התמונות שמציגות את ישראל שאנו מקווים להיות | פרויקט מיוחד

למצוא חופש במגבלות | אורן בן חקון

בחרתי ברגע הזה כי הוא מסביר משהו עמוק על החוסן והרוח הישראלית בעת משבר. כשצילמתי, הרגשתי שילוב של מחנק, בדידות ואופטימיות חריפה, למראה צעירה בירושלים הפורשת ידיים לחירות בגשם שוטף. מה שלא רואים בתמונה אלו החרדות והשסעים החברתיים שרחשו מתחת לפני השטח. הרגע הזה מחבר בין הקושי הקיומי שלנו, לבין היכולת להביט קדימה. זוהי ישראל שאנו רוצים להיות: חברה חזקה שיודעת לצמוח מתוך הסערה, למצוא חופש בתוך המגבלות, ולצעוד יחד לעבר עתיד פתוח, מוגן ומלא תקווה.

"האדם אינו פלדה, הוא לב ונשמה" | אפרת אשל

את הרגע שלי לישראל טובה יותר בשנים הבאות בחרתי להקדיש לפצועי צה"ל. לגיבורים שרצו קדימה, התעלמו מהסכנה ונפגעו. למשפחות שלהם שהפכו חיים שלמים כדי לתמוך ולהפוך עולמות עבורם.

הלוואי שנדע להיות שם בשבילם, כמדינה, כאזרחים. שלא נשכח את גבורתם ונדע לא להתעלם מהקשיים שעומדים בדרכם. מדינת ישראל טובה וחזקה יותר היא מדינה שזוכרת, כל יום וכל דקה. מדינה שיודעת לטפל במצוקות הקשות המתלוות לפציעה.

לתמונה שלי בחרתי בניקו, ברגע מול שקיעה. סרן ניקו נבון, קצין שריון שבמשך חודשים של לחימה עצימה בעזה פעל בגבורה אין־סופית. ביולי 2024 ניקו נפצע בעזה, פגיעת ראש קשה, והחיים שלו ושל משפחתו השתנו לתמיד.

החלום שלי - לצלם את ניקו עומד על רגליו וחוזר להיות ילד הפלא והספורטאי המדהים שהיה לפני פציעתו - יצטרך לחכות עוד קצת. לפניו עוד שיקום ארוך ועבודה קשה. הייתי רוצה לראות את מדינת ישראל עומדת לצידם של פצועיה, כדי שיוכלו להשתקם ולהשתלב. ובזכותם נהיה חברה טובה וחזקה יותר. כמו במילותיו של יצחק רבין: "האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער ונפצע וזועק. האדם הוא אדם".

כשהרוח בוערת | נעמה שטרן

לא משנה אם אתה בעד או נגד מפעל החוות ביהודה ושומרון, אין ספק שהוא אחת הסוגיות הבוערות. כמישהי שמתעדת את המפעל העצום הזה על בסיס יומיומי - תיעדתי הקמות, פינויים, רגעים של יום־יום, משפחות, ילדים ובעלי חיים - אני רואה את האהבה לאדמה, את ההקרבה, את החזון ואת האידיאולוגיה של אנשי החוות.

בדימוי שצילמתי רואים נערים בונים את האוהל הראשון ביום הקמתה של חוות "עין לציון" - חווה שהקימו יהודה ועבריה נעם ליד ירושלים, על שטחי מדינה, בשיתוף פעולה מלא עם הצבא והמדינה.

כשתיעדתי את הרגע, חשבתי שזה רק רגע אחד קטן מתוך ישראל המגוונת, מתוך עשייה שמתרחשת בכל רחבי הארץ. ישנם עוד אנשים ונשים רבים, כל אחד ואחת במקומם - בצפון, במרכז ובדרום - שבוערת בהם אותה רוח שיש באותם נערים שבחרו לצאת, להקים וליצור, בעידן שכל כך מפתה להישאר בו בבית, מחובק עם הטלפון. ועל כל זה - תודה.

מדינה שלמה יחד | אבישג שאר-ישוב

את הרגע הזה, של ההמתנה המתוחה לחדשות בנוגע לשחרור החטופים, אני זוכרת היטב. ברגע הזה, בכיכר החטופים, מחוץ למוזיאון ת"א, ההמתנה נמשכה שעות בעקבות עיכוב של חמאס לשחרר 17 חטופים.

היה שם משהו שלא הרגשתי במשך 16 השנים שבהן אני מתעדת כאן הלוויות, טרגדיות, וגם רגעי שמחה. לרגע אחד הרגש הפרטי שלי היה משותף לכל כך הרבה אנשים סביבי, כאילו מדינה שלמה מחזיקה יחד אותה ציפייה לטוב.

ייתכן שלכל דור יש הזדמנות לרגע שבו העבר, ההווה והעתיד נפגשים, רגע שמזכיר לנו מה מחבר בינינו, על מה אנחנו נלחמים, ובעיקר איזו תקווה משותפת אנחנו עדיין מבקשים לעצמנו. הלוואי שאצליח לתעד עוד רגעים כאלה.

הלב הפועם של ישראל | יהושע יוסף

בחרתי בעבד (עובדיה) שקרא בלב שוק הכרמל. כבן לאם יהודייה ולאב ערבי, שגדל כערבי ושכל את בנו, עבד הוא הלב הפועם והמורכב של ישראל הקיימת. בדוכן שלו הוא חשוף מדי יום לכל מרקם החברה הישראלי; לשוק באים כולם: מגדול עד קטן, מעשיר לעני, מדתי לחילוני, מיהודי לערבי, ובשוק יש מקום לכולם.

"לקראת יום כיפור", הוא אומר, "אני מתפלל שכולם יאהבו אחד את השני, שלא תהיה שנאת חינם. שכל עם ישראל יהיו מאוחדים, ולא רק בזמנים של מלחמה". הוא מזכיר שגם מתוך הכאב אסור לשכוח לשמוח ולצחוק, הרי חיים רק פעם אחת, הזמן חולף במהרה, וחבל לבזבז אותו על מריבות ועל מחלוקות.

כשהוא מחזיק את פלח האבטיח, הוא מוסיף בחיוך: "עם ישראל, עם כל הבעיות, הוא עם מתוק, ולא רק מר וקשה כמו שמנסים לצייר אותנו בעולם, ינעל העולם!"

בתמונה רואים אותו לבוש בחולצה האדומה שלו, מחייך מבעד לפלח האבטיח לצד דגל ישראל. מה שלא רואים הוא את הצלקות והשכול. בעיניי, עבד מגלם את ישראל שאנחנו רוצים להיות: כזו שיודעת להכיל זהויות מורכבות, שמחפשת חיבור ולא נקמה, ומוצאת ערבות הדדית ושמחת חיים גם ביום־יום.

בלי דרגות, בלי פקודות | אורן כהן

בשנים האחרונות העמקתי בצילומים צבאיים, וראיתי את צה"ל בערכיותו ובמלוא תפארתו. באחד הבקרים הגעתי לצלם בשבוע שדאות בבא"ח צנחנים. הבסיס הומה פעילות, כל אחד עסוק במשימותיו, והמפקדים שומרים על דיסטנס מהטירונים. ופתאום הכל משתנה ברגע אחד: המפקדים קוראים לחיילים להתפלל שחרית. לפתע אין דרגות ואין פקודות. כולם כאחד בתפילת בוקר.

מתוך לא מעט תמונות תפילה שצילמתי לאורך הקריירה, בתמונה הזו היה משהו מיוחד. היא יצרה אצלי תחושה של יהדות, תחושה של ישראליות, במלוא מובן המילה.

דמעות מבעד לעדשה | גדעון מרקוביץ

קהל רב התאסף בכיכר החטופים כדי לצפות על גבי מסך ענק בהליך השחרור. עבורי, תמונות אלה מסמלות את תמצית הישראליות כפי שאני רואה אותה: בכיכר התאספו אנשים מכל המגזרים - יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, גם מעט חרדים, מעט לא יהודים תומכי ישראל, תיירים. בקיצור, כור היתוך של ממש.

כאשר שודרו התמונות המרגשות של החטופים ששבו לישראל, ההתרגשות ניכרה מכל עבר בכיכר, שהפכה לזירה של שמחה, צחוק, דמעות. גם ממני לא נחסכו הדמעות, ובמהלך הצילום נאלצתי כמה פעמים לנגב את משקפיי ואת עינית המצלמה. זו היתה שמחה מובנת שמהולה בעצב, על אותם חטופים שלא שבו בחיים מן התופת של מחבלי חמאס המנוולים.

הזיה במדבר | יוסי זליגר

דצמבר 2025, חופשת חנוכה, יום של טיול עם הבן שלי יהודה, במדבר יהודה. הבן שלי מתגייס בקרוב, ואנחנו מנסים לתפוס עוד רגעים של אבא ובן יחד. מסביב, בחברה הישראלית, יש תחושה של קונפליקטים לא פשוטים - מצד אחד "נמות ולא נתגייס", ומהצד השני "להיכנס מתחת לאלונקה". עד מתי?

והנה, במדבר משב מרענן של בנות חרדיות רוכבות על אופניים. לכאורה - רגיל ופשוט. מצד אחר, מי שחי כאן יודע שזו כמעט הזיה. אז הזיה במדבר יהודה, עם המלש"ב שלי, גרמה לי לחייך, לתפוס את הרגע, ולקוות שהחזיונות יהפכו לשינויים מועילים.