במרחב ההכחשה

יהודים בערים המעורבות ובמרחבי הגליל והנגב חוו במהלך מהומות מאי 2021 חרדה קיומית. היה ברור להם כי האירועים ביטאו מאבק לאומי־דתי ערבי, שמסוכן פי כמה מאירוע מחאה חברתית. לעומתם, דמויות מובילות בהנהגת המדינה ובמערכת הביטחונית ביקשו לפרש את האירועים כנובעים בעיקר ממצוקה חברתית־אזרחית של הערבים, בשעה שאת מגמות העומק הלאומיות־דתיות מבקשים להכחיש ולהדחיק. מהיכן נובעת מגמת ההכחשה, ואת מה ומי היא משרתת?

בדו"ח השנתי של המכון הישראלי לביטחון לאומי INSS ל־2022, זיהו אמנם את אירועי מאי 2021 כמכוננים בזירה הפנימית וכ"אתגר מורכב", אולם בניתוח האיום הודגשו מאפייני הפשיעה במגזר הערבי כמוקד הבעיה. אמנם מחברי הדו"ח כתבו כי "חשוב לעקוב אחר מידת השפעתו של הרכיב הלאומני הרדיקלי המתסיס בשטח מיעוט קטן, שריר וקיים בשני המגזרים", אך את יסוד האבחון העמידו על מתחים חברתיים.

במגמה זו, השיח הדומיננטי במדינת ישראל, בגיבוי נציגי מערכות הביטחון, בחר לתאר את ההתרחשות כמחאה אזרחית, המונעת ביסודה ממצוקה כלכלית ומתחושות קיפוח של ערביי ישראל. בתוך כך, מבקשים להכחיש את ממדיה הלאומניים־דתיים של התפרצות האלימות.

מדוע מה שנראה כה ברור לאזרח היהודי שחווה את הפרעות מקרוב, שעבורו הן היו לא פחות מגל חדש של התקוממות לאומית ערבית, אינו מובן באותה המידה להנהגה הישראלית ולהנהגת המערכת הביטחונית?

הנטייה הישראלית ל"תכלס" הביצועי פועלת בסוגיה הזו כמחסום, שמונע דיון עומק בתנאים שמחוללים את התופעה. לממשלה ולמערכות הביטחון חסרה תיאוריה מערכתית מקיפה על מה שהתרחש, ויש לכך שלושה הסברים ראשוניים.

הראשון: הליכה שבי אחר האמונה והציפייה המודרנית שלכל בעיה יש פתרון ברוח חיובית. ההנהגה הישראלית מובלת אחר ההנחה האמריקנית שכל בני האדם שותפים בתשוקתם לשיפור באיכות החיים, ושהכסף יענה את הכל. כאילו גם מאבק לאומי־דתי נצחי ניתן להמרה במענה כלכלי ובפיתוי לשגשוג ולשיפור באיכות החיים. אלא שבעשורים האחרונים, למרות השקעת הון עתק בעיראק ובאפגניסטן, המציאות התגלתה כמבטאת כוחות נגד, שלא נענים לבשורת האושר האמריקנית. ובכל זאת, בחברה הישראלית ובהנהגתה ממשיכים להיאחז בהבטחת האושר והשגשוג האמריקנית, בעוד את הממד הלאומי־דתי מבודדים.

ההסבר השני: ההנהגה הישראלית בעשורים האחרונים מאופיינת בנטייה מובהקת למצוינות ניהולית. גם דיון בבעיות מערכתיות מורכבות ממוקד במגמה זו לשורות תחתונות של תוכנית פעולה. העמדה המצמצמת את האלימות שהתפרצה במאי 2021 למניעי מצוקה כלכלית־חברתית, משרתת בעבורם את הנטייה לטיפול בה בדפוסים המוכרים של ניהול ותפעול. למצוקה כלכלית־חברתית ניתן לתת מענה בתוכנית פעולה ממשלתית, מוכוונת השקעות כספיות. בראיית הבעיה כמבטאת מאבק לאומי־דתי, אין התחלה של מענה בדפוס המוכר של המיומנות הניהולית.

ההסבר השלישי נוגע לאשליית ההיפרדות כפתרון האולטימטיבי: כבר שנים מוכוונת תקוות הישראלים להסדרה מרחבית מפרידה - "הם שם ואנחנו כאן". אירועי מאי 2021 הביאו את תקוות ההיפרדות עד אבסורד. השלכת ההיגיון הזה על ריכוזי אוכלוסייה ערביים ביפו, לוד, מרחבי הנגב והגליל, לא תשאיר לישראל מרחב מחוץ ל"גטו" היהודי בגוש דן. ההבנה הזו דוחפת להכחשת עוצמת גורמי ההנעה הלאומיים־דתיים של הפרעות, במאמץ לספר שבניגוד לערביי "כיבוש 67'", כאן מתמודדים עם אזרחים ישראלים רגילים, עם מצוקה חברתית־כלכלית - ותו לא.

ניתוח החברה הישראלית־יהודית על ספת הפסיכולוג, למול חרדותיה ושאיפותיה, היה מציף מערכת ציפיות שכבר מזמן לא עברה מבחן התאמה למציאות.