רוח גבית לטרור: הבלבול בנוהל הפתיחה באש מסוכן

שלושה אירועים גדולים שאירעו בשבועות ובחודשים האחרונים יכלו ללמד את ארגוני הטרור דבר אחד: בצה"ל שורר בלבול בנושא פתיחה באש, הוראות פתיחה באש, מתי יורים ומתי נוצרים. זה החריף בעקבות פרשת הירי בעיתונאית בג'נין, שבעקבותיה בוצעו תחקירים והאמריקנים התערבו ולחצו על ישראל לשנות את הוראות הפתיחה באש. שר הביטחון גנץ ורה"מ לפיד גאים שהעמידו את האמריקנים במקומם. אבל הפלשתינים הבינו שיש להם רוח גבית מצד האמריקנים ושהנושא הפשוט הזה - שאמור להיות אל"ף־בי"ת של ביטחון המדינה - נמצא במחלוקת, כנראה בתוך כוחות הביטחון.

לפני כמה שבועות היתה התקרית על קו התפר, בדומה למה שקרה השבוע ליד מחסום ג'למה. תוך כדי הדיווחים והפרשנויות על הירי של חייל בחברו, התברר שיש החמרה בנוהל הפתיחה באש: מותר לחיילים לירות רק אם המסתנן המזוהה הוא חמוש. הבלבול בכוחות ובציבור גבר כאשר החייל היורה נלקח מייד לחקירה במצ"ח, והתקרית גולגלה לממד הפלילי. התקרית ליד ג'למה יכולה לתת מושג על הבלבולת בצה"ל יותר מכל שאר התקריות. התחיל בכך מפקד האוגדה תא"ל בלוט, שמייד התחיל את סיפור התקרית שבה נהרג רס"ן פלח בכך שתצפיתניות זיהו את המחבלים והקפיצו אליהם כוחות, אבל הן לא ידעו לדווח אם יש עליהם נשק. זאת היתה נקודת המפתח.

ראש השב"כ צודק בכך שהפילוג והקיטוב בעם ישראל מעודדים את התוקפנות נגדנו, אבל זה נכון ל־55 השנים האחרונות. כמו ארגוני הטרור, גם השמאל הישראלי ממוקד מטרה כבר עשרות שנים בשבירת הקונצנזוס, ביצירת קיטוב ובפילוגים. מה שכנראה מחולל את המאמץ הפלשתיני להוציא עוד ועוד פיגועים הוא התחושה של ארגוני הטרור, שצה"ל מהסס מאוד בירי לעבר מחבלים, והתהליך שמוביל בסוף לירי הוא ארוך ומסורבל ולא מתאים לזירה של לחימה בטרור. מה שיותר מדאיג זה שדפוס החבלה העצמית של צה"ל, של כוח קרבי איכותי, חוזר על עצמו. מה שקרה בג'למה דומה יותר מדי למה שקרה בתקרית של סיירת אגוז.

משטר שינוי

מפלגת הרמטכ"לים רוצה "לשנות את השיטה" הישראלית ולמנוע מהישראלים להשפיע על הנהגתם. המטרה ברורה: לסלק את נתניהו

יש שאלה מה המטרה של מפלגת הרמטכ"לים, שבוודאי זוכה לתמיכת רמטכ"לים בדימוס נוספים, יחד עם גדעון סער, במודל שהם מציעים ל"שינוי השיטה". השינוי הזה, כפי שניתח פרופ' אבי בראלי, ינתק את ציבור האזרחים מהתוצאה השלטונית שהיא הממשלה, שלא תהיה תלויה בכנסת הנבחרת. זה מעין צעד נוסף קדימה מהמודל של ממשלה בראשות ראש ממשלה עם שישה מנדטים. זה מעבר למשטר שכבר אינו דמוקרטי. זו עוד שיטה כוללנית שנועדה למטרה אחת: סיכול וסילוק בנימין נתניהו. לבני גנץ ולגדעון סער יש חשבון אישי עם נתניהו. אבל כנראה ארוך יותר.

הבעיה האמיתית במערכת הדמוקרטית הפוליטית בישראל היא מערכת המשפט, ובעיקר בית המשפט העליון והפרקליטות, בחיזוק היועץ המשפטי לממשלה. אבל "הגנרלים" שנהנים מיוקרת הדרגות והמדים, שעכשיו שקופים בהיותם בדימוס, מאוימים על ידי אותה מערכת, ולכן הם מסיטים את הבעיה הישראלית למקום אחר - המערכת הפוליטית. למרבה הצער, זאת הסיבה שמוסד מכובד כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה וגוף מעורר ספקות כמו "המרכז להעצמת האזרח" נותנים סיוע ורתק למהלך האנטי־דמוקרטי.

בישראל קיימת קואליציה של מעמד בינוני־גבוה יחד עם השמאל הממוסד והצמרת הביטחונית בדימוס ובתמיכת מערכת המשפט, שמוכנה לעשות הכל כדי למנוע מהימין להגיע לשלטון. "חוסר היציבות" שהם מדברים עליו, "השסע", לא נגרם מכלכלה הרוסה ומאינפלציה מטורפת. גם לא ממצב ביטחוני חמור במיוחד. אלה בדרך כלל הגורמים לערעור היציבות במשטרים דמוקרטיים. עד 2019 שררה בישראל יציבות ראויה לציון, וידוע מה קרה אז. קיבלנו ליברמן וקיבלנו כתבי אישום.

אז אם זו לא הכלכלה וגם לא משבר ביטחוני כבד, מה הגורם להמצאת חוסר היציבות? התשובה היא שוב, מבנה חברתי מסוים. ממציאים אלף דרכים לעקוף את הרוב בציבור. למי שכבר שכח, הסכם אוסלו היה במהותו ברית בין מפלגת העבודה לארגון פת"ח. זה צעד קיצוני מאוד. חוסר יציבות נובע מבעיות עומק, ורק באופן חלקי מאוד מסוגיות טכניות של "שיטה". השמאל מעדיף היום את תומכי אש"ף והרש"פ גם כשאלה בתנופת טרור, על פני רוב הציבור היהודי. הימין בישראל מקבל משימה חדשה: לשמור על הדמוקרטיה.

להציג בעוצמה

לפיד כבל עצמו לנרטיב השקרי שנאום נתניהו בקונגרס הרס את היחסים עם וושינגטון, וכעת הוא נצמד לגישה פחדנית ומהוססת

לפי דיפלומטים בכירים כמו השגריר לשעבר רון דרמר, הרושם הוא ש"ישראל מעבירה את המסרים שלה בנושא הגרעין בחדרים סגורים, אבל הם (האמריקנים) לא מקשיבים". חלק מההוכחה לכך זהו המאמץ הכביר של לפיד וגנץ להחדיר לתודעת הציבור הישראלי, שהנושאים והנותנים מקשיחים עמדות בזכות המידע והלחץ שאנחנו מפעילים. אבל גנץ ולפיד משקיעים את המאמץ התעמולתי העוצמתי שלהם כלפי הציבור הישראלי ונגד נתניהו, ולא כלפי הציבור האמריקני, נבחריו וראשי הממשל. למעשה, יש בצמרת הביטחונית הישראלית הקלת ראש בסכנת הגרעין האיראני. זה לא חדש. קלות הראש הזאת כלפי האיומים הפוטנציאליים מעזה, מדרום לבנון, משטחי יו"ש, מהסכם אוסלו, מהגבול הימי, ואף ביחס לגבול סיני, היתה קיימת במשך עשרות שנים.

במקום להשקיע מאמץ בשכנוע האמריקנים להפסיק את המשא ומתן, בישראל פותחים את המכשירים מדי ערב כדי לדעת אם המנהיג העליון חמינאי החליט לקבל את ההצעה האחרונה - ודי! - של האמריקנים או האירופאים. בישראל מעריכים שערב אחד תתקבל ידיעה בחדשות שבע בערב, שהושג הסכם.

הסיבה שיאיר לפיד לא מסוגל לנהל באמת מסע התנגדות חזק נגד הסכם הגרעין היא שמאז 2015 הוא בנה נרטיב של הסברה בחדרים סגורים, פנים אל פנים, והנדבך החשוב בנרטיב: הנאום של ביבי בקונגרס הרס את היחסים עם ארה"ב. אלא שהיחסים לא נהרסו, וההוכחה היא הסכם הסיוע הביטחוני לעשר שנים שנחתם כעבור שנה מהנאום. היחסים עם ארה"ב בנויים על תמיכה בדעת הקהל, בקונגרס, על שיתוף פעולה מול ממסדים ביטחוניים, וגם עם הבית הלבן. מאז הנאום הכירו האמריקנים בירושלים המאוחדת ובריבונות ישראל ברמת הגולן והחריפו בצורה קשה מאוד את הסנקציות על איראן, סנקציות שבחלקן כבר נוטרלו בידי ממשל ביידן.

לפני כ־20 שנה נפגשתי עם אחד האנשים הרציניים והחכמים שחצו את הגלקסיה הפוליטית בישראל, יואש (צ'אטו) צידון המנוח, שהיה בכיר בחיל האוויר. הוא התייחס למי שייצג אז את הגישה הישראלית הקלאסית - שלפיד, בנט ובני גנץ הם ממשיכיה - נחמן שי. "אני לא מסכים לגישה של נחמן שי, שחשב שכל מה שנחוץ זה להציג מידע. המידע צריך להיות מוצג בעוצמה", אמר צ'אטו.

הגרעין האיראני היה רחוק אז מהתודעה. זה נשמע פשוט. תציג את הנתונים, הצד השני בחדר הסגור - או החדר האטום - כבר יבין. אבל זה לא עובד ככה. זה עץ נופל ביער, ואף אחד לא שומע.

"להציג בעוצמה" זה מה שעושה בחצי שנה האחרונה וולודימיר זלנסקי. אתה מפוצץ את הנתונים והמידע והניתוחים שלך בבמות השידור הגדולות ביותר, כולל בקונגרס וכולל חשיפת ארכיון הגרעין האיראני בתיאטרון המאבק המדיני. הגישה של לפיד מיושנת. היא צמחה בתקופה של זנב בין הרגליים, של תלות כלכלית וביטחונית קשה מנשוא באמריקנים.

היא נכשלה בעבר כאשר המצרים הפרו את תנאי הפסקת האש באוגוסט 70' וקידמו את הטילים; והיא כשלה בימים שלפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. לאמריקנים אין היום רצון לגלוש לעימות צבאי במזרח התיכון, ולכן הם לא מקשיבים למידע בחדר הסגור.

היחיד עד היום שהוציא לפועל את תפיסת "ההסברה העוצמתית" היה בנימין נתניהו. הגישה הישנה שמבטא לפיד היא פחדנית; אבל כפי שניתח רון דרמר בראיון למייקל מקובסקי, הוא כבל את עצמו לנרטיב השקרי על הנאום שהרס את היחסים. יכול היה להגיד את זה, אבל לא לפעול על פי זה.

הגדול מכולם?

ז'אן לוק גודאר הוכיח שאסתטיקה נכונה מאפשרת לך למכור אפילו מסרים אנטישמיים. העובדה שיורשו מסתובב בת"א היא אמירה מעניינת

לא מפתיע שגודאר הלך דווקא עכשיו. אחרי שהסתלק הצופה האחרון, לפני כחודש וחצי, אך טבעי שיתבצע הג'אמפ קאט האחרון. ג'אמפ קאט. עכשיו, לאחר מותו של גודאר, זה נשמע פסקני. אלים. התאבדותי.

בלעדי גודאר לא היינו מקבלים את גל היוצרים האמריקנים, שהחיו מחדש את הקולנוע ההוליוודי. קופולה, סקורסזה, ארתור פן, סם פקינפה. "בוני וקלייד" כבר אמרנו?

גודאר הוא מסוג יוצרי הקולנוע שהיחס אליהם משתנה בחלוף העיתים. עכשיו זה תור הנוסטלגיה. זה לא יהיה נכון להגיד שצעירים נשבעו להיות במאי קולנוע בזכות גודאר. הוא אולי היה קצת קטן על הסטודנטים של שנות ה־70. מה לגבי פליני? אנטוניוני? ברזים מטפטפים. אבל כן, המשיכה לעסוק בעשייה קולנועית כאילו משום מקום, בלי הכשרה מקצועית באוניברסיטה או כעוזר של במאי גדול, באה מיוצרים כמו ז'אן לוק גודאר ופרנסואה טריפו. ג'וני לא חייב ללכת להוליווד. מספיק לקחת איזה סופר 8 ממישהו ולהתחיל. טריפו אמר שהראשון שהעביר השראה כזאת - שבחור צעיר יכול להיות יוצר קולנוע רק מפני שהוא אוהב סרטים ולא מוכרח לגייס את כל המשאבים הכספיים וההפקתיים בשביל זה, אפשר לעשות את זה לאור היום ובמחשך - היה אורסון וולס. זה בא להם מאורסון וולס, אבל הם, כוהני הגל החדש, בישרו את הפסוקים האלה לגל של אמנים. כאלה שנמשכו פתאום לקולנוע ולא לספרות, לתיאטרון או לציור.

אנחנו זוכרים ואוהבים אותו לא בזכות כ־60 סרטים שעשה במשך השנים אחרי עשור היצירה הראשון שלו בין 1959 ל־1969, אלא בזכות אותם עשרת הסרטים פלוס־מינוס שעשה בתחילת הדרך: "עד כלות הנשימה", "הרובאי הקטן", "אישה היא אישה", "לחיות את חייה", "הבוז", "פיירו המשוגע"... רק להגיד את שמות היצירות האגדיות האלה עושה טוב על הלב. ומה עם "הסינית", "זכר נקבה", "שניים או שלושה דברים שאני יודע עליה", "כנופיה נפרדת". יצא שהסרט הראשון של גודאר שראיתי היה "אלפאוויל", כמעט בזמן אמת.

אחר כך מגיע רגע ההערצה האולטימטיבי, אם אתה באמת מאמין בקולנוע. כי לאורך השנים האמנות הזאת דעכה. אבל אם כן, עולה השאלה אם גודאר הוא בעצם גדול יוצרי הקולנוע. בשלב מסוים הנטייה להגיד שכן. הרי בלעדיו לא היינו מקבלים את גל היוצרים האמריקנים שהחיו מחדש את הקולנוע האמריקני. קופולה, סקורסזה, ארתור פן, סם פקינפה. "בוני וקלייד" כבר אמרנו? כל השפה הקולנועית ששירתה את עולם הסרטים מ־1967 ועד דעיכת הקולנוע בשנות ה־80, כלומר במשך כ־20 שנה, הומצאה על ידי גודאר. ובכל זאת, האם בכלל היינו זוכרים את הג'אמפ קאט הראשון כדי להגיד האחרון, בלעדי ז'אן פול בלמונדו ב"עד כלות הנשימה"? בספק. במבט מהיום, אחרי שאבדה האמונה בגודאר, אנחנו משלמים מסי חבר במפלגת טריפו. או ז'אן פייר מלוויל. אפשר להשוות איזשהו סרט של גודאר ל"צבא הצללים"?

כי גודאר במבט לאחור מוכיח שאם אתה בא חמוש באסתטיקה הנכונה והמוחצת, העדכנית והמודרנית ביותר, אתה יכול למכור את המסרים האנטישמיים הקשים ביותר, על גבול הנאציזם. אם רק היינו יודעים את זה בזמן אמת. אבל מעבירי הבשורה דאגו לכסות על הביזיון הזה. לא הפרו־פלשתיניות שלו, אלא האנטישמיות האנטי־ציונית, ועוד על רקע שורשים של משפחת משתפי פעולה עם הנאצים. והסגידה לתועמלנים הסובייטים ולמפעל הרצח המהפכני של מאו בסין. כקולנוען, היורש שלו מסתובב בבתי קפה באזור כיכר מילאנו בעיר העברית, הציונית, הראשונה. הייתי רוצה לחשוב שטרנטינו מבקש להעביר בזה אמירה כלשהי. הרי לחברת ההפקות שלו הוא קרא "סרטי כנופיה נפרדת".