לא רק איטליה: אירופה פונה ימינה

ב־9 באוקטובר 1999, לפני 23 שנים, נפל דבר בתולדותיו של האיחוד האירופי. בבחירות הכלליות שנערכו באוסטריה, ארבע שנים לאחר הצטרפותה של זו לשורות האיחוד האירופי, הפכה מפלגת ימין קיצוני - "מפלגת החופש" בראשותו של ירג היידר - למפלגה הגדולה ביותר במחנה הימין, כשהיא עוקפת את "מפלגת העם" השמרנית. מקימיה של המפלגה בשנות ה־50 היו חברי המפלגה הנאצית. שניים מראשיה לאורך השנים היו חברי ואפן אס.אס. היידר בנה את הקריירה הפוליטית שלו על נוסטלגיה לרייך השלישי. הזעזוע ברחבי אירופה והעולם מתוצאות הבחירות גבר, כשהשמרנים האוסטרים החליטו להקים ממשלה משותפת עם "מפלגת החופש". האיחוד האירופי נקט מהלך חסר תקדים והטיל סנקציות על אוסטריה. ישראל החזירה את שגרירה מווינה והורידה את דרג היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.

זו לא היתה הפעם הראשונה ש"מפלגת החופש" מילאה תפקיד משמעותי בפוליטיקה האוסטרית: בתחילת שנות ה־70, כשבראשה עמד איש אס.אס לשעבר, היא אפשרה את הקמתה של ממשלת מיעוט בראשותו של הסוציאל־דמוקרט היהודי ברונו קרייסקי. עשור לאחר מכן היא הצטרפה לממשלה סוציאל־דמוקרטית. זו גם לא היתה הפעם הראשונה שמפלגה ימנית קיצונית הצטרפה לשורותיה של ממשלה במדינת איחוד אירופי: ב־1994 צירף סילביו ברלוסקוני לממשלתו ארבעה שרים מהמפלגה הפשיסטית "התנועה הסוציאלית האיטלקית", שאחד מהם כיהן כסגן ראש הממשלה. אך הפיכתה של מפלגה בעלת שורשים ימניים קיצוניים למובילה במחנה הימין היוותה תקדים לתהליך, שהאיחוד האירופי קיווה שיהיה ביכולתו לעצור. לשווא. החודש נסגר מעגל, כשמפלגת "השבדים הדמוקרטים" בעלת השורשים הניאו־נאציים והגזעניים הפכה למובילת מחנה הימין באחת ממדינות סקנדינביה הליברליות, ומפלגת "אחי איטליה", בעלת השורשים הפשיסטיים, הפכה למפלגה הגדולה ביותר בבחירות הכלליות במדינת המגף. העומדת בראשה, ג'ורג'ה מלוני, בעלת עבר פשיסטי - צפויה לכהן כראש ממשלה.

אם נוסיף לכך את ההישג האלקטורלי שרשמו מארין לה פן בבחירות האחרונות לנשיאות צרפת (41.5%) ומפלגתה, "הכינוס הלאומי" בבחירות לאסיפה הלאומית (זינוק מ־8 צירים ל־89), ואת הסקרים המחמיאים שוב ל"מפלגת החופש" באוסטריה, ובמידה מסוימת גם למפלגת "ווקס" בספרד, שתלך לבחירות בשנה הבאה, נראה שאירופה ניצבת בפני גל פוליטי שישנה את פניה. מים רבים זרמו בנהרות "היבשת הישנה" ברבע המאה האחרונה. האיחוד האירופי גדל בהדרגה, והצטמק עם עזיבתה של בריטניה.

דורות של פוליטיקאים התחלפו. שמרנים וסוציאל־דמוקרטים התמרכזו, וכעונש על כך נחלשו ונמחקו אט אט. את מקומם, מימין ומשמאל, תפסו מפלגות שבעבר נחשבו לקיצוניות והיום טוענות שהן מייצגות את ערכי השמרנות והפטריוטיות או הסוציאליזם, שנזנחו על ידי האחרים. את הימין הקיצוני החליף הימין הריבוני, המתנגד לאיחוד אירופי ריכוזי וביורוקרטי, דוגל בקידום אינטרסים לאומיים, בשמירה על זהות לאומית ובדרך כלל גם דתית־נוצרית, ובהגבלה דרסטית של ההגירה ההמונית.

יש ימין ויש ימין יותר

על מורכבותו של מחנה הימין הריבוני מעיד פיצולו בשורות הפרלמנט האירופי: חלק מהמפלגות הללו חברות בסיעת "השמרנים והרפורמיסטים האירופאים", שבה חברות, למשל, מפלגת השלטון הפולנית "חוק וצדק", מפלגת השלטון הצ'כית "המפלגה האזרחית הדמוקרטית", "אחי איטליה", "השבדים הדמוקרטים", ו"ווקס" הספרדית. חלקן האחר חבר בסיעה הגדולה יותר, "זהות ודמוקרטיה", שבשורותיה ניתן למצוא את "הכינוס הלאומי" מצרפת, מפלגות החופש מאוסטריה ומהולנד, מפלגת העם הדנית, "ליגה" האיטלקית ו"אלטרנטיבה לגרמניה".

מפלגת השלטון ההונגרית, "פידס", פרשה מהסיעה השמרנית ואינה חברה כרגע באף אחת מהקבוצות. ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, ששואב נחת רבה מהישגי הימין הריבוני בבחירות באיטליה ובשבדיה, פעיל מאוד במאמצים לאחד את שורות הימין הריבוני באירופה כאלטרנטיבה שמרנית חדשה. גם השוני בעמדות מפלגות הימין הריבוני בסוגיה מהותית עכשווית מאוד - שאלת הקשר עם רוסיה - מציגה לאור יום את מורכבותו של המחנה: זמן קצר לאחר שבירך את מלוני על ניצחונה בבחירות באיטליה, הכריז השבוע אורבן על קיומו של משאל עם בעניין הסנקציות על רוסיה, מתוך כוונה להביא לביטולן בהקדם. מלוני, מצידה, תומכת בהחמרת הסנקציות המערביות על רוסיה.

העובדה שאיטליה היא המדינה השלישית בגודלה והמעצמה הכלכלית השלישית בחוזקה באיחוד האירופי (השמינית בעולם) מעניקה לניצחונו של הימין הריבוני בבחירות שם ממד משמעותי ביותר.

מלוני, שבבחירות הקודמות ב־2018 השיגה רק כ־4% מקולות הבוחרים, הגדילה את כוחה של מפלגתה פי חמישה בעיקר על חשבונן של שותפותיה מימין - "ליגה" של מתאו סלביני ו"פורצה איטליה" של רה"מ לשעבר, ברלוסקוני. שיחקה לידיה העובדה, שבניגוד לשותפיה אלה, היא נשארה בכל ארבע השנים החולפות באופוזיציה, בעוד איטליה התמודדה עם אי־יציבות פוליטית קיצונית, משבר הקורונה הקטלני וכעת המשבר הכלכלי שנוצר בעקבות מלחמת אוקראינה. האם יש סיבה לחשוש ממלוני וממפלגתה בגלל העבר הפשיסטי?

"מלוני השתנתה"

העיתונאית היהודייה פיאמה נירנשטיין, בעבר חברת פרלמנט מטעם מפלגתו של ברלוסקוני וסגנית יו"ר ועדת החוץ, וכיום חברה במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מבקשת להרגיע: "יש בהאשמות המופנות כלפיה בעניין הפשיזם גרעין קטן של מציאות, אבל, גם רבים ממנהיגי מפלגות השמאל והמפלגות הליברליות באיטליה היו בצעירותם ובשלבים הראשונים של הקריירה הפוליטית שלהם קומוניסטים.

"היא, כנערה שבאה ממשפחה שגרה בפרבר עני של רומא, שבו צמחו תנועות של הימין הקיצוני האיטלקי, היתה חלק מהתופעה הזו. זה משפיע עד היום על דרך ההתבטאות שלה - האגרסיביות הרבה שבה היא מסבירה את עצמה. אך יש הרבה ביוגרפיות של מנהיגים ששינו את דרכם.

"היא שינתה במהלך חייה דברים רבים. אני חשה היום שהיא אדם שונה. האם יש ניאו־פשיזם בחינוך הפוליטי של מלוני? כן. אבל ממה שאני רואה כעת, זה נמחק. היא החלה לפני זמן רב לשנות את דעותיה ואת דרך ההתנהגות שלה, ולאמץ גישה פתוחה יותר כלפי נושאים רבים, שמפחידים אנשים רבים - כמו האיחוד האירופי. היא לא הפכה למתנגדת מוחלטת לאיחוד האירופי. עמדה כזו תיצור לה ולאיטליה בעיות. היא רק אומרת: 'תתייחסו אלינו ברצינות, אתם לא יכולים לשים אותנו בפינה כי גרמניה וצרפת יותר חשובות מאיתנו. אנחנו מדינה גדולה עם תל"ג גדול, גם אם יש לנו חובות גבוהים. אתם רוצים אותנו באיחוד - תצטרכו להתייחס אלינו בכבוד וכפי שאנחנו'".

כלומר הטרנספורמציה שהיא עברה היא אותנטית?
"אני חושבת שכן. יש משהו שקשור מאוד לסביבה הרעיונית של הימין העמוק שהיא תצטרך לשנות, ועליה לעבוד עליו: הנושא של זכויות האדם. היום כולם צריכים לגלות פתיחות בנושאי המשפחה, הלהט"ב, ההגירה. העולם השתנה, כך שגם אם אוהבים את הרעיונות המסורתיים, חייבים להשתנות באופן מסוים. המציאות תדחוף אותה לזה. מלוני תבחר להיות שמרנית ככל שהיא תוכל להיות. אבל, האם היא רוצה לדחוף את הלהט"ב כך שהם יחיו שוב בשולי החברה? התשובה היא לא. האם היא רוצה להחזיר נשים לעמדת נחיתות? בוודאי שמלוני לא מעוניינת לעשות זאת.

"בראש השנה, בבית הכנסת הגדול של רומא, אנשים שאלו אותי אם היא תהיה אנטישמית ואנטי־ישראלית. לא, היא לא תהיה אנטישמית, ואני לא חושבת שהיא תהיה אנטי־ישראלית. מה שמחזק את הערכתי בעניין היא עמדתה בסוגיה הבינלאומית הבוערת ביותר. היא עמדה באופן בלתי מתפשר לצד אוקראינה נגד רוסיה. היא נקטה עמדה פרו־מערבית, פרו־דמוקרטית ופרו־אמריקנית לכל אורך המלחמה באוקראינה. העולם נחלק היום לשניים: מצד אחר יש את קבוצת המשטרים האוטוקרטיים והתוקפניים: רוסיה, סין, איראן ושאר המשטרים הידידותיים להם. מנגד המדינות בעלות החברות הפתוחות, הדמוקרטיות והסובלניות, שבהן מכבדים את זכויות האדם. ישראל היא בצד הזה. אני חושבת שמלוני בחרה באופן ברור את המחנה שלה".

כלומר את אומרת באופן ברור ביותר - איטליה אינה הופכת לפשיסטית?
"בדיוק. מלוני עדיין צריכה 'לגדול' כראש ממשלה. אין לה ניסיון רב. היא היתה שרת נוער. זה הניסיון הממשלתי היחיד שיש לה. אחר כך היא היתה באופוזיציה. כך שהיא צריכה למצוא אנשים שעימם תוכל למשול ותצטרך ללמוד איך מושלים. עניין נוסף, שיש לציין: חלק מהאנשים שסביבה עשויים להיות מושפעים מתפיסות עולם ריאקציוניות מדי. כמה מהחברים המבוגרים במפלגתה הם כאלה. ועניין אחר: היא צריכה להתפתח מעמדה של שמרנות דתית, שמוציאה מהכלל קבוצות גדולות של החברה המודרנית. היא צריכה לכלול אותן, ולשמור על הדמוקרטיה ועל הקשרים עם ארה"ב. היא צריכה לדבוק בעמדות שהיו לה עד כה ולהראות שהיא נגד טרור, נגד איראן, נגד מדיניות מסוימת של סין".

לא סומכים על השמאל

נירנשטיין מדגישה בהקשר זה את קרבתה הרעיונית הגדולה של מלוני לארה"ב: "זה טוב, מאחר שאיטליה תמיד היתה מדינה מאוד אנטי־אמריקנית. היא אוהבת את ארה"ב כתפיסה רעיונית יותר מאשר את הרעיון של האיחוד האירופי. היא התנגדה לכל אורך הדרך לפלישה הרוסית לאוקראינה, ולא שיחקה פוליטית עם הנושא הזה. זו עמדה ראויה לציון. בעוד השמאל תמיד היה מקור הכוח העיקרי באיטליה, עם מפלגה קומוניסטית שקיבלה בעבר יותר מ־30% בבחירות, זה שינוי חיובי, שיעניק לאיטליה גם מעמד שונה בזירה הבינלאומית. אולי זה גם ישנה את היחס לישראל: איטליה המשיכה להצביע נגד ישראל באו"ם, אף שברלוסקוני ניסה לשנות את הגישה הזו, לא בהצלחה רבה. ההגמוניה של השמאל עדיין מאוד מושרשת באיטליה".

מה גרם, אם כך, לתבוסת השמאל בבחירות?
"הבטחת השמאל לעמוד לצד העם נשכחה לפני זמן רב. יותר ויותר התברר, שהם אינם מדברים בשם האנשים הפשוטים ועל דאגה לצורכיהם היומיומיים. זה גם בא לידי ביטוי בשיעור ההימנעות הגבוה מהצבעה. מצד אחד יש לך את השמאל שמדבר רק אל הבורגנות בערים הגדולות. הוא לא מסביר לאנשים הפשוטים איך הם ישלמו את חשבונות החשמל, איך ילדיהם ימצאו עבודה, איך הם יתמודדו עם ההשלכות הנמשכות של הקורונה ומה באמת צריך לעשות מול פוטין. מנהיגי השמאל אומרים שהם נגד פוטין, אבל הבסיס, הפעילים, תומכים ברוסיה, כי הם עדיין מתייחסים אליה כאל בריה"מ.

"השמאל גם לא הצליח להתאחד. הימין ניצח כי הוא מדבר באופן פשוט, הוא מאוחד, והשחקנים הראשיים שם לא השתנו. הם שידרו המשכיות. אבל התעמולה נגד מלוני, שהציגה אותה כפשיסטית, עוררה ספקות רבים. אסור לשכוח שהאידיאולוגיה השמאלית עדיין מאוד נפוצה באיטליה, דרך החשיבה של אנשים והדמיון הקולקטיבי הם מאוד שמאליים. אבל אנשים אינם סומכים יותר על השמאל, כי הם שברו כל כך הרבה הבטחות".

לא רק מלוני תצטרך להשתנות. גם האיחוד האירופי, לא?
"האיחוד ללא ספק יצטרך להתמודד עם שינויים. על אירופה לחשוב מחדש ובאופן הגיוני על סוגיית ההגירה. האיחוד לא ממש רצה להתעמת עם השאלה הזו. מה קרה? העמדות הקיצוניות ביותר השתלטו על השיח. מצד אחד אורבן שסוגר גבולות, ומצד שני אלה שפותחים את כל הגבולות. כך נוצר עימות פנימי. ייתכן מאוד שהכוחות הפוליטיים החדשים יביאו את אירופה לשינוי.

"האיחוד האירופי נוסד על בסיס רעיונות סוציאליסטים. אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה הסכנות האמיתיות היו האידיאולוגיות הנאצית והפשיסטית, זה היה החלום. בהקשר של התקופה ההיא ניתן להבין זאת. אך לאורך הזמן, האידיאולוגיה הזו דחפה את כל האומות יחדיו באופן מלאכותי.
"מכאן נולדה תנועת הריבוניות. זו תגובה לאירופה שמחקה זהויות. היא התפתחה מתחת לפני השטח ולפתע התפרצה כהר געש. כשמלוני אומרת היום 'אנחנו בעד אירופה, אבל לא רוצים שיתייחסו אלינו בזלזול כאל מדינה קטנה, מדוע גרמניה וצרפת צריכות להיות המובילות וכל שאר המדינות לא נחשבות?' זו לא עמדה שלילית. דברים יצטרכו להשתנות. זה לא יהיה רע לתת יותר מקום לזהות לאומית באופן לא מוגזם. האיחוד האירופי לא ישרוד אם הוא לא יבצע את השינויים האלה. ריבוניות מסוימת לא תהיה רעה. מלוני אינה אורבן. וגם אורבן אינו כפי שמציגים אותו אלה שלא מכירים אותו. הוא אינו מפלצת".