עם פליק־פלאק של החרדים וקמפיין מדויק מול נתניהו, גנץ מאמין שראשות הממשלה אפשרית

מערכת הבחירות הנוכחית מלווה בתחושה כללית אצל רבים כי בניגוד לשלוש השנים האחרונות, לא תהיה מערכת נוספת בטווח הזמן הקרוב אחריה. שהפעם זה ייגמר אחרת. לא רק במקרה שבנימין נתניהו וגוש הימין ישיגו הפעם 61 מנדטים, אלא גם אם לא. שהפעם משהו יקרה, אירוע שיטרוף את הקלפים ויאפשר למערכת להעמיד ממשלה יציבה ומתפקדת, לא כזו הנשענת על כרעי תרנגולת כמו זו היוצאת.

אין לאף אחד הסבר מה בדיוק יקרה כדי שהתמונה הפעם תהיה שונה: אם החרדים יפרשו מגוש הימין, אולי יתחולל מרד בליכוד או שאחת ממפלגות הגוש השני תיכנע ותשב עם נתניהו. לא ברור. זה לא משנה את התחושה ואת כל ההערכות אצל כל השחקנים הרלוונטיים שהפעם זה ייגמר אחרת.

תחושה זו היתה המנוע העיקרי שמאחורי איחוד כחול לבן ותקווה חדשה. כמובן בליווי תחושה חזקה נוספת שלפיה תקווה חדשה לא היתה עוברת את אחוז החסימה בכוחות עצמה. יו"ר כחול לבן, בני גנץ, מסתובב כבר זמן רב בתחושה חזקה של החמצה, מרגיש שמחויבותו לגוש שבו הוא נמצא גבתה ממנו את המחיר הגבוה ביותר. הוא היחידי שלא השתדרג מבין ראשי מפלגות הקואליציה, אף שהיה היחיד שיכול היה לעבור צד ולזכות בחצי המלכות, אולי אפילו ביותר מחצי.

גנץ היה יכול לזכות בתפקיד רה"מ לא רק בתחילת הקדנציה - בימיה הראשונים של הממשלה, כאשר נתניהו הבין שהוא אוטוטו עומד להיות מודח - אלא גם בשלהי הקדנציה, כאשר הממשלה למעשה כבר נפלה ונתניהו חיפש דרכים להימנע ממערכת בחירות, כולל במחיר של ויתור על ראשות הממשלה ולהיות רק שני ברוטציה.

באג בקמפיין של נתניהו

גנץ ויתר על ההצעות, למרות הפצרות החרדים. לא בגלל תחושת שליחות הרואית, אלא בשל פחד מצמית מהתקשורת. פעם אחת כבר עבר צד וחטף. הוא יודע שבפעם השנייה יחטוף הרבה יותר.

אבל את חלומו להיות ראש הממשלה לא גנז גנץ. לדעתו מערכת הבחירות הזאת עשויה לזמן לפתחו את הזדמנות חייו. בעוד נתניהו ולפיד יעדיפו לנהל את מלחמותיהם בגלוי זה מול זה, כשכל אחד מהם מרוויח מההתמקדות ביריבו, סבור גנץ כי הקרב האמיתי הוא לא בין לפיד לנתניהו, אלא בינו לבין נתניהו. לאחרון יש הזדמנות אחת להרכיב ממשלה אם ישיג 61, ואם לא - הכדור עובר אליו, לגנץ. לפיד, לדידו של שר הביטחון, בכלל לא במגרש.

גם סער הבין את התמונה באותו אופן. אם ברצונו להיות חלק מקואליציה עתידית, ההימור צריך ליפול על גנץ, לא על לפיד. גם גנץ וגם סער ראו את המסר החד שיצא בשבועיים האחרונים מסביבת נתניהו. מתקפה ישירה על לפיד שיקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. הקמפיין של נתניהו בדיסוננס תמידי.

מצד אחד יודע נתניהו שמתקפות ברוטאליות, קיצוניות ומתלהמות מרחיקות את אנשי הימין הרך, אלה שהצביעו בבחירות האחרונות ימינה ותקווה חדשה. נתניהו לא היה מתחשב בהם יותר מדי אלמלא היה זקוק נואשות לאצבעותיהם באופן קריטי. כדי לזכות בתמיכתם עליו למתן את התבטאויותיו. לרסן את מעוררי האנטגוניזם בליכוד, דוגמת דודי אמסלם ומירי רגב, ולהיות ממלכתי יותר.

מנגד, יש לנתניהו מנדטים נוספים לאסוף. אלה שלא הגיעו לקלפיות בפעם הקודמת. הליכודניקים האדישים. הדרך להעיר אותם היא באמצעות מתקפה חריפה על יריביו, השמאל, לפיד, מערכת המשפט, התקשורת, וכל שאר אויבי הימין. הבעיה שקמפיין המותאם לאלה - ירחיק את אלה, וכן להפך.

בשבועיים האחרונים נראה שנתניהו מצא את הנוסחה המושלמת: המסר כי ללפיד אין ממשלה ללא המשותפת. אין צורך בשפה גסה ובסופרלטיבים דוחים. חד, ברור וקולע. זה מסר שגם כל הפרשנים באולפנים ייאלצו להסכים איתו. ללפיד אכן אין אפשרות להרכיב ממשלה ללא סיוע של המשותפת.

האיחוד של גנץ וסער הוא שיבוש מערכות מבחינתו של נתניהו. אפשרות שלישית להקמת ממשלה, וללא המשותפת. ממש באג בקמפיין.

לפחות לפי שעה. כל עוד גנץ וסער מקבלים מספר דו־ספרתי של מנדטים בסקרים, המועמדות של גנץ לראשות הממשלה יכולה לתפוס מבחינת המסר המועבר לציבור. אם יירדו לחד־ספרתי יצטרכו לחשב מסלול מחדש. אמנם היה פה כבר ראש ממשלה עם 6 מנדטים, אולם לא מדובר בניסיון מוצלח שכדאי לגנץ לנפנף בו.

נתניהו יכול להדביק את הרשימה החדשה של גנץ וסער לשמאל, ולנסות בכך לקלף ממנה כמה מנדטים של מצביעי ימין שהביא יו"ר תקווה חדשה כנדוניה לגנץ, אולם ההערכה היא שיעדיף שלא לפזר את המסר ולהתמקד ביאיר לפיד.

מסלול המכשולים של גנץ

ועדיין, הדרך של גנץ ללשכת ראש הממשלה ארוכה. בהנחה שלא יתפתה ללכת עם המשותפת (שאם כן כנראה מי שירכיב את הממשלה יהיה לפיד, שיביא יותר ממנדטים ממנו), ישנם כמה תנאים שיצטרכו להבשיל כדי להוציא את תוכניתו אל הפועל. הראשון הוא פרישה של החרדים מגוש הימין. לגבי יהדות התורה זה נראה קל יותר, ביחס לש"ס זה מורכב בהרבה.

החרדים מרשימת ג', בעיקר חברי הפלג הליטאי דגל התורה, כבר הבהירו לנתניהו שכל עוד זה תלוי בהם לא יהיה סבב בחירות שישי. שהם יחתרו לממשלה איתו או בלעדיו. כרגע נראה שבלעדיו זה בלתי אפשרי, אולם גם ביהדות התורה וגם בכחול לבן מעריכים כי במידה שנתניהו ייכשל גם הפעם, משהו בזירה הפנימית ישתנה, שבליכוד תהיה תסיסה, אולי אפילו מרד של ממש. להערכתם, העובדה שתהיה קואליציה מן המוכן, כולל כחול לבן והסיעות החרדיות, ללא גורמים קיצוניים כמו ישראל ביתנו, רע"מ והמשותפת, והעובדה כי הליכוד יחלוק בשלטון עם גנץ ולא עם לפיד, אמורה, לדעתם, לשנות את המפה.

וגם אם לא, אם נתניהו יפסיד, כך הם מעריכים, המאמצים מצידו לחתור לעסקת טיעון יתחדשו ביתר שאת, מה שעשוי להביא לפרישתו מהחיים הפוליטיים. אם הערכותיהם שגויות, גנץ יכול לשכוח מראשות הממשלה, והתוצאה כנראה תהיה מערכת בחירות נוספת, למרות הכל.

המוטיבציה העיקרית של כל המפלגות שמחוץ למחנה הלאומי היא, עדיין, חסימת נתניהו. בבחירה שבין הקמת ממשלת שעטנז סחיטה ומתנדנדת, מערכת בחירות נוספת וישיבה תחת נתניהו - יעדיפו כולם את שתי האפשרויות הראשונות. כולם פרט לאיילת שקד.

במחנה רק־לא־ביבי סופרים את שקד באופן ברור ומוחלט כחלק מגוש נתניהו. לכן, בעוד בתקשורת ובציבור קראו את סקרי דעת הקהל שהתפרסמו מאז ההכרזה על הבחירות כאשר ימינה נמנית כחלק מהקואליציה הנוכחית, מה שאומר שנתניהו ממשיך לקבל 59, מבחינתם מדובר היה בניצחון ברור של נתניהו. ימינה בראשות שקד לא בגוש שלהם, היא מאה אחוז איתו. מאז הסקרים האחרונים שבהם ימינה לא עוברת את אחוז החסימה, חזרו לנשום לרווחה.

קדימון לקרבות הירושה

בניגוד להערכות המרד שעליו בונים בכחול לבן וביהדות התורה, נראה כי מועמדי הליכוד רק מתבצרים בנאמנותם למנהיגם. כך זה ערב פריימריז, כאשר הקרב בצמרת מעולם לא היה צמוד יותר, כשריח הקרב על ההנהגה כבר נישא באוויר.

עיני הכל נשואות לשריונים שנתניהו מתכוון להביא, עוסקים ברשימה הארצית ובמחוזות, מי יישאר ומי ייפלט, מדברים על השמות החדשים כמו שיקלי, סילמן, אורבך, גל הירש, צ'ייני מרום, בועז ביסמוט, וכעת גם המועמד החדש ארז תדמור, איש התקשורת הפופולרי מאוד בחוגי הימין, מחבר הספר "למה אתם בוחרים ימין ומקבלים שמאל". אך הקרב האמיתי מתחולל בצמרת. לא על החמישייה הראשונה, אלא על המקום השני, זה שהכי קרוב לנתניהו.

המאבק המסורתי על החמישייה הראשונה בליכוד היה לא רק על היוקרה ועל המעמד, אלא בעיקר על התפקיד. דני דנון, למשל, שהגיע למקום החמישי בפעם האחרונה שהתמודד, יכול היה לחלום על תפקיד שר אלמלא היה כובש את מקומו בחמישייה. הדבר האחרון שנתניהו תכנן זה לראות אותו מדי שבוע סביב שולחן הממשלה, אבל הישגו בפריימריז לא הותיר לו הרבה ברירות. לכן גם הרחיק אותו בהזדמנות הראשונה ושיגר אותו מעבר לאוקיינוס, לניו יורק בשדרוג ישיר.

אלא שהפעם לא מדובר רק על תפקיד. מדובר על הירושה. מי שיגיע רחוק יותר, יפתח את קו הזינוק בפער על יריביו. ניר ברקת, ישראל כץ, יולי אדלשטיין ואחרים, רואים בפריימריז להרכב הרשימה כאת הקדימון לפריימריז על הראשות. אגב, פחות ידאיג אותם אם יריב לוין או דודי אמסלם יפתיעו ויכבשו לפתע את הצמרת. עיניהם פקוחות בעיקר זה על זה.

יהיה זה הניסיון הראשון של שולי מועלם, לשעבר חברת כנסת מטעם הבית היהודי בראשות בנט, להתברג בליכוד בכוחות עצמה ולהיבחר למקום ריאלי בפריימריז. היא עזבה את הבית היהודי אחרי שהבינה כי יו"ר מפלגתה נטש את האידיאולוגיה ויהיה מוכן לעשות הכל, אבל הכל, כדי להיות ראש הממשלה. "הוא כל הזמן דיבר רק על זה", היא אומרת, "וגם את הרכב הרשימה לכנסת בחר בהתאם לכך. כבר בקמפיין הבחירות זיהיתי שהוא עוזב את הימין ולכן נטשתי".

ערכים מול הישגים

השבוע יצביעו חברי המפלגת העבודה, כאשר מול מרב מיכאלי ניצב המזכ"ל ערן חרמוני. הממסד הוותיק היה מעדיף אותו בהרבה. בשנים האחרונות ניסה חרמוני בכל כוחו לעצור את מגמת הסיפוח הזוחל של ראשי המפלגה לשנות את החוקה, לעוות אותה, לרוקן מתוכן את מוסדותיה הוותיקים, ולהוציא ממנה כל סממן דמוקרטי. לרוב ללא הצלחה. פעילי המפלגה המסורתיים רואים בו מייצג נאמן יותר של ערכי העבודה, אבל במיכאלי כמי שיכולה להביא להישג משמעותי בקלפי.

מאז ומתמיד אפשרו חברי המפלגה ליושבי הראש המתחלפים לרמוס את הוועידה, החוקה ויתר המוסדות הפעילים, אבל ידעו גם לנקום בהם ביום הבוחר. אם מיכאלי תנצח תהיה זו הפעם הראשונה זה שנים רבות שיו"ר מצליח לנצח פעמיים.

בניגוד לחרמוני, מיכאלי ממשיכה להתעקש שלא לחבר את מפלגת העבודה עם אף גורם נוסף בשמאל, זאת בניגוד להפצרותיהם של בכירי מרצ שעוקבים בדאגה אחר הסקרים המנבאים שחורות. אחרי פרישתו של ניצן הורוביץ, נותר יאיר גולן השחקן היחיד על המגרש, מה שמטריד מאוד את צמרת המפלגה ואת פעיליה. עם כל הכבוד לגולן, על אף דעותיו הפוליטיות והארס הנוטף מציוציו נגד הימין, רבים שם רואים בו סמל לכיבוש ולמיליטריזם הפוקד את החברה הישראלית. לא מעט ממצביעיה המסורתיים של מרצ סולדים מאנשי הצבא, תומכים באלה הפועלים נגדם בפורומים בינלאומיים, ומאשימים אותם ברוב חוליי החברה. לבקש מהם לתמוך עכשיו במפלגה שהעמידה בראשה אחד כזה, עשוי להתגלות כבקשה מופרזת.

בכירי המפלגה מכירים נפש מצביעיהם ולכן פועלים בכל דרך לשכנע את זהבה גלאון לחזור וליטול את ההנהגה. מאז פרשה מהפוליטיקה הפכו התבטאויותיה של גלאון קשות יותר, מרירות יותר, אולם מצידם של בכירי מרצ - הכל עדיף על פני הקצין הבכיר לשעבר.