בנאום באו"ם סימן לפיד את היריב הפוליטי העיקרי שלו: גנץ

ביקורו של ראש הממשלה יאיר לפיד בעצרת הכללית של האו"ם אמור היה להיות רגע השיא בקמפיין הבחירות המדיני של מי שרואה את עצמו מנהיג מחנה המרכז־שמאל. זה הפיק שאליו כיוון צוות הקמפיין. לפיד הצטלם עם חיילים, נפגש עם מנהיגים, איים על נסראללה, ייחס את העיכוב בהסכם הגרעין להצלחתו, והכל נועד להתכנס אל הרגע הזה שבו יתייצב מעל במת האו"ם.

נקודת הייחוס של לפיד בתחילת הקמפיין היתה, איך לא, בנימין נתניהו. בין שהיה זה בניסיון לחקות אותו, לעשות הפוך ממנו או לתקוף אותו, נתניהו היה ונותר הקטליזטור. הציר שסביבו סובב הכל. גם קמפיין מפלגת יש עתיד.

ולא רק שלה. אבל ככל שהתקדם הקמפיין, כך גילה לפיד ששחקן נוסף מעיב על תוכניותיו. אותו טרדן העיב גם על ביקורו באו"ם ועמד ברקע נאומו ופגישותיו בניו יורק, שאמורים היו לבסס את מנהיגותו במחנה. אולם בעוד למחנה הימין יש מנהיג אחד, נאלץ לפיד להתגושש גם עם בני גנץ, שמתעקש למלא את הארץ בשלטים המכתירים אותו כראש הממשלה הבא.

לפיד היה משוכנע שהמספרים בסקרים ידברו בעד עצמם. ששחקן עם מספר חד־ספרתי לא יוכל לטעון לכתר מול זה שמתקרב במספר המנדטים לנתניהו. אבל גנץ לא יורד. החיבור עם גדעון סער, ומאוחר יותר עם גדי איזנקוט, אמנם לא הניב בינתיים הצלחה, אבל המסר - גנץ בעל סיכויים גבוהים יותר להרכיב קואליציה מאשר לפיד, הצליח לחלחל.

הצורך בשלטון יציב, ללא בחירות נוספות, זוהה כצורך חשוב בקרב המפלגות. גם בליכוד רצים על אותו מסר. אלא שבניגוד לליכוד, שאם ישיג 61 מנדטים ומעלה לגוש הימין אכן יוכל להרכיב ממשלה הומוגנית וכנראה גם יציבה, גנץ מפזר הבטחות ללא כיסוי. האמת היא שאין לו ממשלה. לא יציבה ולא בכלל. ה־61 שאולי יהיו לשמאל, אם לא יהיו לימין, לא באמת עומדים לרשותו. ולמרות שלטי הענק שמבשרים על גנץ כראש ממשלה כשלצידו לפיד, אביגדור ליברמן, הסיעות החרדיות, העבודה ומרצ, אין קואליציה כזאת במציאות. הנייר יכול לסבול הכל. בעולם האמיתי זהו תרחיש בדיוני.

נתניהו ינסה בשבועות הקרובים להפריך את האלטרנטיבה הקואליציונית הלא קיימת של גנץ, אבל לפיד נותר מול מסר זה ללא מענה. מצבו לא טוב יותר. קואליציית ההזיות של גנץ היא גם האפשרות היחידה שלו עצמו. למעט שינוי אחד - לפיד הוא ראש ממשלת המעבר. אם לא תוקם ממשלה ויהיו שוב בחירות, הוא ימשיך להיות ראש ממשלה.

בניגוד לפעם הקודמת, שבה יכול היה לפיד להרשות לעצמו להישאר קטן ולוודא שכל מפלגות הגוש שלו צולחות את אחוז החסימה, הפעם הפריבילגיה הזאת לא ממש קיימת. יש עתיד קטנה, ומרוץ דו־ראשי בשמאל לא מבטיח את העברת המנדט להרכבת ממשלה אליו אם נתניהו ייכשל. לכן הוא במלכוד. הוא רוצה לגדול, אבל לא על חשבון העבודה ומרצ שעשויות לא לעבור, אלא על חשבון גנץ, שלא יורד מכיוון שהצליח לשכנע שיש לו קואליציה.

אם היה מצליח לאחד את העבודה ומרצ, המלאכה היתה קלה עבור לפיד בהרבה. אבל הניסיון הזה כשל ואם לא די בזה, רגע לפני סגירת הרשימות גם הרשימה המשותפת התפרקה.

נכון לעכשיו, בל"ד לא עוברת את אחוז החסימה בכל הסקרים. היא אפילו רחוקה ממנו מאוד. שריפת הקולות שתביא איתה היא בשורה רעה מאוד ללפיד, שעשה יחד עם גופי שמאל נוספים מאמצים כבירים בניסיון להעלות את שיעור ההצבעה בקרב ערביי ישראל.

ההתפרקות של המשותפת לא תביא כנראה להגדלת מספר המשתתפים בבחירות בקרב האוכלוסייה הערבית. נוסף על כך, פרישת בל"ד לא מביאה להכשרת מה שנשאר מהמשותפת - חד"ש ותע"ל - כשותפים לגיטימיים בממשלה. אם לפיד ירצה להכשירם, יוכל לעשות זאת עם או בלי בל"ד, ובגיבוי מלא של כלל ראשי מפלגות "רק לא ביבי", וכן של תקשורת המיינסטרים. פרישת בל"ד מהמשותפת מרחיקה את לפיד מה־61, ומדובר בהתפתחות שלילית ביותר לקמפיין שלו.

אז מדוע בליכוד לא פותחים שמפניות? משום שמדובר באירוע הפיך. הוא מותנה בכך שבל"ד תרוץ עד הסוף, וכלל לא בטוח שזה יהיה המצב. אם ברגע האחרון תחליט בל"ד לפרוש, יפוזרו קולותיה בין שתי המפלגות הנותרות ושום קול לא ילך לאיבוד. כל שעל לפיד לעשות כדי להתגבר על האירוע הוא לדאוג שבל"ד תפרוש. יהיה די בזה כדי להתגבר על חרפת כישלון איחוד העבודה־מרצ ואוזלת היד במניעת פיצול המשותפת.

למעשה, הכשרת הלבבות לשותפות עם המשותפת כבר החל. למרות התבטאות עופר כסיף וההיסטוריה הבעייתית של ראשי הרשימה איימן עודה ואחמד טיבי, גם במשותפת הבינו, באיחור רב אחרי מנסור עבאס, שיש ביקוש לסחורת השותפות עם הממשלה הציונית בקרב ערביי ישראל. מבין ארבע המפלגות הערביות, רק אחת נותרה בדלנית ועוינת.

עובדה זו, אגב, יכולה בסוף לשחק לטובתה. גורמים במגזר הערבי טוענים בתוקף כי אף שבל"ד רחוקה כעת מאוד מאחוז החסימה, אין להוציא מכלל אפשרות תרחיש של מהפך. שבל"ד מתחזקת ובסוף גם עוברת, ואילו חד"ש־תע"ל מתרסקת. לא רק לגישה הבדלנית והמיליטנטית הם מייחסים את ההצלחה הפוטנציאלית, אלא גם למנהיגותו הכובשת של ראש המפלגה, ח"כ סמי אבו שחאדה.

יו"ר בל"ד הוא צעיר, אנרגטי וכריזמטי. בדיוק מה שהציבור הערבי זקוק לו כעת, ובדיוק מה שההנהגה הקיימת בחד"ש־תע"ל וברע"מ לא יודעים לספק. לגישת הפיוס והנושאים האזרחיים תחילה יש אמנם ביקוש בקרב הציבור הערבי, אולם הנישה הזאת נתפסה כבר על ידי רע"מ ועבאס. לעומתו, עודה וטיבי נתפסים רק כחיקוי.

קהל המאמינים (לבן ברק)

הרצון של לפיד לבדל את עצמו מגנץ ולתפוס פער בכל מחיר, הוא שהביא להערכות כי יד מכוונת היא שעומדת מאחורי הכפשת הליכוד באתר המפלגה ברוסית ומאחורי התבטאותו סרת הטעם והמקוממת של רם בן ברק נגד הדתיים. לכאורה מדובר בשתי תקריות מצערות. בפועל, יש מי שטוען בתוקף שהן משרתות את קמפיין יש עתיד בדיוק מושלם. מצביעי המפלגה לא רוצים התלהמות ושפה גסה מצד אחד, אולם מצד אחר בהחלט מסכימים עם הקביעה כי הליכוד הוא מפלגה של ספרדים, וכן נרתעים מדת וממסורת, בדיוק כמו בן ברק. היכולת לומר את הדברים ואז להתנצל ולהבהיר, נראית כבר כמו שיטה ולא כמו אוסף תקלות.

האמירות הללו מחזקות אותו. בעיקר מול בני גנץ. וזו, כאמור, מטרת העל של הקמפיין בשלב זה.

עד כמה שדבריו של בן ברק על מגישות הטלוויזיה וכיסוי הראש נתפסים תלושים והזויים, יש רבים שאכן חוששים מאוד מהדתה, מכיסויי ראש של נשים דתיות בפריים־טיים ומשיח דתי ואמוני בצה"ל ובמרחב הציבורי בכלל. בן ברק גם לא התנצל על דבריו, ובהסבריו המפותלים למדי בתקשורת ניכר שהוא אכן מאמין למה שאמר. שהתרחיש של דתיים בקואליציה שמעבירים חוק שיאלץ מגישות טלוויזיה לעטות כיסוי ראש, סביר מאוד מבחינתו.

הדברים מבהירים כי לפיד ויתר על ניסיונות השכנוע כי יש לו קואליציה לא פחות משיש לגנץ, ופונה ישירות למצביעיו האנטי־דתיים, חלקם למרבה הצער גם אנטי־מזרחים.

בלי סימפתיה מנתניהו

נאום הסליחה של איילת שקד נאמר השבוע במסגרת המסר המרכזי של הבית היהודי: חוזרים הביתה, לימין. שקד התנצלה בפני אלה שנפגעו מכך שהצטרפה לממשלה שנשענת על רע"מ, אבל לא על המהלך עצמו. גם כעת, אחרי הסליחה והחרטה, חשוב לה להדגיש כי בזמן אמת, וגם שנה לאחר מכן, קיבלה את ההחלטה הנכונה להיכנס לממשלה, לתחזק אותה ולמנוע את נפילתה, כל עוד היתה קיימת.

שקד יודעת שלא מעט מבני הציונות הדתית לא מצאו בית בבחירות אלה ומוצאים בה כתובת. לפחות מחצית מהם חושבים שטעתה, אבל יהיו מוכנים לתת בה שוב את אמונם, ואליהם בדיוק היא פנתה. זה הקהל שבו גם תבקש למקד את קמפיין המפלגה בשבועות הבאים. פרסום מאסיבי בעלוני השבת ובעיתונים המגזריים, והדגשת המילים הבית היהודי, המפד"ל, וכן פתק ההצבעה הנושא את האות ב' המיתולוגית של בני הכיפות הסרוגות.

אבל שקד גם יודעת שיש לקהל הזה תקרת זכוכית. שלושה מנדטים לכל היותר, וגם זה בלחץ. גם אם תשיג אותם בעבודה מאומצת ומפרכת, מניין תביא את המנדט הנוסף החסר לה לעבור את אחוז החסימה?

כרגע השאלות רבות מן התשובות. שקד תנסה בכל כוחה לגרוף את שלושת המנדטים, ואחרי זה תשבור את הראש איך מביאים את המנדט הרביעי. היא היתה שמחה מאוד, מה זה שמחה - מאושרת - אם נתניהו לא היה הולך לה על הראש, אבל זה לא המצב. נתניהו לא מאמין שהיא מסוגלת לעבור את אחוז החסימה, וכל קול שהולך אליה נגרע ישירות מגוש הימין. נוסף על משקעי עבר ומשפחה דינמית שלוחצת בנושא - המסקנה המתבקשת היא שנתניהו ינסה למחוץ את הבית היהודי, בלי לתת לשקד אפילו בדל אפשרות לגדול ואולי לעבור ולתת לימין את 61 המנדטים שלהם הוא זקוק.

שקד חייבת לשדר שהיא רצה עד הסוף ולדבוק באמונה שבסוף תעבור. אם תמצמץ או שיצוץ איזה דיווח על כך שהיא שוקלת פרישה - כל הקמפיין יירד לטמיון ברגע.

הכתובת על השלט

גרג רומן הקים את ארגון "פרויקט הניצחון הישראלי" מתוך מטרה להדגיש שהנציגים הערבים בכנסת אינם מכירים במדינת ישראל, וכי לא ניתן להתקדם לשום פתרון מדיני, מימין או משמאל, ללא ההכרה הערבית שמדינת ישראל היא עובדה קיימת.

בימים האחרונים העלה הארגון קמפיין גדול, הכולל שלטי חוצות בכמה מוקדים מרכזיים, שבו נראה אחמד טיבי עוטה על גופו דגל ישראל ועל פניו חיוך רחב. "כך תיראה תמונת הניצחון", טוען השלט בניסיון להעביר את המסר החרוט על מטרת הארגון. רצה הגורל שבירושלים נתלה השלט החדש בדיוק במקום שבו בחרה איילת שקד להשיק את קמפיין השיבה הביתה שלה שבוע קודם לכן. בחזית בית המלון הפונה לכיכר המרכזית של כביש בגין ביציאה לגבעת שאול.

שקד הובילה את המשבר הפוליטי של שלוש השנים האחרונות, כשהיא ונפתלי בנט הקימו את הימין החדש והפילו את מחנה הימין. הסיעות הערביות עשויות להפיל כעת את מחנה השמאל ולהעניק לימין את הניצחון. שלט אחד, שני פוליטיקאים, וסיפור אחד.