לתמוך, במסגרת המגבלות

1 המתקפה הרוסית של הימים האחרונים על מרכזי הערים באוקראינה הולידה גל מחודש של ביקורת על ישראל. בקייב דורשים שישראל תפסיק להיות נייטרלית (או במילותיהם: תפסיק לתמוך ברוסיה), ותתמוך בהם בכל דרך.

האוקראינים אמנם מדברים בכלליות, אבל מתכוונים לדרך אחת ספציפית: אספקת סוללות כיפת ברזל ומיירטים, שיאפשרו להם להתמודד עם מטחי הטילים והמל"טים שמשוגרים עליהם מרוסיה. דרישתם זאת, שנשמעת בווליום משתנה מאז החלה המלחמה לפני שבעה חודשים, נענתה בתשובה ישראלית מנומסת, אך ברורה - זה לא יקרה. שר הביטחון בני גנץ חזר על כך בראיונות השבוע, ומסרים דומים הועברו לאוקראינים בכל דרך אפשרית (מדינית, חשאית, תקשורתית), ולצידם הצעות שונות לסיוע מסוג אחר.

לעמדה הישראלית הנחרצת כמה מניעים. הראשון, ולאו דווקא החשוב שבהם, הוא הרצון שלא להסתבך עם מוסקבה. יש הבדל בין אספקת ציוד רפואי, ואפילו קסדות ואפודים, לבין העברת אמל"ח מתקדם - גם אם הגנתי - שיסייע להכריע את המערכה. זה אולי מוסרי פחות, אבל ישראל חושבת קודם כל על האינטרסים שלה - מהנוכחות הרוסית בסוריה ועד לדאגה למאות אלפי היהודים שחיים ברוסיה.

המניע השני הוא מחסור תמידי בסוללות ובמיירטים. הסוללות שבידי ישראל נועדו להגן עליה, ואין לה יתרות המאפשרות מסירת סוללות למדינות זרות. חריגה בכך ארה"ב, שרכשה שתי סוללות עבור צבאה, וגם היא מסרבת להעבירן לאוקראינים (ואפילו לא לספק להם סוללות פטריוט). ממילא, ישראל מחויבת באישור אמריקני לפני כל מכירה/העברה של כיפת ברזל למדינה שלישית, אישור שלא יינתן במקרה של אוקראינה.

המניע השלישי, והחשוב מכולם, הוא סודיות וביטחון המדינה. הטכנולוגיה של כיפת ברזל היא מגה־מסווגת - פלא עולמי - וההגנה עליה קריטית להמשך תפקודה. העברת המערכת (והטכנולוגיה) למדינה זרה בהכרח מסכנת את ישראל בחשיפתה. זה קרה עם המל"טים, שנמכרו בעשור הקודם לרוסיה, והועברו לאיראן, שפירקה והרכיבה אותם, והעתיקה אותם באופן כמעט מושלם. אותו דבר עשתה איראן למל"טים ישראליים שנפלו בלבנון ובסוריה והועברו אליה, ולמל"טים אמריקניים שנפלו בעיראק ובאיראן. החשש הוא שאם הטכנולוגיה של כיפת ברזל תיפול לידיים עוינות - ואיראן בראשן - תימצא הדרך לאתגר ואף לעקוף את המערכת, ובכך לסכן בעתיד חיי ישראלים.
מנקודת מבטה של קייב, כל אלה הם רק תירוצים. אוקראינה נלחמת על חייה מול אויב אכזר, ודורשת סיוע כאן ועכשיו כדי להינצל. ישראל צריכה להגביר את הסיוע במה שהיא יכולה, להבהיר באופן גלוי וברור מה היא לא יכולה, ובעיקר - להתייצב לצד האוקראינים ברמה הדיפלומטית.

הטענות שנשמעות בארץ כאילו המלחמה הזאת אינה נוגעת לנו הן נלעגות; היא נוגעת לנו בכל דרך (מדינית, צבאית, כלכלית), ובעיקר - מי שמפנה כתף קרה למלחמות של אחרים, סופו שיקבל כתף קרה למלחמותיו שלו.

2 מתקפות הימים האחרונים באוקראינה חשפו את עומק הסיוע האיראני לרוסיה. מל"טים איראניים צולמו שניות לפני שצללו לתקיפה בקייב, והמודיעין האמריקני חשף כי נחתמה גם עסקה לאספקת רקטות לטווח בינוני לרוסים.

אפשר ללמוד מכך כמה דברים. הראשון, על חולשת הצבא הרוסי, שנאלץ להסתייע בספק זר כדי לכפר על כשליו במלחמה. השני, על איכות התעשייה הצבאית האיראנית, שמשתפרת במהירות מרשימה (כל ניסיון מבצעי, דוגמת זה שהאיראנים רוכשים כעת באוקראינה, מתורגם לטיוב המערכות). והשלישי, על רפיסות המערב מול איראן, ובעיקר על צדקת הטענה הישראלית: מי שיחתום על הסכם גרעין מחודש, בעייתי, יזרים בכך מיליארדי דולרים שיופנו להתעצמות של גורמים עוינים במל"טים וברקטות מתוצרת איראנית.

לא מעט גורמים בישראל סבורים כי צריך לצאת למתקפת הסברה בינלאומית בהקשר הזה. לנצל את מה שאיראן עושה לטובת רוסיה באוקראינה, לקשור את זה להסכם הגרעין ולהבהיל את העולם מפני טהרן. הנושא עלה בימים האחרונים בכמה דיונים שנערכו בדרג המדיני־ביטחוני הבכיר, ובסיומם הוחלט להמשיך לשבת על הגדר ולתת לעובדות ולתמונות מאוקראינה לדבר בעד עצמן. החשש הוא שמעורבות ישראלית בוטה תהפוך את ישראל לשחקנית במלחמה לא לה, ותחזיר את הדיון לפסים המוכרים של הסכסוך הישראלי־איראני.

בישראל מקווים שעל רקע האירועים האחרונים האמריקנים יתעשתו ויפעלו בעצמם נגד טהרן. צריך להיות אופטימיסט חסר תקנה כדי להאמין שזה יקרה; וושינגטון רוצה שקט, ומאמינה שהסכם גרעין יקנה לה שקט. היא לא נוקטת מדיניות תקיפה אפילו לנוכח המהומות האחרונות באיראן, וספק אם יש מה שיניע אותה לפעולה. כתמיד, זה מחייב את ישראל להיערך לפעול לבדה, בוודאי כאשר איראן ממשיכה להתקדם - באיטיות אך בהתמדה - לעבר הגרעין.

3 לפני כמה חודשים פרסמנו ב"ישראל היום" את הנתונים המבהילים של קצינים בדרג הביניים של רב־סרן שמחליטים מיוזמתם להשתחרר מצה"ל. ב־2016 בחרו 269 קצינים לשבור חוזה וללכת הביתה, ב־2019 המספר עלה ל־306, ובשנה שעברה הוא הגיע לשיא של 457 רס"נים שבחרו ללכת הביתה.

השנה המספר יזנק משמעותית ויעבור את 600 הרס"נים (ועוד חמישה סא"לים) שיגידו לצה"ל תודה ושלום. מדובר בכ־8% מאוכלוסיית רבי־הסרנים שצה"ל רצה להשאירם בשירות, ונדרש כעת למצוא להם תחליף. זה יוצר פער פיקודי לא פשוט, וגרוע מכך - פער איכותי, משום שבהכרח לא הטובים ביותר נשארים.

יש לא מעט סיבות לתהליך הזה. חלקן פנימיות (בעיות מפקדים, מצב ביטחוני יציב שמייתר את החיוניות שבשירות, היעדר אופק לקידום, ועוד) וחלקן חיצוניות (שכר נמוך, היעדר יציבות תעסוקתית ולחץ מהבית). לקצינים היום יש לא מעט אופציות לא פחות טובות ומתגמלות יותר בחוץ, והם לא מהססים לעזוב. בוודאי כאשר הסכמי השכר החדשים לא מבטיחים להם באמת שום ודאות לעתיד, וכאשר הבון־טון בחברה הישראלית הוא לראות בהם פרזיטים שעושקים את הקופה הציבורית.

המשבר הזה מוכר לכל מי שבא במגע עם כל חלק של הצבא. הוא הגיע מזמן ליחידות המטה וליחידות תומכות הלחימה, והוא כבר נמצא עמוק גם ביחידות הלוחמות. הוא בא לידי ביטוי גם בסקרים הפנימיים שעורך צה"ל: אם בשנת 2017 הביעו 71% מאוכלוסיית סגני־האלופים שביעות רצון מהשכר שלהם, ב־2021 הצביעו הנתונים על שביעות רצון אצל 46% בלבד. ירידה דומה היתה גם בקרב רבי־הסרנים: ירידה מ־61% ל־40%.

לרוע המזל, צה"ל מתמודד עם המשבר הזה לבדו: משרד האוצר עסוק כבר שנים במאמץ להשפיל את הצבא ואת המשרתים בו. זה ניכר במלל, וזה ניכר במעש. המהלכים של האוצר הצליחו להפוך את משרתי הקבע לעניים יותר מהשוטרים ומהסוהרים, והרבה יותר מאנשי השב"כ והמוסד.

לפוליטיקאים, עושה רושם, לא ממש אכפת. כשהם יתעוררו זה עלול להיות מאוחר מדי. רבים מהטובים עוזבים את צה"ל, שמסתכן בלהפוך לצבא בינוני. במדינה שחיה על ביטחונה מדובר בלוקסוס מסוכן במיוחד. מי שלא יתעורר היום, וישקיע את מה שנדרש (כן, ביטחון עולה כסף, ואנשים טובים עולים הרבה כסף), עלול לגלות יום אחד שצה"ל הפך לתואם המשטרה.