שני ספרים על בנימין נתניהו נחתו לאחרונה על שולחני. האחד, "ביבי - סיפור חיי", שחיבר נתניהו עצמו. האחר, "צופן נתניהו", מאת העיתונאית מזל מועלם. ספרו של נתניהו (591 עמ', הוצאת סלע מאיר - שיבולת) ארוך מזה של מועלם (431 עמ', הוצאת כנרת זמורה ביתן). תיאורטית, מכיוון שהוא עומד במוקד שני הספרים ויודע את כל פרטי הפרטים של העלילות המתוארות בהם, האוטוביוגרפיה של נתניהו יכולה היתה להיות כנה ומלאת הרבה יותר חידושים. בפועל, לא כך פני הדברים.

אמנם לנתניהו יש גילויים. הוא מודה בטעויות, וגם מפריך הרבה מההשמצות שהוטחו בו לאורך השנים. ועדיין, יש הבדל עצום בין נתניהו כפי שהיה ועודנו בחיים האמיתיים, לבין האופן שבו הוא מספר את סיפורו ב"חיי". אולי באופן טבעי, נתניהו מנחיל בו את מה שהוא רוצה שיזכרו, לא את מה שהיה מעדיף שישכחו. הרי לכל אדם יש צדדים שליליים שהוא לא ממש גאה לדווח עליהם לעולם. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישיות ייחודית כמו נתניהו, שעל כמותה כבר אמרו חז"ל, "כל הגדול מחברו - יצרו גדול הימנו".

הפער בין הסיפור של נתניהו על עצמו לבין מסכת חייו כפי שהיא, נסגר ב"צופן נתניהו". מדובר בספר מושקע מאוד, הדוחס היקפי ידע עצומים של הכותבת. מועלם מציינת ששקדה שבע שנים על כתיבתו, שבמהלכן ראיינה מאות אנשים. העומק הזה ניכר כמעט מכל שורה, בבחינת מעט המכיל את המרובה. היא קיבלה על עצמה את האתגר "לקלף את שכבות דמותו", ולטעמי עשתה זאת באופן הטוב ביותר שאני לפחות קראתי עד היום.

כשאובמה שיסף גרון

מועלם חוזרת אל אינספור אירועים שאפילו לא סיקרה ככתבת, וככל שידיעתי משגת, מתארת אותם בדיוק מופתי. הערות שוליים ומראי מקומות - שעדיין חסרים באוטוביוגרפיה - גם מתקפים ומנמקים את התיאורים שלה.
מה שחשוב עוד יותר, שלא כמו רבים בברנז'ה העיתונאית, מועלם לא חוסכת ביקורת מנתניהו אך לא מקטינה אותו. כמי שצפתה בגוף ראשון ברגעי הלידה הפוליטיים שלו, היא עומדת על גדולתו ועל הישגיו, כולל לא מעט גילויים. למשל, המפגש הראשון בינו לבין אובמה ב־2009, לאחר שנכנסו לתפקידיהם.
היה ידוע שאובמה הכתיב בפגישה זו את הדרישה, "אפילו לא לבנה אחת", בנוגע לבנייה ביהודה, בשומרון ובירושלים. מועלם מגלה כי נלוותה אליה מחווה מחרידה נוספת. "הוא (אובמה) הניף את ידו בתנועה דמוית שיסוף גרון ואמר, 'אני יודע איך לטפל באנשים שמתנגדים לי'" (עמ' 287). אגב, גם מהאוטוביוגרפיה של אובמה, ולא רק מזו של נתניהו, האיום המבהיל הזה נעדר.

מהתחקיר שלה מתברר באופן חד־משמעי כי המרעיל העיקרי של יחסי ישראל־ארה"ב בשנים ההן היה אובמה. התקשורת הישראלית, שנוהגת להשתחוות אפיים בפני אמריקה, סיפרה אז כמובן סיפור הפוך. מועלם מראה כיצד ניווט נתניהו את הספינה הסוערת מול האמריקנים בשנים ההן, גם בסוגיה הפלשתינית וגם בזו האיראנית.

לא עלה בידה לגלות אם ההתגמשות הרבה שגילה בערוצי השיחות הסודיים מול הפלשתינים היתה הונאה אסטרטגית, גם כלפי הזירה הבינלאומית וגם מול האגפים השמאליים בממשלותיו (אהוד ברק, ציפי לבני), או שמא כוונה אמיתית. אך התעלומה - וזה הצופן שמועלם פענחה - אינה בעובדות, אלא בנתניהו עצמו, שכדברי אחד מראשי השב"כ שעבד איתו: "אפילו הצל של נתניהו לא יודע מה הוא חושב" (עמ' 10).

כלומר, אין דרך לדעת מה נתניהו "באמת" רוצה, משום שגם הוא לא יודע. או אולי נכון יותר, הוא רוצה בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו. הוא אוהב את רעיותיו אך רועה בשדות זרות. הוא עושה הכל כדי להגיע להסכם עם הפלשתינים ובה בעת נשבע אמונים לארץ ישראל. הוא מקדש הכל כדי לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית, "אולם ברגע האמת נסוג" (עמ' 322). הניגודיות הזו מלווה את נתניהו לכל מקום.

בהקשר האיראני, מועלם חורצת לשבט את דינו של נתניהו כמי "שלא קיבל אף החלטה היסטורית". גם כאן ההסבר שלה יורד לשורש אישיותו. לא מדובר, היא קובעת, ב"פחדנות" או ב"לחיצות", אלא בכך ש"נתניהו חש מאוים בסביבה של חוסר ודאות... (אך) החלטות מנהיגותיות מתקבלות באקלים של חוסר ודאות" (עמ' 322).

 

מועלם שקדה שבע שנים על כתיבת הספר. העומק הזה ניכר כמעט מכל שורה. היא קיבלה על עצמה את האתגר "לקלף את שכבות דמותו", ולטעמי עשתה זאת באופן הטוב ביותר שקראתי עד היום

"צופן נתניהו" מקיף אמנם לרוחב ולעומק את נתניהו, אך מרכיב אחד חסר. מועלם סוקרת בהרחבה את התדהמה של נתניהו מהבגידה בו מצד מערכת המשפט שעליה הגן כל השנים. במהדורות הבאות כדאי להוסיף את הגילויים בספר "היועץ" של יהודה וינשטיין. היועמ"ש לשעבר מתאר את הדיל הכמעט מאפיונרי, שבמסגרתו נתניהו התכופף באופן מלא בפני המשפטנים. הרי אין אצלו ארוחות חינם. התמורה היתה חסינות מחקירות.

***

ניתוח האישיות החודרני של "צופן נתניהו" עומד על החיבור שמתקיים אצלו בין נרדפות העם היהודי לאורך ההיסטוריה לבין תחושת ה"כולם נגדנו", שמלווה אותו ואת משפחתו. ואכן, אם יש מכנה משותף לספרים הרי הוא היהודיות הטוטאלית של נתניהו, שהיא הקו המנחה של חייו. שתי אפיזודות קצרות שראיתי בעיניי, בשנים הרבות שבהן אני מסקר אותו, ימחישו זאת.

ב־2010 ליוויתי את ביקורו לעצרת האו"ם. פמלייתו נבלעה באחד המסדרונות, אך הוא שב לפתע על עקביו, שלף משקפיים והביט בעיון ובהנאה במוצג כלשהו. היתה זו חנוכייה עתיקה.
אירוע דומה התרחש ב־2016 בעת הביקור בבייג'ין. המארחים הציגו לו את תרגום "היד החזקה" של הרמב"ם לסינית, על ננו־שבב. הייתי לידו כשהחזיק בפריט הזעיר. ההתלהבות שלו הרקיעה שחקים.
אלה היו רגעים אותנטיים. זה נתניהו ללא מסיכות, וזו המרכולת שהוא מעמיד לבחירת הציבור, בפעם החמישית בשלוש השנים האחרונות. האם הוא ראוי לתמיכה?

פוליטיקה היא כידוע בחירה בין חלופות, ומצביעים רבים, בפרט בעלי עמדות ימניות, מתלבטים קשות בימים אלה - מה גרוע פחות מבחינתם.
הם לא מחבבים את נתניהו, וסיבותיהם עימם. אבל קשה להם מאוד עם גוש יריביו. אולי היו מצביעים לשקד, אבל לה אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה, ולכן מדובר בבזבוז קול. גם ישיבה בבית לא באה בחשבון. שקט הוא רפש.

לבחור ברע במיעוטו

סיבות מדוע לא להצביע לנתניהו יש בשפע, אך כדאי לבחון אם חסרונותיו גדולים מאלה של גוש מתנגדיו.
תחילה הסמלים. לפיד פתח את כהונתו ביד ושם - לא בכותל המערבי כמו נתניהו. יד ושם הוא כמובן אתר חשוב ביותר, אך עילת קיומנו היא "ארץ ציון וירושלים", לא השואה.

נתניהו לעולם לא היה מצהיר ש"האנטישמים היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות עבדים. האנטישמים הם בני שבט ההוטו ברואנדה שטבחו בבני שבט הטוטסי", כפי שאמר לפיד. הסיבה לכך היא שבעיני נתניהו, "הוא מן העבר האחד וכל העולם כולו מן העבר השני", כפי שאמרו חכמינו על אברהם אבינו. זו היהדות שינק מבית אביו.

מן הצד האחר, שרת התחבורה מרב מיכאלי, שתהיה חלק בלתי נפרד מכל קואליציה של לפיד, ירקה בשבוע שעבר בפרצופם של מיליוני יהודים בארץ ובעולם כאשר בחרה לקיים טקס בחיפה, בשבת - יום המנוחה השבועי על פי ההלכה והחוק גם יחד.

מיכאלי ביזתה את אחד היסודיים שבקודשי ישראל במעשה פרובוקטיבי מכוון. לפיד וגנץ, שותפיה בהווה ובעתיד, לא הסתייגו מהמעשה. זה יהיה כיוון הרוח של קואליציית רל"ב, אם תקום. כל מצביע צריך לשאול, האם זו ההתנהגות הציבורית שהוא מעוניין לעודד?

וכמובן יש ח"כ עופר כסיף, שגם עליו תישען קואליציית לפיד. התכשיט הזה מאשים את חיילי צה"ל ב"הוצאה להורג של ילדים", ומגדיר את שר הביטחון של ישראל "פושע מלחמה". במצב הפוליטי שנוצר בישראל, אי־הצטרפות לגוש נתניהו פירושה חיזוק לכסיף. עם כל הקושי, האם זו המלכודת שצריך ליפול אליה? אחרי הסמלים מגיעים המעשים. שלושת החודשים של לפיד בראשות הממשלה הם הזדמנות מצוינת להבין לאן תלך ישראל עם קואליציה שהוא דמות מרכזית בה. הסכם הגבול הימי עם לבנון, שהעלה לממשלה השבוע, מבטא התקפלות תחת לחץ אמריקני. יתרה מזו, יש פה ניסיון משותף שלו ושל ממשל ביידן להציג מצג שווא של "הסכם היסטורי".

ח"כ עופר כסיף, שגם עליו תישען קואליציית לפיד, מאשים את חיילי צה"ל ב"הוצאה להורג של ילדים". במצב הפוליטי שנוצר בישראל, אי־הצטרפות לגוש נתניהו פירושה חיזוק לכסיף

 

תדרוכי הצד האמריקני לאורך השבוע חידדו זאת. "פריצת דרך היסטורית ומונומנטלית בין ישראל ולבנון", הודיעה מחלקת המדינה של ארה"ב. ביידן, כשניכר שהוא מתאמץ להיזכר בעובדות, סיפר ל־CNN כי "שוחחתי בטלפון עם הנשיא... עם... ראש ממשלת ישראל ונשיא לבנון. הם הגיעו להסכם היסטורי על שלום בים התיכון, אחרי שבמשך זמן רב היו במצב מלחמה". היתה זו הגזמה פרועה.
אך גם לפיד דיבר על "הסכם היסטורי", בניסיון לשייף את דימויו המדינאי. בפועל, כפי שאמר פקיד אמריקני בכיר, דאגתם היתה נתונה בעיקר ללבנונים. "לבנון מתמודדת עם משבר בכל התחומים, אך בלי להתמודד עם המשבר בשוק האנרגיה אין לה סיכוי להתאושש. לרוב הלבנונים יש פחות משעתיים חשמל ביום. בלתי אפשרי לנהל ככה חיים. זו בשורה גדולה ללבנון. בצד של ישראל - זה ייתן לה מעין יציבות וביטחון בים התיכון כדי שתוכל לשאוב את הגז ולוודא שהמדינה שלהם מוגנת", דברי הבכיר האמריקני.

הדרך להסכם עברה דרך הסכמה ישראלית לתת ללבנון 100 אחוז מהשטח השנוי במחלוקת; מתן אפשרות לחברה שתבחר ממשלת לבנון לקדוח בתוך המים הכלכליים של ישראל; ויתור על דרישת ישראל להכיר בקו המצופים הביטחוני כגבול, והתגמשויות נוספות.
גם נתניהו היה מוכן בשעתו להתגמש מול הלבנונים, אך הנכונות לפשרה הגיעה ל־60 אחוז. איש לא העלה על דעתו לתת את הכל.

שיטת לפיד

הקו המרוכך מול האמריקנים אינו מקרי. לפיד הסכים, כזכור, לפתיחת הקונסוליה האמריקנית בירושלים - שקד ובנט עצרו בעדו ברגע האחרון. כפי שפורט פה בשבוע שעבר, הוא מחזיר לשולחן את הפלשתינים כדי לקבל חיבוק אירופי.
לזכותו ייאמר שאינו מסתיר את השקפת עולמו. בעיני לפיד, ישראל היא חלק מהגוש הליברלי־מערבי. מנגד, תפיסת נתניהו היא שישראל עומדת בפני עצמה. לכן לפיד מגנה את רוסיה ואילו נתניהו שותק. החשבון שלו עם פוטין אינו זה של מערב אירופה.
יש קשר בין התפיסה המדינית לבין זו היהודית. עבור לפיד, שעמדתו כמובן לגיטימית, היהודיות היא כללית, אוניברסלית, "עם ככל העמים", כפי ששאפו חלק ממייסדי הציונות, ואנטישמיות כמוה כסחר בעבדים.

אצל נתניהו, על אף אורח חייו הבלתי דתי בעליל, היהודים עומדים בפני עצמם. "עם לבדד ישכון", שלעולם לא יוכל להתמסר לאחרים - גם לא לנשיאים אמריקנים, ידידותיים ככל שיהיו. הרוח הזו עומדת בשורש החיבור שלו עם החרדים ועם הדתיים הלאומיים.
לכן חוקק את חוק הלאום. לכן, בעמדו בפני מנהיגי עולם, הוא סוחב את כל ההיסטוריה היהודית על גבו - משא שלפיד, וגם גנץ, בקיאים בו וחשים על בשרם, הרבה פחות ממנו, ולכן הוא יזם את הריבונות בעוד גנץ בקוצר ראות סיכל אותה. אכן, נתניהו אינו חף מחסרונות, אך ענייני המדינה נוהלו אצלו לא פחות טוב מאשר בממשלה היוצאת - ובהרבה תחומים, טוב יותר. מי שאגב לא מסוגל לתמוך בו, יכול לפנות לאחת ממפלגות הלוויין.
כך שבשורה התחתונה, מה שעומד על הפרק הוא הכרעה בין ישראל חזקה אך סתמית ושמאלנית לבין ישראל משגשגת, ימנית ויהודית. לי לפחות הבחירה בין השתיים ברורה.