מדיניות החוץ של ישראל הפכה לרולטה

יחסי ישראל־רוסיה היום הם לא כאלה שיכולים לגרום לקרע פנימי בחברה הישראלית. אבל עדיין, מדובר בסבב נוסף של קרוסלת היחסים שמלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה. בתחילת שנות ה־50 הכריזו בן־גוריון והשגריר באו"ם ובוושינגטון אבא אבן, שישראל מוכנה לשלוח כוחות גדולים של צה"ל למלחמת קוריאה, ומנגד יהודה עמיחי ואלעזר גרנות כתבו שירים לסטלין. סטלין יצר איום קיומי על יהדות בריה"מ, ומנהיג מפ"ם יעקב חזן התרפק על מולדת הסטליניזם כ"מולדת שנייה".

בגלגול הנוכחי איראן ופרויקט הגרעין שלה הם שנמצאים בעומק היחסים והמשבר ביחסי ישראל־רוסיה, שהתגלגל לידיו של ראש ממשלה זמני. מה שמאפיין את יאיר לפיד הוא שהוא נמצא בפיגור אחרי התפתחויות עקומת המשבר. המשבר עם פוטין וארצו לא נמצא בשליטה. סגירת פעילות הסוכנות היא אכן פעולה חמורה. איך פותרים את זה? זה אירוע מדיני של 9 בסולם ריכטר ויש אולי שני אנשים שיכולים לטפל במצב, אבל ספק אם למי מהם יש עניין להיכנס לזה לאחר שהכדור נפל מידיו של לפיד. אלו הם בנימין נתניהו, שמסיבות מובנות לא ייקח על עצמו לטפל עכשיו בצרה הזאת, והנשיא יצחק הרצוג. נתניהו מתח ביקורת קשה על התנהלותו של לפיד. הנשיא הרצוג ואחיו מייק הם שני המבוגרים האחראים במערכת יחסי החוץ של ישראל, אבל התשלום של ביקור נשיאותי בקרמלין כדי לסדר עניינים זה גובל בהשפלה.

כמעט כל מערכת יחסי החוץ והביטחון של ישראל נשטפת עכשיו כמו חומות שנבנו מסביב לארמון חול. הסכמי אברהם מאבדים מחיוניותם עקב הביקור הכושל של הנשיא ביידן באזור, ובייחוד העימותים שלו עם יורש העצר הסעודי. מדינות המפרץ וערב הסעודית מעדיפות כבר לסגור עניינים במגעים ישירים עם איראן. היחסים עם פולין, מדינה חשובה שמשמשת עורף לאוקראינה ומאוימת על ידי רוסיה, הגיעו בתקופת לפיד כשר החוץ לניתוק באופן מעשי, ולא ממש שוקמו. עכשיו קלקל לפיד את היחסים עם רוסיה, וגורמים מדיניים שהיו מעורבים בשדרוג היחסים ובתיאום הטוב בעבר, זועמים על ההתנהלות של לפיד בנושא. לפיד בוחר להחריף את העימות עם רוסיה. יש לו השקפת עולם שישראל צריכה להיות מושקעת ערכית, כלכלית ומדינית במערב. ערכית זה לא כולל הליכים דמוקרטיים בגוף המפלגתי האנטי־דמוקרטי שנקרא יש עתיד.

קשה לחשוב על שגיאה גדולה יותר בעיתוי הנוכחי. הנשיא ביידן משקיע את כל מאודו במדיניות הכלה פייסנית כלפי איראן. אותן מדינות מערביות שלפיד נושא אליהן את עיניו, כמו צרפת או איטליה ובמידה רבה גם גרמניה, מאוד לא מאוחדות ולא ששות להתעמת עם רוסיה.

אבל לפיד חושב שהיצמדות לארה"ב במדיניותה במזרח התיכון היא דבר נכון. אלא שהמדיניות האמריקנית איננה רציונלית, והיא נובעת מלחצים פנים־מפלגתיים ולא משיקולים מעצמתיים שניתן להסבירם. ביקורה הפרובוקטיבי של ננסי פלוסי בטייוואן מעיד על חוסר אחריות מול סין.

בתחילת מלחמת אוקראינה, לפני כארבעה חודשים, פתח ראש הממשלה דאז נפתלי בנט בגרסה מוחלשת של דילוגים ושיחות עם פוטין וזלנסקי ומקורביו. אף כי מלכתחילה זאת היתה טעות, שכן ישראל היתה צריכה לשמור מרחק ממלחמה לא לה, כפי שאמר יובל שטייניץ, בכל זאת היה לישראל רווח מסוים.

הנשיא פוטין היה זקוק ללגיטימציה בינלאומית, וראש ממשלת ישראל העניק לו אותה בכך שתפקד בצורה דומה לארדואן הטורקי. שמרנו על קשר עין עם החיה, וישראל בלטה כמי שנמנעת מלגנות בחריפות את רוסיה. בתקופה שקדמה למלחמה בוטלה עסקת כיפת ברזל עם אוקראינה. אם לא היינו נכנעים לאמריקנים בנושא הזה, ישראל היתה במצב נוח יותר. נשק הגנתי סמלי בידי המותקף, ומנגד אפשר היה להתעלם ממה שאומרים בעולם על רוסיה.

בספטמבר 2015 ישראל עמדה בפני משבר, שפוטנציאלית יכול היה להיות הרבה יותר חמור ממשבר הסוכנות. בעקבות הסכם הגרעין נכנסה רוסיה עם כוחותיה לסוריה: בסיסי טילים, בסיס אווירי, נמל ומעט כוחות יבשה. זה נראה כמו קץ העליונות האווירית הישראלית בסוריה ובאזור.

מהלך מזורז של ראש הממשלה נתניהו מול פוטין הביא לכך שקרה ההפך: הושג תיאום ביטחוני, שהביא בהמשך למצב שבו נתניהו ופוטין ניהלו את המזרח התיכון וייצבו אותו. בשלהי קיץ 2013 נוצרו כנראה הקשר והאמון, כאשר הצמד נתניהו ושטייניץ פתרו לנשיא אובמה בעיה קשה ופוטין שיחק בתפקיד המבוגר האחראי. זה היה מבצע פינוי הנשק הכימי מסוריה - כפיצוי על כך שארה"ב הבליגה על מתקפה כימית של אסד. אלו מים עמוקים וסוערים, שהמש"קים שמתיימרים להיות אלטרנטיבה לנתניהו פשוט לא יכולים לצוף בהם.

שר החוץ האיראני לשעבר ג'וואד זריף העיד בהדלפות נרחבות, שפורסמו לפני שנה ושלושה חודשים, כי נוצרה זהות אינטרסים בין רוסיה לישראל. הוא לא אמר את זה באלו המילים, אבל האשים את רוסיה שהיא לא רצתה שהסכם הגרעין יצליח משום שהוא יביא לנורמליזציה של יחסי איראן עם המערב. לכן רוסיה ניסתה בכל כוחה להציב מכשולים להסכם. הרוסים רצו את איראן מבודדת, כדי שתהיה תלויה ברוסיה. גם ישראל בימי נתניהו לא רצתה את הסכם הגרעין. גם היא התנגדה למהלכי הפייסנות האמריקניים כלפי איראן, שבמרכזם הסכם הגרעין. היה זה ג'ון קרי שחשף בפני זריף את עוצמת המכות של ישראל נגד מטרות איראניות בסוריה (וגם באיראן). הוא נקב במספר 200 תקיפות.

ישראל בהנהגת נתניהו ידעה לתמרן היטב מול רוסיה, סין ומדינות ערב, מבלי לקרוע את החבל עם ארה"ב. נראה שבימי יאיר לפיד ישראל חוזרת לתפיסה שניסח עבורה קיסינג'ר: לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. אסור היה לקלקל את היחסים עם רוסיה. בכל פעם שזה קרה בעבר, התגלגלנו למלחמה. לא יהיה פשוט לתקן את המעוות, מאחר שארה"ב מעמידה את רוסיה כמצורעת. אבל זה אפשרי וצריך למצוא דרך לעשות את זה.

להקדים תרופה

לגבול כלכלי־ימי יש להתייחס כאל גבול טריטוריאלי לכל דבר, מה שמתרחש בשטח מלמד על נפילת מתח חמורה בהרתעה

כמו בתחומים קריטיים אחרים, גם סביב אסדת הקידוח בשדה כריש רה"מ לפיד לא משיג את מרוץ האירועים. המשבר החריף בעקבות התקפה של מל"ט על האסדה והיירוט המוצלח שלו. חיזבאללה יותר מדי בטוח שמדיניות הביטחון של ישראל מנוהלת מוושינגטון באמצעות שר הביטחון בני גנץ.

לכן הם מהמרים על "אין מלחמה". ישראל עסוקה בלהכיל את ההתקפה עליה. שדה גז אמנם אינו יישוב אזרחי, אבל הוא אינטרס חיוני, והגבול הכלכלי הימי מחייב התייחסות כמו אל הגבול הטריטוריאלי של מדינת ישראל. שני הצדדים, וזה כולל את חיזבאללה, לא רוצים שתתלקח מלחמה כוללת. אבל מה שמתרחש בשטח מלמד על נפילת מתח חמורה בהרתעה. זה אומר שתגובת ישראל באירוע הבא או מול מתקפה קשה אך מתחת לסף, צריכה לכסות על גירעון עמוק בהרתעה.

ההרתעה מול חיזבאללה היא דבר שצריך לעבוד עליו ברצף קבוע של יוזמות התקפיות, שלא גורמות להתלקחות. המקרה המובהק הוא מבצע "מגן צפוני" לחיסול מנהרות חיזבאללה לפני קרוב לארבע שנים. היה חשש להתלקחות, אבל הפעילות היוזמתית שהיתה לכאורה הגנתית הפגינה שצה"ל לא חושש ללכת על הסף. גם בתקופת הרמטכ"ל אביב כוכבי היו כמה פעולות שהעידו על נכונות ללכת על הסף.

אבל מעבר לכרסום ההרתעה בשנה האחרונה, נושא הגז של סוריה ולבנון נמצא ברקע המתיחות. מדובר על כך שמצרים תייצא גז בכמויות של 650 מיליון קוב גז לתחנת דיר עמר בלבנון, והגז יגיע באמצעות צינור הגז הערבי שעובר דרך ירדן וסוריה. מחכים לאישור אמריקני. כמויות הגז יפתרו חלק מבעיות החשמל שמעיקות על אזרחי לבנון. מומחי גז טוענים שלמצרים אין כמויות כאלה לייצא, ולכן מקור הגז כנראה יהיה מישראל. מי שרוצה בשליטה על מקורות האנרגיה של לבנון וסוריה זו איראן. האם בקנה חזרה על תרגיל מתקני הנפט הסעודיים באבקייק, אבל בזירת כריש? אי אפשר לשלול אפשרות כזאת. מבחינה הגנתית ישראל בוודאי ערוכה טוב הרבה יותר מהסעודים. אבל אם תתבצע התקפה בסדר גודל כזה, האם ישראל תוכל להסתפק ביירוט המל"טים ואולי הטילים? תקיפה מקדימה ממוקדת צריכה להיות בסל התרופות הצבאי, גם אם זה בניגוד לדעת הפנטגון והסטייט דיפרטמנט.

אומת החרם

מכל חשיפות משפט נתניהו, התוצר היחיד הוא: "נקים ממשלה בלעדיו" ונכונות להשליט את המיעוט באמצעות הסיעות הערביות

שוב אין ברירה אלא לצטט איש אקדמיה בכיר, שאומר כי "החרם על נתניהו והליכוד הוא האופן שבו השמאל מעצב את הרודנות האידיאולוגית המקטבת שלו". השמאל חי בריק רעיוני מאז התמוטטות הסכמי אוסלו, אבל תאוות הכוח נשארה. בספרו "הספר האדום" לא התייחס אסף ענברי לעובדה שהמלודרמה האידיאולוגית האכזרית שאפפה גם את חייהם האישיים של הסטליניסטים המקומיים, התחוללה בעת שחלק גדול מהקיבוצים עדיין לא הכירו במדינת ישראל. יעידו על כך הסליקים של הנשק, שנועדו ליום פקודה ולא להגנה מרחבית.

בתקופה הנוכחית הצליחו לייצר חרם פנימי, אפקטיבי יותר מה־BDS בקמפוסים באמריקה, נגד הליכוד. נגד נתניהו. עוצמת החרם היא כזאת שהיא מרקיבה את מערכת המשפט, ובתחילת השבוע נשמעה בחדשות 12 עדותו של סגן ראש מח"ש לשעבר, משה סעדה, בראיון עם עמית סגל. התמונה שצייר סעדה לא כולה חדשה, אבל זו עדות מבפנים לקיומו של קשר במשטרה ובפרקליטות להפל(ל)ת ראש הממשלה. "זה אינטרס של המדינה", אמר שי ניצן, ולכן גובר על כל החקירות האחרות. זאת המשטרה שעסקה בחקירות של עיתונאים ומו"לים בנושאים של שיקול דעת פנים־מערכתי.

מי שעקב אחר הגילויים הרבים במשפט נתניהו לא מופתע. אבל ברור שההתנהלות העבריינית לכאורה של ראשי המשטרה, שעליה העיד סעדה, נעשתה בהקשר ציבורי מסוים. היא קיבלה הכשר מהיועץ המשפטי. היא קיבלה גב אידיאולוגי מכותרות מסיתות בתקשורת. היא קיבלה רוח גבית מהסקטור המיוחד של אישים, שמונו בידי עצמם להיות משגיחי היושר והיושרה הציבורית. וקודם כל נסיכי הליכוד הפורשים. דן מרידור ובני בגין בראשם, שהטבח בסברה ושתילה מטריד אותם פחות מזה שיגידו על ראש הממשלה מנחם בגין שהוא שיקר. וקולות הליווי שמשמיעה לימור לבנת. ובמערכת העכשווית הממלכתיסטים יועז הנדל, צביקה האוזר וגדעון סער. מה, מכל חשיפות משפט נתניהו התוצר היחיד הוא: "נקים ממשלה יציבה בלעדיו"? זאת על רקע ציור אפל של החלק העליון של פני נתניהו.

לוואקום יש כוח שאיבה גדול. הקנאה השורפת של גדעון סער ונסיכי הליכוד ביכולותיו של בנימין נתניהו העבירה אותם על דעתם, עד כדי כך שהם מעדיפים להשליט את המיעוט באמצעות הסיעות הערביות הלאומניות - תוך הטלת חרם על הליכוד.

והשיטה קורעת שוב

הוצאת המפלגה הגדולה מחוץ למשחק גוזרת בהכרח אי־יציבות משטרית. למרבה האבסורד, אין מפלגה דומיננטית בצד השני

בגלל עודף הדיבורים על "דמוקרטיה מהותית" לא נוכחים בדיון הציבורי לקחים בסיסיים מההיסטוריה של דמוקרטיות פרלמנטריות. באיטליה קיימת אי־יציבות כרונית מאז כינון הדמוקרטיה אחרי מלחמת העולם השנייה ועד היום. הסיבה: היתה שם מפלגה אחת, שאחזה בכשליש מקולות הבוחרים לאורך שנים רבות. זו היתה המפלגה הקומוניסטית. אבל היא היתה אסורה במגע. כך נפער במרכז המפה חור שחור, והמפלגה של הנוצרים הדמוקרטים הקימה קואליציות שכללו בדרך כלל מפלגות סוציאליסטיות מנוגדות לדרכה.

בצרפת היה דבר דומה עד מהפכת דה גול ב־1958. מפלגה קומוניסטית גדולה מאוד, אבל מחוץ לשלטון באיסור חמור. שינוי השיטה בצרפת לריכוזיות נשיאותית הביא ליציבות. בישראל הוצאת המפלגה הגדולה, הליכוד, אל מחוץ למשחק הקואליציוני גוזרת בהכרח אי־יציבות משטרית. למרבה האבסורד, גם אין במצב הזה מפלגה דומיננטית נגדית. הקואליציה האנטי־ימנית מבקשת לפצות על המחסור במצביעים (מלבד החיבור למפלגות הערביות) באמצעות הגמוניה של "שומרי הסף". כמובן, בטענה שהרוב הימני הוא סכנה לדמוקרטיה.