העימות מול רוסיה עשוי לסייע ללפיד בקלפי

הביקורת שהוטחה ברה"מ יאיר לפיד על תפקודו המדיני בגזרת רוסיה עוררה מידה לא מועטה של גיחוך בסביבתו. כל הטרוניות מימין על החרבת היחסים כביכול עם הנשיא פוטין וההשלכות הביטחוניות שעשויות להיות לכך בזירה הסורית, לא ישנו את טפטוף המנדטים שהחל בכיוונו מהאוכלוסייה דוברת הרוסית בישראל.

הקול הרוסי החל לנוע בשבועיים האחרונים אל לפיד מכיוון הליכוד, ובעיקר מישראל ביתנו, שכבר איבדה מנדט שלם על פי הסקרים. מסקר באתר הגדול ביותר בשפה הרוסית בישראל, "ניוז־רו", עולה כי נתון אדיר של 75 אחוזים מיוצאי בריה"מ לשעבר תומכים באוקראינה באופן מובהק. אין מדובר רק בישראלים יוצאי אוקראינה אלא גם ביוצאי רוסיה. מאות אלפים עזבו את רוסיה בעשור האחרון בעיקר בגלל פוטין, ואלה שעזבו קודם, עם נפילת הדיקטטורה הקומוניסטית, רואים בו מי שמסיג את המדינה 30 שנה לאחור.

מספר הפרו־רוסים בקרב יוצאי בריה"מ לשעבר בישראל זניח. הם ימשיכו לתמוך בנתניהו ובליברמן. הרוב המוחלט עוזב ומוצא בית בחיקו של לפיד, המנהיג הפרו־אוקראיני היחיד במפה הפוליטית בישראל.

בעוד רוב האוכלוסייה בישראל אדישה למדי בכל מה שקשור למלחמה הרוסית באוקראינה, בקרב ציבור עולי רוסיה מדובר בנושא חם, אפילו רותח, גם חמישה חודשים אחרי שנורה הפגז הראשון שם. השבוע, למשל, כאשר נתניהו עלה למתקפה נגד לפיד והאשים אותו בפטפטת שגורמת נזק לישראל, החלו הרשתות החברתיות בשפה הרוסית לבעבע. רוב התגובות היו נזעמות. לא נגד לפיד, נגד נתניהו. ראש הממשלה לשעבר הואשם בתמיכה ברודן. משתף פעולה עם מחריבה של רוסיה. גם במקרה הזה, כמו במקרים אחרים, רבים כתבו שיפסיקו לתמוך בליכוד בשל עמדה זו של נתניהו.

המעבר של הציבור הרוסי בישראל לחיק המרכז-שמאל אינו מובן מאליו. רובם המוחלט מחזיק בעמדות ימין. אבל אצל רבים הנושא הרוסי חזק יותר מכל. שנאת פוטין גוברת אצלם על עמדתם הפוליטית. בימים האחרונים לפיד היחידי שמשמיע את קולם. נתניהו, כאמור, פרו־רוסי בעיניהם, ועל ליברמן בכלל אין על מה לדבר. רבים רואים בו מריונטה של פוטין. נציגו בפרלמנט הישראלי. עד היום הצביעו לו כי הנושאים האחרים שעליהם דיבר ליברמן נגעו להם הרבה יותר. המלחמה עם אוקראינה שינתה את סדר העדיפויות שלהם.

אם גנץ, לפיד ושאר ראשי המחנה המתנגד לנתניהו יתמידו בסירובם להצטרף אליו, יש להעריך ששקד תשתחרר מההתחייבות כלפיהם ותעשה זאת בעצמה (בתנאי שתעבור את אחוז החסימה)

יחסו של לפיד למשבר רוסיה־אוקראינה ולעמדה הישראלית שצריכה להישמע בימים אלה, מתאים כמו כפפה לתפיסת התודעה השואתית שלו. ראש הממשלה הראשון שהלך עם כניסתו לתפקיד ליד ושם ולא לכותל, מאמין שתפקידה של ישראל להשמיע קול מוסרי, אפילו אם הוא גובר על אינטרסים מדיניים, אפילו ביטחוניים, אחרים. לשיטתו, מה שהיהודים ציפו מאומות העולם בזמן מלחמת העולם השנייה ולא קרה, אסור שהם עצמם יעשו כעת, כשיש להם מדינה.

הבעיה בתפיסה הזו מתחילה כשאבן הבוחן של אמות המוסר העדכניות מתחילה ונגמרת בבית הלבן. יותר משלפיד נראה כמי שנוקט עמדה נחרצת נגד רוסיה, הוא נראה כמי שנכנע לתכתיבים של הנשיא ביידן. הרצון העז להימנע מעימות בכל מחיר אפיין גם את התנהלותו כשר החוץ, והדביק את קודמו בתפקיד, נפתלי בנט. לפיד הצליח לשכנע את בנט שגורל הממשלה כולה תלוי בזה. זאת, בעוד הוא עצמו מאמין בכל ליבו בחלקים ניכרים ממשנתה של המפלגה הדמוקרטית, ובמיוחד הגרסה העדכנית שלה, שהפליגה למחוזות הקיצון וההזיה.

אבירי שלטון החוק נדמו

דבריו של סגן ראש מח"ש לשעבר, משה סעדה, בראיון לעמית סגל בחדשות 12, היו מטלטלים. ברגע אחד נזרקו הצופים לימיו הראשונים של רוני אלשיך כמפכ"ל. חובש הכיפה היה ליקיר הימין, המושיע שבא מהארגון הכי נקי ואמין כדי לנקות את הטינופת שהשאירו אלו שעזבו בבושת פנים.

הקביעה הנחרצת שלו כי השוטר ארז עמדי לוי נרצח בפיגוע דריסה על ידי יעקוב אבו אלקיעאן, בניגוד לעמדות אחרות שהחלו להישמע כבר באותו יום, גרמו למחיאות הכפיים להיות רמות יותר, אבל גם הביאו זמן קצר לאחר מכן לתפנית הדרמטית של אלשיך, שהבין שהחמאה מרוחה בצד השני של הפרוסה.בסיועו של יועץ התקשורת ליאור חורב, ביצע אלשיך סיבוב פרסה אשר משהושלם כבר עמד בשורה אחת, כתף אל כתף, עם ראשי המערכת - אותם אלה שקיבלו אותו בתחילה בחשדנות, בואכה עוינות. במקום הזה הרגיש אלשיך בנוח. פרקליט המדינה איתו. ואז ממילא גם היועמ"ש. והעיתונאים שבכיסם. וכמובן הפוליטיקאים.

דבר לא השתנה. סעדה לא סיפק הוכחות לדבריו והעובדה שברצונו לרוץ לפוליטיקה יכולה בהחלט לשים את כל דבריו תחת ספק גדול. אולם מה שבלתי נסבל ולגמרי בלתי נתפס הוא שהדברים כלל לא נבדקים. להפך, אלה שתובעים בדיקה וחקירה מוקעים כאויבי הדמוקרטיה והמדינה. המזדעקים על הצורך בהגנה על חושפי שחיתויות נדמו כאשר מדובר על אלה שחושפים אותם מהצד הלא נכון של המתרס. כך סעדה. כך כרמל ושרצר לפניו. כך הילה גרסטל לפניהם.

בניגוד לרושם ולקמפיין משמאל, לנתניהו אין באמת שום מוטיבציה להילחם בגופים הללו או לעשות בהם את הסדר הנדרש. גם הקביעות הנחרצות כי אחרי הבחירות, אם תהיה ממשלת ימין, תוקם ועדת חקירה ממלכתית - אינן על דעתו ולא בידיעתו. ועדה כזאת, או עריכת סדר כלשהו בגופים אלה, תוקם על ידי נתניהו רק אם יידחף לכך בידי שותפיו הפוליטיים ובכירי מפלגתו.

מחיר הדמוקרטיה

איילת שקד יודעת שיועז הנדל הוא לא ממש מגנט מנדטים, בלשון המעטה, אבל בכל זאת העניקה לו את חצי המלכות ברשימת "רוח ציונית". המהלך מעיד על רמת הלחץ ותחושת חוסר הברירה שבה היא מצויה. כשהמפלגה לא עוברת באופן עקבי את אחוז החסימה קשה לגייס כוכבים, וצריך להסתפק בפירורים.

מאז ההכרזה על הבחירות עסקה שקד לא רק בחיבור עם הנדל וצבי האוזר אלא גם בניסיון לעצב את המפלגה מחדש בעידן שאחרי בנט. שקד זיהתה את החוסר במפלגת אמצע השייכת למחנה הימין אבל אינה חלק מהגוש שהולך אוטומטית עם נתניהו. רבים ממחנה זה, אולי רובם המוחלט, היו מוכנים לתת לו את השלטון אם היו יודעים שלא יקים ממשלת ימין צרה עם בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר והחרדים.

לחלל הזה היא מנסה כעת להיכנס עם ההתחייבות לאפשר לנתניהו להקים ממשלה, ובלבד שיכלול בה לפחות מפלגה אחת מהצד השני. עסקה, אגב, שנתניהו היה מאמץ בשתי ידיים, לו הדבר היה תלוי בו. עם זאת מובן שאם בני גנץ, לפיד וכל שאר המפלגות מהמחנה הנגדי יתמידו בסירובם להצטרף לנתניהו, יש להעריך ששקד תראה את עצמה משוחררת מההתחייבות כלפיהם ותצטרף לממשלה בראשותו, אם תהיה זו ששתשלים לו את ה־61 הנדרשים. אבל לפני הכל, פרט קטן ושולי, עליה לעבור את אחוז החסימה.

בהיעדר מפלגה נוספת בימין, כזו שיכולה לנקז את קולות הימין המתון, החליט נתניהו כי הליכוד תהיה זו שתמלא את החלל. להערכתו התבטאויות שקולות ומדודות, ללא מתקפות על מערכת אכיפת החוק או על השמאל, שוות שני מנדטים של מצביעים שישתכנעו כי משהו השתנה בנתניהו וכעת הוא לא כל כך מסוכן כשהיה. רק את לפיד עוד אפשר לתקוף. גם בשמאל הוא לא דמות אהודה במיוחד ורבים ממצביעיו עושים זאת מברירת מחדל ולא מהערכה עודפת לאיש ולמנהיגותו.

בשבועיים האחרונים הקפיד נתניהו לתקוף רק את לפיד (לפעמים הוא משרבב גם את גנץ, כדי לקלף ממנו את הקולות המועטים שהביא עימו גדעון סער), להאשים אותו שיישב עם האחים המוסלמים והרשימה המשותפת, ובעיקר לדבר על הישגיו כראש ממשלה, אלמנט שלא היה חלק מקמפיין הליכוד כבר שנים.

הצרה הכי גדולה כעת של נתניהו היא הפריימריז. מבחינתו מדובר בתקופה של איבוד שליטה, שכל מועמד חושב אך ורק על מיקומו ופעיליו, כשרצונותיו וכוונותיו של נתניהו מעניינים אותו כעת כקליפת השום. בימים ההם, בליכוד, אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. ונתניהו בינתיים מורט שערות.

כשהתחרות בין הח"כים והשרים לשעבר היא מי מגן עליו יותר ותוקף את מערכות אכיפת החוק בחריפות גבוהה יותר, בניגוד מוחלט לקו החדש שהוא רוצה להוביל - מה הפלא שתחושת חוסר האונים בסביבתו גוברת. עד יעבור זעם, עד שאתרי ההצבעה יחלו לעבוד והסיוט הזה ייגמר. מחיר הדמוקרטיה שבמפלגות אחרות לא ממש מכירים. ביש עתיד, כחול לבן, ישראל ביתנו ודומיהן, המשמעת הסיעתית נמשכת כל השנה.

מתברר שבכירי הליכוד, אלה שנלחמים על מקום בשתי העשיריות הראשונות, הם הבעיה הפחות גדולה של נתניהו.הנזק האמיתי נמצא בליגה השנייה. במקומות המשוריינים למחוזות ולמגזרים. כשטיפוסים שוליים ששילמו דמי חבר כדין מציגים את מועמדותם עם עברם המפוקפק, ומרכזים אליהם את מלוא הפוקוס וכתבות הצבע בערוצי הטלוויזיה - לנתניהו אין הרבה מה לעשות.

אבל הוא משתמש בכל הכלים העומדים לרשותו כדי להדיר את אותם גורמים מרשימת הליכוד. יש בעיה במחוז מסוים? מזיזים את כולו למקום פחות ריאלי. אם יש מועמד עם עבר עברייני שהתקשורת כבר הספיקה לחגוג עליו - מציבים מולו מועמד אחר מטעם, שעשוי לגבור עליו. בעוד במפלגות האחרות הרשימה כמעט סגורה והקמפיין כבר באוויר, נתניהו נאלץ להתבוסס עד צוואר בניסיון למזער נזקים עם השובל הארוך שיביא איתו לכנסת הבאה.

61 זה לא חזות הכל

מכל שלל השאלות שנשאל בני גנץ בבליץ הראיונות שהעניק השבוע, עניין אותו להעביר רק מסר אחד: יש לו ממשלה ללא המשותפת ועם הסיעות החרדיות. המסר הזה קריטי בקמפיין שלו והוא נועד למנוע זליגת קולות ליש עתיד, שתותיר אותו עם נתון חד־ספרתי. ללפיד יש יתרון במנדטים, לגנץ יש יתרון בסיכוי להרכיב ממשלה, ולכן חשוב, כך המסר, להשאיר אותו בתמונה. ולא סתם כמפלגת לוויין אלא כמועמד לראשות הממשלה.

השאלה הגדולה היא עד כמה דבריו מבוססים, כלומר אם הסיעות החרדיות אכן יפרקו את גוש הימין, אם לא ישיג 61 מנדטים, וילכו להרפתקה חדשה עם מפלגות אחרות. עד כה נהוג היה לחלק בשאלה הזאת את המפלגות החרדיות לש"ס ואגודת ישראל מצד אחד, ולדגל התורה מהצד השני. הצד הראשון באופן נחרץ עם נתניהו עד הסוף. והצד השני רומז שיש גם אופציות אחרות.

לאחרונה נראה שחל טשטוש בעמדות, כשהחלק הראשון הולך ומתקרב לשני. במילים אחרות, ריקוד החיזור של משה גפני בלשכתו של בני גנץ בימים שלפני פיזור הכנסת, הדביק גם את החסידים וגם את ש"ס, שממשיכים להביע תמיכה בלתי מסויגת בנתניהו אבל מקפידים לתלות אותה בכך שיהיו 61 ולא יהיו בחירות נוספות.

הדבר בלט השבוע בדבריו של מי שנחשב זקן חברי מועצת גדולי התורה של דגל התורה, בכינוס המיוחד שהתקיים השבוע לקראת הבחירות לכנסת, הרב ברוך מרדכי אזרחי (93). גדול ממנו בפורום החשוב רק נשיא המועצה, הרב גרשון אדלשטיין, המבוגר בשש שנים מהרב אזרחי. "אותנו לא מעניין מיהו ראש הממשלה", אמר הרב אזרחי, "מה שמעניין אותנו זו הזהות היהודית וחיזוק עולם התורה".

המשפט הבא עשוי לצרום עוד יותר באוזניהם של אנשי גוש הימין. "אותנו לא מעניין ה־61 - מבחינתנו זה רק 'הכי תמצא' (מונח תלמודי שמשמעותו: אמצעי שאינו המטרה) - אלא להביא תוצאות ולהשיג את המטרה עצמה".