כל החוקים והשמות

מה ראיתי שלא ראו אלו שעמדו איתי שם? שכבות היסטוריות, תרבויות, מלחמות, דמויות שחנו כאן רגע או אלף שנה וקהילות שבנו את חייהן מאות שנים וברגע אחד התפוגגו, חושפות את קיומן השברירי מאז ומקדם. הכל מתערבב בראשי, מסעיר, שורף את הדמיון. איני שוכח מי רואה זאת: לא אדם פרטי, תייר בחופשה, אלא נציגה הרשמי של הנוכחת־הנעדרת שקמה לתחייה, הרבה אחרי שנדם קולם של השליטים הקודמים והם נעלמו בערפילי ההיסטוריה.

סיציליה. מחוז חפצם של כובשים רבים במהלך ההיסטוריה. מיקומה האסטרטגי בין שלוש יבשות משך אליה ממלכות רבות. יוון, רומא נלחמה על השליטה כאן מול קרתגו וניצחה; ביזנטיון. גם המוסלמים היו כאן במאות ה־10 וה־11. הנורמנים (ויקינגים) ולאחריהם הקיסרות הרומית הקדושה, צרפת, ספרד ועוד. קודם לאיחוד איטליה ב־1861, היתה סיציליה תחת שלטון בית בורבון בנאפולי כחלק מ"ממלכת שתי הסיציליות". גם יהודים היו כאן, כ־30 אלף ערב גירושם מהאי בינואר 1493 במסגרת גירוש יהודי ספרד (סיציליה נשלטה אז על ידי הכתר הספרדי).

עבדי אוצר המלכות

יותר משנתיים אנחנו מבקשים להגיע לסיציליה, והמגיפה משבשת את תוכניותינו. עתה באנו. ביקרנו בעיקר בשתי הערים המרכזיות, קטניה ופלרמו. אחר הצהריים קפצנו לסירקוזה, עיר עתיקה במזרח האי, שנוסדה עוד במאה השמינית לפנה"ס על ידי מהגרים מיוון. בעיר גר גם ארכימדס, גדול המתמטיקאים של העת העתיקה, שהמצאותיו עזרו להגן על עירו מהתקפות הרפובליקה הרומית במאה השלישית לפנה"ס. בסופו של חשבון, הרומאים הגיעו.

גם היהודים הגיעו אחריהם. יותר מ־1,500 שנה חיו בעיר (הקהילה השנייה בגודלה אחרי פלרמו הבירה), עד שגורשו בפקודת פרדיננד ואיזבלה עם כל יהודי סיציליה. אירוניה היסטורית היא שב־1455, כ־40 שנה קודם לגירוש, ביקשו יהודי המקום לעלות לארץ ישראל, אך השלטונות התנגדו; היהודים נחשבו "עבדי אוצר המלכות". הם נעצרו, והשלטונות התכוונו להחרים את רכושם ולמוכרם לעבדים. הפרשה הסתיימה בתשלום כופר עצום של אלף אונקיות זהב. יש סיפורים דומים על קהילות יהודיות במקומות ובזמנים אחרים. יהודים ניסו לעלות לארץ ישראל, גם אם היתה חרבה, שכן במשך אלפי שנים נשבעו לא לשכוח את ירושלים וחלמו על התגשמות הנבואות על שיבתנו לציון. זה היה חלומם ארוך השנים. חלומנו. כל ניסיון עלייה כזה, שנעצר ונבלם באכזריות, התפשט ברחבי העולם היהודי והרתיע ניסיונות נוספים.

אבנים שחקו מים

אחרי גירוש היהודים נעזב בית הקברות של סירקוזה. במאה שלאחר מכן הוקמו ביצורים בשטח "הנמל הקטן", והים הציף את המצבות. רק בשנות ה־60 של המאה הקודמת הן נמצאו בתחתית הנמל. הזמן והמים שחקו את הכתובות ומעט נותר קריא. ביקרנו חלק מהמצבות במוזיאון בלומו. ניסיתי לפענח את העברית החקוקה, להזכיר משהו משמות היהודים שחיו כאן ולחלוק להם כבוד; זה כמה שנים לא הזכירו את שמם שצלל לתהום. נוחו בשלום; משאלתכם התגשמה.

התקדמנו במעלה רחוב היהודים, ששמר על שמו, via della Giudecca (הגטו לא הומצא עדיין, והיהודים הצטופפו יחד מסיבות חברתיות) והגענו למלון עם תגלית שריגשה מאוד: מערכת מקווי טהרה יפהפיים מהמאה התשיעית! המקווים התגלו במקרה, כשבעלת המלון, עמליה דניאל שמה, רצתה להרחיבו וגילתה חלל מוזר שהיה סתום בעפר. 150 משאיות נדרשו כדי לפנות את העפר, עד שהתגלו בתחתית (ירדנו עשרות מדרגות) חמישה מקווים המקבלים את מימיהם ממעיין הנובע מתחתיהם. התרגשתי מאוד. כי בניגוד למצבות בית העלמין, המקווים פירושם חיים יהודיים: משפחות ואהבה וילדים שנולדו וחיים ממשיים שפיכו במקום במשך מאות שנים, עד שנקטעו בפקודת הגירוש.

משם מיהרנו לפגישות הרשמיות. נשיא מחוז סיציליה, נלו מוּזוּמֶצ'י, תיאר תופעה חדשה יחסית באי: מִדבּוּר. סיפר לנו על כך. המון פגישות מדיניות וכלכליות, אבל רושמה של ההיסטוריה לא עזב אותי, והנה אנחנו ביום האחרון של הביקור, רגע לפני שעוזבים את פלרמו בירת האי. בבוקר הגענו לארכיון ההיסטורי, המחזיק מסמכים מאז המאה ה־13. בלב האולם הציג ארון זכוכית את פרוטוקול הסנאט של סיציליה מ־1492, עם פקודת הגירוש של יהודי האי שתורגמה מספרדית לסיציליאנית:

"...נודע לנו מפי האבות והאינקוויזיטורים של המינות והשמד... כי הם גילו שנוצרים רבים חזרו אל הפולחן היהודי וחיים על פי משפטי היהדות והאמונה הטפלה שלה. ...סיבת הכפירה והשמד היא היהודים... הם משכנעים ומושכים אותם אל דת משה, מורים ומלמדים את מצוותיה ופולחנה, וגורמים להם לשמור את השבת, הפסח והחגים... עלינו לגרש לעולמים את היהודים, גברים ונשים... שאין לרפא את הצרעת והמחלה המדביקה כי אם בגירוש... בהתחשב בעובדה שגוף היהודים במלכויותינו ובאחוזותינו הוא רכושנו, ובו אנו רשאים לעשות כרצוננו מכוח סמכויותינו המלכותיות ושלטוננו העליון... אנו מצווים מתוך רצוננו החופשי ומתוך הסכמה עם הרב הנזכר במכתביו (כלומר: האינקוויזיטור הראשי תומאס דה טורקוומדה), לגרום לגירוש הכללי למען האמונה ותועלת נשמותיהם, גופם ורכושם של נתינינו הנוצרים.

"בצו הזה אנו פוקדים לגרש מכל מלכויותינו ואחוזותינו, במערב ובמזרח, את כל היהודים, גברים ונשים, גדולים וקטנים... (עליהם) לעזוב ולצאת... בתוך שלושה חודשים... לאחר התאריך הזה לא תותר נוכחות שום יהודי... ולא יותרו שיבתו או המעבר דרכן, בעונש מוות והחרמת הרכוש לטובת אוצרנו. אותו עונש יוטל על כל אדם... שייתן מחסה ליהודים או יקבל אותם...

"...ולעדות אנו מצווים כי בצד האחורי של המסמך הזה יוטבע חותמנו הסודי. ניתן בעירנו גרנדה, ב־31 במארס, שנת לידת אדוננו 1492. אני המלך" (תרגומים: שלמה סימונסון).

המלך פרדיננד שלח למשנהו בסיציליה מסמך נוסף ובו הוראות כיצד ליישם את הגירוש: "דון פרדיננדו, בחסד אלוהים מלך קשטיליה, אראגון, ליאון, סיציליה וכו', אל יועצנו הנכבד, האציל, המפואר והאהוב, דון פרננדו דאקוניה, המשנה למלך בסיציליה ובאיים הסמוכים, ברכות ועונג. להגנת האמונה ועל מנת לטהר את מלכויותינו ואחוזותינו מהמינות היהודית והשמד, שלהם נפלו קורבן נוצרים רבים בגלל שכנוע היהודים ומעשי הפיתוי שלהם במקומות שהם נמצאים וחיים, בגלל השיג והשיח שלהם אתם, אנו מגרשים ומצווים היום ליהודים, גברים ונשים, בפקודה מלכותית, לעזוב את מלכויותינו ואחוזותינו לצמיתות, כפי שבא בפירוט רב יותר בצו שלנו הנזכר..."

היהודים הצליחו לדחות מעט את רוע הגזירה עד לינואר-פברואר 1493 בשל הקושי לגרשם והפגיעה הקשה בכלכלה ובכלל החברה בשל עזיבתם. אך, בסופו של דבר, הם עזבו (למעט אלה שהתנצרו כתוצאה מהצו, ואז רדפה אותם האינקוויזיציה הספרדית שפתחה סניף בסיציליה). כך באה לסיומה האכזרי נוכחות יהודית בסיציליה שנמשכה כ־15 מאות. עמדתי מול הספר הפתוח, והמחשבות על גורל עמנו הסתחררו בראשי. גם מאורעות השבועות האחרונים באוקראינה הדהדו בי. כמה שבריריים חיינו.

לאן הלכו? חלקם קיוו למצוא מנוחה בקרבת מקום, בקלבריה או במלכות נאפולי, אך גם משם גורשו. רוב הגולים היגר לאימפריה העות'מאנית, לבלקן, ליוון ולטורקיה. חלק גדול נשדד בדרך, אחרים נמכרו לעבדות. רחוב היהודים בסירקוזה משקיף אל הים. הכיוון: מזרחה. חלק מהגולים הגיע לסלוניקי; לוּ המשיכו מעט יותר מזרחה, היו מגיעים ארצה. אחרי כ־400 שנה גורשו גם מסלוניקי; הפעם לאושוויץ.

יצאנו מהארכיון אל מה שהיה פעם לב הרובע היהודי. לקראת הגירוש נמכר בית הכנסת הגדול והפך כנראה לכנסייה. בפגישותיי שוחחו איתי נשיא סיציליה וראש העיר פלרמו על חשיבות בניית בית כנסת אחד לכל הפחות באי, להחזיר עטרה ליושנה. הכנסייה תרמה בניין לצורך הדבר, בית תפילה ("אורטוריו") עם השם המסקרן "מריה של השבת" (Maria del sabato). ההשערה המרתקת היא שבמקום שכן בית תפילה של אנוסים מתחת לעינה הבולשת של האינקוויזיציה, שאת חדרי העינויים שלה ביקרתי יומיים קודם לכן (על הקיר כתב אחד המעונים את שמה של ירושלים כמחוז חפץ, ואחרים שרבטו את אותיות הא"ב, זכר למה שנותר אצלם משפת הקודש). דמיינתי אותם מגיעים בהיחבא בערב שבת וממלמלים פרקי תהילים, מזכרות ממה שהועבר אליהם מדורות קודמים שאף הם שכחו את המקור היהודי (ירמיהו יובל מביא בספרו "האנוסים" כמה תפילות כאלה שחיברו אסירות נוצריות שנחשדו ביהדות). בניית בית כנסת במקום תסגור מעגל היסטורי נוסף.

גלילאו ו"לכה דודי"

מהארכיון בפלרמו שבתי היישר לקבלת שבת ברומא. כששרנו "לכה דודי", קפץ ועלה לנגד עיניי רבי שלמה אלקבץ מחבר הפיוט. הוריו גורשו מספרד והוא נולד בסלוניקי. מן הסתם הכיר את גולי סיציליה. הוא לא נותר שם זמן רב, אלא עלה ארצה. בצפת חיבר את הפיוט המפורסם, שבו ביקש לעורר את העם להתנער מעפר ולחדש ימיו כקדם בארצו. המתינו רגע, המעגל לא נסגר.

בראשית אותו שבוע נפגשנו עם שר התרבות של איטליה, דריו פרנצ'סקיני. עינינו נדדו אל הארמון שבאגפו המערבי נמצא משרד התרבות, Palazzo del Collegio Romano, שנבנה במאה ה־16 ושימש מוסד ישועי עד כיבוש רומא ב־1870 וצירופה לאיטליה הצעירה. במקום הזה חשף גלילאו גליליי את תגליותיו, ובהמשך אף התווכח עם חכמי המסדר הישועי על תקפות גילוייו המדעיים. במשך כמאה שנים שכנה שם הספרייה הלאומית האיטלקית, ועדיין נותר ריח משכר של ספרים ישנים.

היהודים אינם שייכים

בחדר הישיבות ספון העץ נתקלה עיננו באורח פלא בפרסום ממשלתי (בולטין) עם המספר 1938. מעניין, תהינו, אולי נמצא כאן את הפרסום הראשון של "חוקי הגזע" שהממשלה הפשיסטית חוקקה, ובעקבותיהם גורשו יהודי איטליה מחוץ לחברה. דפדפנו בציפייה דרוכה, ואכן מצאנו. בפרק "צווים וחוקים" קראנו:

"חוק־צו מלכותי 17 בנובמבר 1938XVII (הספרות הלטיניות 17 מסמנות כמה שנים עברו מאז עליית הפשיסטים לשלטון), מס' 1728. אמצעים להגנת הגזע האיטלקי. ויטוריו עמנואל השלישי, בחסד האל וברצון האומה, מלך איטליה וקיסר אתיופיה... שמעתי את מועצת השרים (הממשלה); לפי הצעתו של הדוצ'ה (המנהיג, בניטו מוסוליני)... (ושרים נוספים); גזרנו ואנו גוזרים: פרק 1: הוראות הנוגעות לנישואים... (איסור נישואים בין בני הגזע הארי לגזעים אחרים)... פרק 2: על המשתייכים לגזע היהודי... (פירוט ההגדרות של מיהו יהודי)... וכו'. ...אנו מצווים שגזירה זו, הנושאת את חותמת המדינה, תוכנס לאוסף הרשמי של החוקים והגזירות".

שלושה חודשים קודם לכן, ב־14 ביולי 1938, תחת הכותרת "הפשיזם ובעיות הגזע", פורסם ב־Il Giornale d'Italia, מנשר (מניפסט) הגזע שקבע כי יש "גזע איטלקי טהור", וגם: "האוכלוסייה האיטלקית ברובה היא ממוצא ארי והציביליזציה שלה ארית". המנשר היה חתום על ידי קבוצת מדענים מובילים והפך לבסיס האידיאולוגי והפסיאודו־מדעי של חוקי הגזע שהתקבלו בהמשך.

כך נכתב בסעיף התשיעי: "היהודים אינם שייכים לגזע האיטלקי. מבני שם, שבמשך מאות השנים שהו על האדמה הקדושה של מולדתנו, לא נשאר כלום באופן כללי. אפילו הכיבוש הערבי בסיציליה לא הותיר דבר מלבד זיכרון של שמות ספורים; אחרי הכל, תהליך ההתבוללות היה תמיד מהיר מאוד באיטליה. (לעומת זאת) היהודים מייצגים את האוכלוסייה היחידה שמעולם לא נטמעה באיטליה, משום שהיא מורכבת מרכיבים גזעיים לא־אירופיים, שונים לחלוטין מאלו שהולידו את האיטלקים".
והנה סיציליה מוזכרת גם בהקשר המודרני של חוקי הגזע, וההשוואה בין שני המסמכים המדברים על גירוש היהודים והדרתם - בהפרש של כ־450 שנה - מטלטלת.

איטליה כיום עושה רבות להנצחת השואה. בעצמי זכיתי להעניק אות חסידי אומות העולם למשפחות איטלקיות שסיכנו חייהן כדי להציל יהודים. פעמים רבות אמרתי בראיונות שהשואה לא צנחה עלינו בהפתעה, אלא היתה שיאה של רדיפה בת 19 מאות, שהתאפשרה מפני שהעם היהודי היה חסר בית לאומי. משום כך השואה לא נחתמה ב־1945, אלא היה לה אפילוג מתקן: הקמת מדינת ישראל.

בפגישה עם נשיא סיציליה העיר הלה על השפה הסיציליאנית. לדבריו, אין בה זמן עתיד; גם העתיד נאמר בזמן הווה. הוא הבין זאת כעדות לריאליזם ולאי־רצון לשגות באשליות. אמרתי לו שבעברית, לעומת זאת, יש עבר אחד: "בראשית ברא (בתרגום: יצר) אלוהים את השמיים ואת הארץ", וגם, למשל, "הוא יצר את הכד לפני שעה קלה". אולי כי אצלנו העבר אינו נמצא במוזיאון, אלא אנחנו חיים אותו כאן ועכשיו. מכל מקום, הוספתי, שאם נחבר את העבר העברי להווה הסיציליאני, נוכל אולי ליצור עתיד טוב יותר.