימנע מכך צריך להכניס את הידיים לבוץ - ולעבוד. מאופי השירות ותגמול המשרתים, דרך הצטיידות באמל"ח ובטכנולוגיה, ועד לשינוי מהותי במעמד המשרתים בצה"ל בסדיר ובקבע. הפיכתם של אלה בשנים האחרונות לשק חבטות ציבורי מחייבת תיקון, שהימנעות ממנו עלולה להפוך את צה"ל לצבא בינוני.

5 אמון הציבור. צה"ל היה במשך שנים רבות פרה קדושה. זה כבר לא המצב. התמיכה הציבורית בו יורדת (למעט מאשר בזמני מלחמה), והחשדנות כלפיו עולה. זה פועל יוצא של ציניות פוליטית, שבאה לידי ביטוי בשלל אופנים: מהפכת אנשי הקבע למיליונרים בחסות הפנסיה התקציבית, ועד להפיכת הגנרלים לפוליטיקאים במדים שמשרתים אג'נדה פוליטית.

בשונה מכל מגזר ציבורי אחר, בצה"ל לא עובדים אלא משרתים. לעיתים קרובות זה שירות תובעני, מסוכן, שבא על חשבון משרות יותר מפנקות ומתגמלות באזרחות. אם לא יהיה אמון במפקדי צה"ל (והשב"כ והמוסד, וכמובן המשטרה) ובניקיון פעולותיהם - זאת תהיה טרגדיה. גם כך בצבא העם משרת כיום רק חצי מהעם, ואם החצי שעדיין משרת ירגיש מותקף או דחוי - צה"ל והמדינה יהיו בבעיה. ישראל היא נס יותר מכל בזכות עוצמה ביטחונית שחריגה מכל בחינה ביחס לגודלה הגיאוגרפי. מי שפוגע בצה"ל - ולרוע המזל יש לא מעט גורמים בחברה הישראלית שעושים זאת, במכוון - פוגע בעוצמה הזאת, ובמשתמע מסכן את המשך קיומה של מדינת ישראל.