בקיץ 1970 מדינת ישראל הקטנה והצעירה היתה באופוריה. לא כמו זו של מלחמת ששת הימים, שהסתיימה בניצחון צבאי הרואי שלוש שנים קודם לכן, ובכל זאת הישראלים חשו באותו קיץ את משק כנפי ההיסטוריה.
זה קרה כשנבחרת ישראל בכדורגל העפילה למונדיאל, או כפי שהטורניר היוקרתי נקרא אז בפי כל: הגביע העולמי. העם כולו עצר אז את נשימתו מול מקלטי הרדיו, משם בקע קולו של השדר המיתולוגי נחמיה בן אברהם, ששידר ממקסיקו הרחוקה את משחקיהם של בחורינו המצוינים מול הנבחרות המהוללות של אורוגוואי, שבדיה ואיטליה.
למי ששאל את עצמו, למה רדיו? אז נכון, ב־1970 הטלוויזיה הישראלית כבר פעלה (קצת יותר משנתיים), אבל הטכנולוגיה של שידורי ספורט ישירים מחו"ל עדיין לא היתה קיימת אז.
וכדי שנקבל פרופורציות: ישראל היתה אומה צעירה, בת 22 בלבד, שחיו בה 3 מיליון אנשים. ולא שכחנו עוד פרט קטן אבל חשוב מאוד: במונדיאל של מקסיקו 70' השתתפו רק 16 נבחרות.
פאסט פורוורד ל־2026. ישראל היא כבר מדינה ותיקה שמאחוריה 78 שנות עצמאות והיא ממש לא קטנה. חיים בה יותר מ־10 מיליון תושבים. אבל למונדיאל שנערך השנה, ושוב התקיים במקסיקו (אבל בעיקר בארה"ב וקצת בקנדה), נבחרת ישראל לא הצליחה להעפיל, וזאת אף שבטורניר השתתפו 48 נבחרות ולא 16.
מאז ההעפלה ההיסטורית ההיא חלפו 56 שנה. כשהמונדיאל הבא יגיע בעוד ארבע שנים, נספור כבר 60 שנה לימים שבהם מוטל'ה שפיגלר, גיורא שפיגל, שייע פייגנבוים ויצחק שום היו גיבורי האומה החדשים. כדי להמחיש עד כמה מזמן זה היה - הקפטן שפיגלר, מי שכבש את השער היחיד של ישראל במונדיאל (1:1 מול שבדיה), היה אז בחור צעיר בן 25. בחודש שעבר שפיגלר חגג יום הולדת 82. שום, אז ינוקא בן 21, השחקן הצעיר ביותר בסגל של המאמן המיתולוגי עמנואל שפר, חגג ב־1 בספטמבר את יום ההולדת ה־78 שלו.
וכשבטורניר הכדורגל הגדול, היוקרתי והנחשב ביותר בעולם מופיעות נבחרות כמו קוראסאו (מדינה זעירה בקאריביים עם 158 אלף תושבים - פחות מאוכלוסיית בית שמש), כף ורדה (קבוצת איים באפריקה עם 530 אלף נפש), וגם אימפריות הכדורגל של אוזבקיסטן וירדן, אי אפשר שלא לשאול: למה הם כן ואנחנו לא? ומתי הנס הזה סוף־סוף יקרה והנבחרת תצליח להעפיל למונדיאל? מתי נראה עשרות אלפי אוהדים ביציעים מעודדים את השחקנים בתכלת־לבן, ולא כשמדובר בנבחרת ארגנטינה?
מונדיאל 2026 היה ה־14 ברציפות שאליו ישראל לא הצליחה להעפיל. ואם נוסיף לכך גם את אליפות אירופה, המפעל השני בחשיבותו לנבחרות לאומיות, אנחנו מדברים כבר על 22 טורנירים גדולים רצופים שנבחרת ישראל לא משתתפת בהם. או במילים פחות מכובסות: נכשלת מלהעפיל.
כדי להבין עד כמה הנתון הזה נדיר נוסיף שבכל העולם יש בסך הכל שתי נבחרות שנעדרות מהמונדיאל יותר שנים מאשר ישראל: קובה ואינדונזיה, ששיחקו ב־1938, לפני 88 שנה.
דרך סלולה למקסיקו
אז איך אפשר להסביר את זה שמדינה קטנה עם פחות משליש תושבים מהיום, עם כדורגלנים שהיו ברובם חובבנים, שחוץ מכדורגל נאלצו להתפרנס כנהגי אוטובוס או עובדי חברת חשמל, הצליחה להיות אחת מ־16 הנבחרות הטובות בעולם? ואיך זה שב־2026, כשכל השחקנים הם מקצוענים, חלקם מתאמנים ומשחקים בליגות בכירות באירופה ומרוויחים מיליונים, נבחרת ישראל לא מצליחה להיות אחת מ־48 הנבחרות הטובות בעולם?
התשובה כמובן מורכבת. ראשית, כדי להעפיל למונדיאל 70' הנבחרת עברה מסלול נוח יחסית. באותם ימים ישראל עדיין היתה שייכת לאסיה, ובהגרלה היא שובצה לבית מוקדם יחד עם ניו זילנד וצפון קוריאה. הצפון־קוריאנים סירבו לשחק בישראל מסיבות פוליטיות ועל כן הושעו על ידי פיפ"א (התאחדות הכדורגל העולמית). ניו זילנד, שאמנם שייכת ליבשת אוקיאניה, הסכימה לשחק נגדנו ואף הציעה ששני המשחקים יתקיימו בישראל, בשל שיקולי תקציב.
ב־28 בספטמבר 1969 ישראל הביסה את הקיוויז החביבים 0:4, ובמשחק ה"חוץ" שהתקיים שלושה ימים לאחר מכן באצטדיון רמת גן ניצחה "רק" 0:1. הניצחון הכפול העלה את ישראל לסיבוב הגמר, מול אוסטרליה. ב־4 בדצמבר 1969 גיורא שפיגל, הקשר הצעיר של מכבי תל אביב, כבש את שער הניצחון לעיני 41 אלף צופים באצטדיון ר"ג ונתן לנבחרת יתרון מינימלי של 0:1 לפני הגומלין בסידני, עשרה ימים לאחר מכן.
המשחק בסידני היה מתוח ודרמטי, עד ששפיגלר הבקיע בדקה ה־79. שער השוויון האוסטרלי לקראת הסיום לא מנע את העלייה ההיסטורית.
אז כן, ישראל העפילה למונדיאל 1970 אחרי ארבעה משחקים בלבד, ששלושה מהם היו בבית, ונגד יריבות נוחות מאוד מיבשת אוקיאניה. כיום אוסטרליה היא נבחרת חזקה, אבל אז היא היתה בינונית מאוד, וגם זה בלשון המעטה.
צריך לזכור - במוקדמות למונדיאל הקודם, של 1966, ישראל שובצה לבית אירופי וסיימה כצפוי במקום האחרון, אחרי בולגריה ובלגיה, כשהיא מפסידה בכל ארבעת המשחקים.
אירופה גדולה עלינו
ואז החלה הפוליטיקה העולמית להשפיע. ב־1974 החליטה קונפדרציית הכדורגל של אסיה, שנשלטה על ידי המדינות הערביות, לסלק את ישראל, שהפכה למדינה "חסרת בית" בעולם הכדורגל. לקראת מוקדמות מונדיאל 1978 ישראל אמנם שיחקה מול יריבות מאסיה, יפן ודרום קוריאה, אבל רק אחרי שפיפ"א נאלצה להתערב ולמצוא פתרון מניח את הדעת.
המצב הפך לאבסורדי כל כך עד שבסוף שנות ה־80 פיפ"א נאלצה לשבץ את ישראל ביבשת אוקיאניה. וכך, במוקדמות 1986 ו־1990 הנבחרת נאלצה לטוס לניו זילנד ולאוסטרליה כדי לנסות להעפיל למונדיאל. במוקדמות מונדיאל 90' הצליחה ישראל להעפיל למשחקי הפלייאוף, אבל הפסידה לקולומביה אחרי 1:0 בבראנקייה ו־0:0 מאכזב ברמת גן. ושוב לא עלינו.
בסופו של דבר נמצאה הנוסחה הגואלת, כאשר אופ"א, התאחדות הכדורגל של אירופה, הסכימה לצרף את ישראל, תחילה כחברה זמנית ואז כחברה קבועה, במאי 1994. וכך, החל ממוקדמות מונדיאל 1994 הנבחרת החלה לשחק מול יריבות חזקות מאירופה.
ההצטרפות לאופ"א היתה ברכה לכדורגל הישראלי, שכן הקבוצות החלו לשחק בגביעי אירופה, השחקנים והמאמנים היו חייבים להשתפר כדי לעמוד בסטנדרטים החדשים, ובאופן טבעי הרמה עלתה. מצד שני, הדרך של הנבחרת לטורניר הגמר של גביע העולם הפכה לקשה הרבה יותר מאשר בעבר.
אבל יש גם את הצד השני של המטבע. פיפ"א, שמנהלת את המונדיאל, ואופ"א, שמארגנת את אליפות אירופה (טורניר היורו), הגדילו באופן דרמטי את מספר הנבחרות המשתתפות. במונדיאל המספר גדל מ־16 ל־24, ל־32 ואז ל־48, וכעת יש דיבורים על כך שבמונדיאל 2030 יהיו לא פחות מ־64 נבחרות! על פניו ההגדלה הזו מגדילה את הסיכוי של ישראל להעפיל. רק שבינתיים זה לא קורה.
וכך גם באליפות אירופה - שב־1992 השתתפו בה שמונה נבחרות בלבד, אחר כך 16 ומאז 2016 משתתפות בטורניר הגמר 24 נבחרות. וזה כאשר במוקדמות משחקות 54 נבחרות (לא כולל את רוסיה שמושעית בשנים האחרונות בשל המלחמה מול אוקראינה), חלקן זערוריות, כמו גיברלטר, סן מרינו, ליכטנשטיין, איי פארו ואנדורה. ועדיין, למרות כל זאת, ישראל לא הצליחה מעולם להעפיל ליורו.
כמה שיותר שגרירים ביבשת
אלון חזן שיחק בנבחרת ישראל עשר שנים ורשם 72 הופעות בין השנים 1990 ל־2000. הוא חווה לא מעט כישלונות במדי הנבחרת, וכשמונה למאמן הלאומי ב־2022 קיווה שיצליח במשימה שבה אף אחד לא הצליח לפניו מאז עמנואל שפר.
המטרה היתה להעפיל ליורו 2024, והנבחרת קיבלה הגרלה נוחה יחסית, בבית אחד עם שווייץ ורומניה. גם מקום שני היה מספיק כדי לעשות היסטוריה. אבל זה לא קרה. חזן פוטר במארס 2024, אחרי שהנבחרת הובסה 4:1 מול איסלנד בחצי גמר הפלייאוף, משחק שהגיע אחרי שהנבחרת סיימה במקום השלישי בבית המוקדם.
חזן לא הצליח לשבור את תקרת הזכוכית, אבל אומר: "אני, להבדיל מהרבה אנשים, ממשיך להיות אופטימי. אני חושב שאסור להתעסק בפסימיות ולעשות לוח של ספירת שנים לאחור. אה, 50 שנה לא העפלנו, ועוד מעט זה כבר יהיה 60 שנה. לא צריך להסתכל אחורה, רק קדימה. לזכור שכל פעם זה ניסיון חדש. היו הרבה נבחרות במונדיאל האחרון שהעפילו בפעם הראשונה, ואני מניח שהן לא הסתכלו אחורה אלא קדימה - אילו דברים אפשר לשפר ולעשות אחרת.
"והדבר המרכזי, ולא יעזור כלום, הוא העובדה שהנבחרות שעושות את ההתקדמות המרשימה ביותר הן אלו שיש בהן שחקנים שמשחקים בליגות הבכירות באירופה. ככל שיהיו לנו יותר שחקנים שישחקו במסגרות הללו, נקבל שחקנים יותר טובים, יותר מנוסים, שיוכלו לעמוד במשימות הבינלאומיות".
אלון חזן: "להבדיל ממדינות אחרות, יותר מתקדמות בכדורגל, אצלנו יש יותר מדי עסקנות סביב הנבחרת. נכון שכל עסקן חושב שהוא עוזר למטרה הגדולה, אבל בסופו של דבר הוא מנסה לעזור לעצמו, להאדיר את עצמו. זה פוגע, וחבל"
חזן אומר כי בהחלט ניתן לראות קפיצת מדרגה משמעותית מאוד בדרך העבודה של הקבוצות הישראליות, באינטנסיביות של המשחק - אלמנט מכריע בהתמודדות מול נבחרות חזקות: "אני יודע בוודאות שבהפועל באר שבע עובדים בקצב מטורף, גם בהפועל תל אביב יש שיפור גדול באינטנסיביות וגם בבית"ר ירושלים. אבל זה צריך לקרות בתדירות הרבה יותר גבוהה.
"ועדיין, הליגה שלנו לא עומדת בקצב של מה שקורה לאחר מכן במשחקים הבינלאומיים, שם יש שטף הרבה יותר משמעותי. המשחק בארץ נעצר יותר מדי פעמים, אם זה בגלל השופטים ואם מסיבות אחרות. הקצב של המשחק בליגה לא דומה למה שקורה במשחקים הבינלאומיים וצריך לתת על זה את הדעת.
"תראה איזה הבדל בהיבט הזה יש עם השחקנים שלנו שמגיעים מהליגות באירופה, כמו מנור סולומון או ענאן חלאילי. אפילו אליאל פרץ, הוא עשה את קפיצת המדרגה שלו כששיפר את העבודה בתקופה שבה שיחק באוסטריה, ואז הוא חזר לארץ והמשיך את השיפור. ולא מדובר רק בכך שאתה משחק בקצב מקצועני, אלא גם מתאמן בקצב כזה. וכשיהיו לנו יותר שחקנים שעושים זאת באופן קבוע, הדבר ישפיע גם על הנבחרת.
"השאיפה היא שיהיו כמה שיותר שחקנים שמשחקים באירופה, אבל גם תלוי היכן. הפרמטר הוא תמיד חמש הליגות הבכירות באירופה. תמיד כשאתה משווה את הסגל שלך לסגל של נבחרות אחרות, השאלה היא כמה שחקנים מגיעים מהליגות באנגליה, ספרד, גרמניה, איטליה וצרפת. אם יש לי 17 שחקנים מהליגה בקפריסין, לדוגמה, זה לא מקפיץ אותי.
"אבל כשיש לנו שחקן כמו סולומון, שמשחק בליגה האנגלית, ושיחק גם בספרד ובאיטליה, אתה רואה את זה גם על המגרש, עם יכולת פנומנלית. במקרה הספציפי שלו, יש לו גם האישיות הצנועה והיכולת המנטלית הגבוהה. ולכן אם יהיו לנו 10-7 שחקנים שמגיעים מהליגות הבכירות, הרמה של הנבחרת תעלה פלאים".
ויש עוד נקודה שכואבת לאלון חזן והוא לא מסתיר אותה: "אני חושב שלהבדיל ממדינות אחרות, יותר מתקדמות בכדורגל, אצלנו יש יותר מדי עסקנות סביב הנבחרת. נכון שכל עסקן חושב שהוא עוזר למטרה הגדולה, אבל בסופו של דבר הוא מנסה לעזור לעצמו, להאדיר את עצמו. זה פוגע, וחבל".
בסופו של דבר, הנקודה המשמעותית ביותר היא איכות השחקנים.
מתגעגעים לבית אמיתי
בקיץ 2023 יצאה נבחרת הנוער של ישראל לארגנטינה לשחק בגביע העולם לנוער, הטורניר שמכונה "מונדיאליטו" (המונדיאל הקטן). הנבחרת, שאותה אימן אופיר חיים, הדהימה את העולם כולו, ניצחה את ברזיל ברבע הגמר ונעצרה רק בחצי הגמר. היא סיימה את הטורניר במקום השלישי בעולם. הישג פשוט מדהים.
שלוש שנים לאחר מכן כמה מכוכבי אותה נבחרת הם כבר שחקנים משמעותיים בנבחרת הבוגרת: חלאילי, רוי רביבו, דור תורג'מן, סתיו למקין ועיליי פיינגולד. האם הדור המוצלח של המונדיאליטו הוא זה שאמור לתת לנו תקווה?
חזן: "אני ויוסי בניון, שהיה אז המנהל המקצועי של הנבחרת, לא חיכינו יותר מדי. באותו רגע הרגשנו שהם מוכנים, ולמרות הגיל הצעיר זרקנו אותם למים. ככה נהוג בעולם, ועובדה שהם הפכו לשחקנים משמעותיים בנבחרת".
גם העובדה שבמשך שלוש שנים, מאז 7 באוקטובר, ישראל לא יכולה לארח משחקים בינלאומיים היא גורם מעכב. בשנים הללו משחקי ה"בית" התקיימו בעיקר בהונגריה, מה שמקשה עוד יותר את משימת העלייה לטורניר גדול. חזן: "המצב שאנחנו לא מארחים בבית הוא משמעותי מאוד, אין לך מושג כמה. לצערי חוויתי זאת כמאמן נבחרת שהחלה את הקמפיין בארץ, אבל נאלצה לעשות את הפיניש, שהיה אמור להעלות אותנו סוף־סוף לטורניר גדול, בלי בית אמיתי.
"התחלנו טוב את הקמפיין, עשינו תיקו ברומניה, אבל אז נאלצנו לקיים ארבעה משחקים בעשרה ימים, חודש וקצת אחרי 7 באוקטובר. ואתה צריך לשחק כשכל המדינה עדיין בהלם, וכל יום אתה רואה את התמונות של החטופים. ורק לראות את האבטחה שיצאה איתנו, זה היה מטורף. אם היינו משחקים בארץ, אני אומר לך די בוודאות, עם ההשפעה של הקהל שהיה דוחף אותנו, אני חושב שהיינו משיגים את הנקודות הדרושות".
חזן מקווה שנבחרת ישראל תחזור מה שיותר מהר לארח משחקים בישראל. "יש לכך משמעות גדולה מאוד. הקהל הישראלי יודע לדחוף את הנבחרת. רוב האוהדים כאן, לא כולם, הם פטריוטים שרוצים בהצלחתה של הנבחרת. לשחק בישראל זה כמו עוד שני שחקנים שמשחקים בחמש הליגות הבכירות. עד כדי כך.
"אני לא שולל הצלחה של הנבחרת כבר בקמפיין הקרוב, של מוקדמות יורו 2028. נקודתית אנחנו תמיד יכולים לעשות את זה, כמו נבחרות אחרות שעשו זאת בפעם הראשונה, או אחרי תקופות ארוכות של כישלונות. המטרה שלנו היא לעשות את זה בפעם הראשונה, אבל שלא יהיו קפיצות של 50 שנה בין פעם לפעם. רק אז נדע שהתקדמנו".
אלי גוטמן הוא מבכירי מאמני הכדורגל בישראל. אחרי שזכה באליפויות עם הפועל חיפה והפועל תל אביב, ואימן גם את הפועל באר שבע, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, גוטמן מונה למאמן הנבחרת ב־2011.
בארבע השנים שלו כמאמן הלאומי הוא הוליך את הנבחרת למוקדמות מונדיאל 2014 ומוקדמות יורו 2016. אבל כמו כל קודמיו ואלו שבאו אחריו, העלייה המיוחלת לא הגיעה.
אלי גוטמן: "עם 24 נבחרות משתתפות, יותר ריאלי להעפיל ליורו מאשר למונדיאל. אם לא יהיו 64 נבחרות במונדיאל 2030 כנראה לא נצליח להשיג זאת, כי רק 14 נבחרות יעלו מאירופה, נוסף על המארחות, ספרד ופורטוגל"
"אני מאמין שזה אפשרי", אומר גוטמן, "אם אין לך אמונה אז אין טעם ביום המחר. אבל ברור לי שרק אמונה לא תספיק. מאוד חשוב גם מה נקבל בהגרלה של מוקדמות היורו, כי שם, עם 24 נבחרות משתתפות, זה יותר ריאלי להעפיל מאשר במונדיאל. אם לא יהיו 64 נבחרות במונדיאל 2030, כמו שרוצה נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו, כנראה לא נצליח להשיג זאת כי רק 14 נבחרות יעלו מאירופה, נוסף על המארחות, ספרד ופורטוגל.
"כשמינו את רן בן שמעון למאמן הלאומי, כולם הבינו שלהעפיל למונדיאל 2026 לא יהיה ריאלי והמטרה המוצהרת צריכה להיות יורו 2028. אבל כאמור, זה תלוי בהגרלה. יש לנו נבחרת טובה בעיקר בחלק ההתקפי. אם כולם בריאים - יש לנו לא מעט שחקני התקפה טובים, כולל אלו שמשחקים בליגה בארה"ב: תאי בריבו, דור תורג'מן, עידן טוקלומטי. תוסיף עליהם את מנור סולומון ואוסקר גלוך, ואפילו סתיו טוריאל, אז מצבנו טוב.
"העניין הוא שהכל יקום או ייפול על משחק ההגנה, שזו היתה תמיד הבעיה שלנו. אין לנבחרת הנוכחית בלמים ברמה גבוהה, כמו שהיה לנו בעבר את טל בן חיים, ששיחק בפרמייר ליג. ולכן מבחינת רן בן שמעון אין לו הרבה אפשרויות. הוא ישחק כנראה עם שלושה בלמים, מה שגם מתאים לשני שחקני האגף הצעירים, ענאן חלאילי מימין ורוי רביבו משמאל".
ממש עוד מעט, ב־24 בספטמבר, תשחק ישראל מול אוסטריה בלינץ, בפתיחת קמפיין ליגת האומות, טורניר שיהווה בין השאר גם הכנה לקראת מוקדמות היורו. הגרלת מוקדמות יורו 2028, שכפי שאמר אלי גוטמן תהיה משמעותית מאוד, תתקיים ב־6 בדצמבר בבלפסט.
התקווה היא שדור השחקנים הנוכחי, שכולל לא מעט צעירים מבטיחים, שחלקם כבר משחקים בליגות בכירות, יעמוד הפעם במשימה. ואז אולי נוכל לראות בעוד שנתיים אלפי אוהדי כדורגל ישראלים מציפים את רחובות לונדון, מנצ'סטר, ליברפול, ברמינגהאם, ניוקאסל, גלזגו ודבלין, הערים שיארחו את המשחקים.
ואם שוב נבחרת ישראל לא תצליח, כפי שקרה לה כבר 22 פעמים ברציפות? אז נקווה לנס שהנבחרת תעפיל למונדיאל הבא, או לפחות לזה שיתקיים ב־2034 בערב הסעודית. אם וכאשר זה יקרה, אלפי האוהדים הישראלים יגיעו לעודד את השחקנים בתכלת־לבן בטיסה קצרה של שעתיים מנתב"ג היישר לריאד. דמיוני? בערך כמו שהנבחרת תעפיל למונדיאל. תלוי את מי שואלים.
תוכנית עבודה
- הגברת היצוא: לשאוף לכמה שיותר שחקנים ישראלים בליגות הבכירות באירופה כדי להעלות את הקצב, הניסיון והאיכות המנטלית של הנבחרת
- העלאת האינטנסיביות: הגברת קצב האימונים והמשחקים במועדונים בהתאם לתוכנית ארוכת טווח, כדי לצמצם את הפער הפיזי מול נבחרות אירופיות חזקות
- ניקוי העסקנות: הפחתת מעורבות עסקנים פוליטיים ואינטרסים אישיים בסביבת הנבחרת, ויצירת מעטפת מקצועית וסטרילית הממוקדת בהצלחת השחקנים בלבד
- החזרת הביתיות: לחץ על פיפ"א להחזיר בהקדם את משחקי הנבחרת לישראל כדי ליהנות מיתרון הביתיות במשחקים מול אצטדיונים מלאים באוהדי הנבחרת
