העולם דוחף יהודים לישראל. ממשלת ישראל דוחפת אותם בחזרה

ליצחק ברשישת, נשיא תנועת "המזרחי" בצרפת, אין ספק מה הכיוון הרצוי מבחינת אנשי הקהילה היהודית. "הדילמה היא לא האם להישאר בצרפת אלא מתי לעזוב. יש כאן כ־450 אלף יהודים, וכולנו לא רואים פה עתיד. אנחנו רגילים לאנטישמיות, אבל ההידרדרות נעשתה הרבה יותר מהירה וחמורה מאז 7 באוקטובר".

ברשישת עצמו - המשמש, בין השאר, גם נציג הרפובליקנים של דונלד טראמפ בצרפת - כבר עושה הכנות לעלות ארצה, מטפל בקבלת רישיון לראיית חשבון בישראל, ובעיקר ממתין שגם אשתו תיתן אור ירוק לעלייה. "המצב עוד יחמיר, וגם היא תבין שחייבים כבר לעזוב", הוא משוכנע.

צרפת היא מקרה קיצון, גם מבחינת עוצמת האנטישמיות וגם מבחינת האוריינטציה המסורתית־ציונית של הקהילה היהודית. אבל רעידת האדמה שמטלטלת את היהודים הצרפתים גלשה מזמן לקהילות מבריטניה ועד בלגיה, מאוסטרליה ועד קנדה. וכמובן, יש את ארה"ב, בעיקר היכן ששולטת המפלגה הדמוקרטית, מניו יורק ועד קליפורניה.

את הדיווחים והידיעות בתקשורת אנחנו מקבלים בכל יום: יהודים מותקפים, מודרים, מוחרמים, מצניעים את הזהות שלהם, מרגישים זרים. ההשוואות לגרמניה בשנות ה־30 של המאה שעברה עוברות בראש של רבים. אבל לאן כל זה מוביל?

בסוף אוגוסט חזר יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית, מארה"ב וסיפר לי בהתלהבות על הפגישות שלו בניו יורק: "היה שיח שונה ממה שהכרתי בעבר, ביקרתי בקהילה חלבית (מסוריה) של יהודים מבוססים שלא התעניינו עד היום בעלייה. והנה, רק לאחרונה עלו ממנה שבע משפחות לאותה שכונה ברעננה. אמא של תושב ניו יורק שפגשתי אמרה לו: 'אני לא מבינה איך אתה קונה בית עכשיו, אנחנו לא נוכל לגור כאן בעוד עשר שנים'.

"בקהילות שנטועות היטב בארה"ב קורים דברים, לא בכמויות מספקות כי בכל זאת אנחנו שלוש שנים במלחמה, אבל אני רואה את מספרי פתיחת התיקים שגואים ואת הנהירה לירידי עלייה בעולם. הייתי בשלושה ירידים כאלו באנגליה באחרונה, היו תורים פי שלושה מכפי שהיה מקום ולעומת מה שתוכנן, 5,000-4,000 איש במקום 1,000".

יצחק ברשישת: "רבים מאוד רוצים לעלות מצרפת, אבל השאלה אם רובם יבואו לישראל תלויה במידה מכרעת במדינת ישראל ובממשלה שלה, שבינתיים פועלת רע מאוד. כל שר פועל לבד, וראש הממשלה לא נכנס לזה"

נתוני העולים ופתיחת התיקים ממדינות המערב אכן מסמנים מגמת עלייה ברורה, אבל היא עדיין קטנה. ממש לא הנחשול שיכול לגעוש לנוכח השבר, המצוקה והאופק המתקדר במערב. האם אכן ניתן להפוך את הקללה לברכה, לחלץ את מרבית היהודים ולקלוט אותם בארץ הקודש, כדי לחזק את כולנו? התשובה חד־משמעית - כן. אבל רק אם נשנה מהיסוד את האופן שבו פועלת מדינת ישראל, כלומר הממשלה.

מה שנדרש זו תוכנית להבאת מיליון עולים חדשים בחמש השנים הקרובות, מהלך שיממש את ייעודה של התנועה הציונית, יחזק את המדינה ויוביל לשגשוג אדיר בארץ. בדיוק כפי שאירע בכל אחת מהעליות הגדולות, למשל עליית יהודי בריה"מ בשנות ה־90. אבל אם נמשיך בהתנהלות הנוכחית, נפספס את ההזדמנות. צריך להתעשת ומייד.

פוטנציאל של מיליונים

מסקירת כמות יהודי מדינות המערב שבהן ניכרת מצוקת האנטישמיות עולה כי בצרפת גרים כ־450 אלף יהודים, בבריטניה כ־280 אלף, באוסטרליה כ־120 אלף, בקנדה כ־400 אלף ובדרום אפריקה כ־50 אלף. בארה"ב נמנו כ־6.5 מיליון יהודים, אבל כמה מהם נותרו כחלק מהאומה? קשה לדעת. לכולם, כידוע, שמורות אזרחות ישראלית וחבילת קליטה, אם רק ירצו.

בשנים האחרונות נרשמה עיקר העלייה מרוסיה ומאוקראינה, אם כי כ־60% מעולי המדינות האלו התייחסו אלינו בנבזות, כתחנת מעבר למדינות אחרות. ובכל מקרה, פוטנציאל הקליטה משם ירד מאוד, והמסה העיקרית עכשיו באה ממדינות המערב. אלו שבעבר התגאו בחיים אידיליים של השתלבות בחברה הכללית אך מאז 7 באוקטובר הפכו לפצצת זמן מתקתקת.

צרפת היא הכר הנרחב והמיידי ביותר לעלייה, וכל יום שבו אנחנו לא מצליחים להביא משם כמות יהודים בממדים אפיים הוא סקנדל ומחדל. בבריטניה המצוקה המיידית גדולה וכמוה הפוטנציאל, כך גם במדינות נוספות באירופה המערבית. לצד אלו מככבות אוסטרליה וקנדה, גן עדן ליהודים בעבר שבשלוש השנים האחרונות אחזו בו להבות אנטישמיות עוצמתיות במיוחד.

יעקב חגואל: "משפחה אחת שלא נקלטת וחוזרת גורמת למאה משפחות לא לעלות. הנזק עצום, והבעיה היא שלממשלה אין סף הבנה מינימלי של חשיבות העלייה. יש אמנם שר עלייה וקליטה, אבל אין לנו ממשלה"

מומחים רואים באוריינטציה החינוכית־ציונית וגם הדתית־לאומית גורם מרכזי שמשפיע על הנטייה לעלות לישראל בעת מצוקה. לכן, העובדה שזיקת יהדות צרפת היא מסורתית וציונית מובילה לנטייה הטבעית למצוא מפלט בארץ הקודש. כך גם חלקית בקנדה ובאוסטרליה. מכאן, בכל המקומות עם המאפיינים הללו צריך לעבוד עכשיו באינטנסיביות - להסביר ולשכנע שהגיע הזמן ללכת ציונה. וכמובן, חייבים לחולל מהפכה דרמטית בישראל, בקליטה עצמה. מרבית יהדות ארה"ב מציבה אתגר שונה, שמחייב דרכי התמודדות אחרות. שם נדרשת עבודת עומק חינוכית לחיזוק הקשר עם כל חלקי החברה היהודית ולשינוי המשוואה ששררה עד היום בין ישראל לבין היהודים, מי שהיסטורית ראו באמריקה את ארץ זבת החלב האמיתית.

ישראל? לא בטוח

בקי ורווינדה מתגוררת בשכונה ליברלית בברוקלין ניו יורק, אותה שכונה שבה פועל הסופרמרקט השיתופי, שחבריו החליטו לפני כחודש להחרים בו כל תוצרת ישראלית. היא משמשת מנכ"לית של ארגון עמיתי ברונפמן, המפגיש צעירים ובני נוער יהודים ישראלים ואמריקנים, במטרה להכיר וליצור דיאלוג.

"האדמה אכן רועדת עבורנו", היא אומרת בשיחה מניו יורק, "יש המון אי־נחת ומבוכה, במיוחד בניו יורק, לגבי מה שיהיה בעתיד. יש מאבקי כוח בעניין הזה לא רק עם ראש העיר הנוכחי, אלא בתחומים נוספים. יהודים תמיד הובילו והצטיינו בתחומים רבים, ועכשיו יש תחושה שליהודים יש יותר מדי כוח. אבל תופעות ממדאני (ראש העיר המוסלמי של ניו יורק) וטראמפ מסמלות את המשבר של החברה האמריקנית כולה, שמרסקת את כל הערכים והסמלים שלה".

למרות זאת, היא לא חושבת שרוב יהודי ניו יורק מתכוונים לעזוב. "הרבה תלוי אם תהיה דמוקרטיה אמיתית, כי הדמוקרטיה האמריקנית בבעיה והיהודים איתה. אני באופן אישי לא חווה אנטישמיות", היא אומרת, "אבל הבת שלי נתקלה בכך. היא לא קיבלה יחס מפלה, אבל היא יותר מודעת לאנטישמיות מאשר אני הייתי כשהייתי ילדה". האינדיקציות מגיעות אליה גם מחברים, ממשפחה, אי אפשר להימלט מהן. עד כדי כך שגם לה וגם למרואיין נוסף יש מידע על יהודים שמנסים להשיג דרכונים גרמניים או פולניים ליום סגריר.

"אני לא סבורה שצריך להרים ידיים", היא מצהירה, "ארה"ב היא הבית שלי, וכך מרגישים רוב יהודי ארה"ב. בקהילות היהודיות מחנכים שאנחנו שייכים לכאן, אולי בניגוד לקהילות יהודיות בארצות אחרות, ולכן רוב היהודים האמריקנים ייאבקו כדי לתקן את מה שצריך פה".

דברים נוקבים יותר אומר משה סמואלס, מי שעומד בראש "שזור", ארגון ששוקד על הבאת משלחות ישראליות לארה"ב. "זו משאלת לב שלנו, הישראלים, שיבואו הנה הרבה עולים מארה"ב בגלל האנטישמיות, אבל זה לא נכון ולא אמיתי. 90% מיהודי ארה"ב חשים ששם הבית שלהם, אולי חוץ מהאורתודוקסים. רוב יהודי ארה"ב יגידו - לא בטוח לי כאן, אבל פחות בטוח לי בישראל. שלא לדבר על כך שהממשלה הזו בישראל לא מדברת בשפה הערכית שלי. יש מי שטוענים שהזינוק באנטישמיות הוא בכלל בגלל טראמפ, ולכן היחידים שיעלו הם אורתודוקסים. רק החתירה לשלום, ולא המחשבה שלנצח נחיה על חרבנו, היא שתשנה את המצב. יש הזדמנות, אבל אנחנו לא בשלים לה".

מזדעזעים ומתרגלים

ניכר שהעמדות הפוליטיות והאידיאולוגיות של סמואלס משפיעות על הניתוח שלו, אבל אכן קיימת בעיה יסודית מול הזרם המרכזי ביהדות האמריקנית. ברור גם שהשיח הפוליטי הפנימי בישראל, בעיקר ההשמצות שחוצות את האוקיינוס, מרעילות גם שם. לכך נוסף הדם הרע שזורם בין ממשלת ישראל המובלת בידי חרדים וחרד"לים, המדירים את הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות. מדובר בתהליך הרסני שדורש ריפוי, כמו גם הפסקת הניסיון של יהודים אמריקנים פרוגרסיבים עשירים להתערב בבוטות בוויכוח הפנימי בישראל.

בקי ורווינדה: "ארה"ב היא הבית שלי וכך מרגישים רוב היהודים פה. בקהילות היהודיות מחנכים שאנחנו שייכים לכאן, אולי בניגוד לקהילות יהודיות בארצות אחרות, ולכן רוב היהודים האמריקנים ייאבקו כדי לתקן את מה שצריך כאן"

אבל כל בעלי שיחי בארה"ב, ובהם אנשי שמאל מובהקים, מודים שהאדמה רועדת תחת רגליהם, בייחוד במעוזים הדמוקרטיים. מעבר לאנטישמיות בולט אובדן הכוח הפוליטי של היהודים, עד כדי כך שרובם, אשר הצביעו תמיד לדמוקרטים והאמינו בהם כשותפים הליברליים שלהם, מגדירים את עצמם כיום כיתומים פוליטיים. ועדיין, רבים מדחיקים, מתרגלים, מאשימים את טראמפ או את ממשלת נתניהו. לא מסיקים מסקנות, מזכירים את יהודי אירופה בשנות ה־30. 

הארגונים היהודיים האמריקניים הגדולים נוטים פוליטית ברובם מהמרכז שמאלה. הם בנו קונספציה ארוכת שנים של חיזוק באמצעות התחברות למיעוטים אחרים - שחורים, היספנים, להט"ב. הקונספציה הסתמכה על כך שברית המיעוטים ואימוץ רעיונות סובלניים תגן גם עליהם, אבל זו קרסה בקול גדול. בכנס של ארגון AJC בוושינגטון שבו הופעתי לפני כשנתיים ניכרו הזעזוע וההזדעקות, אבל עם הזמן חלה הסתגלות ואיתה המצאת תיאוריות מרגיעות: חיזוק הדמוקרטיה האמריקנית, התרכזות בשיח הפנימי, האשמת ממשלת ישראל. הם חזרו לאותן מסגרות מחשבתיות שהתנפצו זה עתה. לגיטימי לראות בארה"ב את הבית, אבל לא להשלות שאת הטירוף הרצחני של ממדאני ומרעיו אפשר לאיין באמצעות דיאלוג דמוקרטי. 

סם חיים ליצירת הזיקה 

אבל המנהיגות הפוליטית הוותיקה כבר לא בהכרח מייצגת את מרבית יהודי ארה"ב. במהלך הכנת הכתבה הופתעתי לגלות שגם במדינה הידידותית ביותר - פלורידה - רבים חשים חוסר נוחות. לא בגלל תחושת סכנה ממשית, אבל כן בגלל האווירה, המדיה, הרשתות החברתיות. חבר ישראלי לשעבר שגר בפלורידה שנים רבות סיפר לי שהשיח בין חבריו הוא על חזרה ארצה. מבחינתו, אם הילדים הגדולים שלו היו באים איתו, הוא היה מוותר על העסקים המשגשגים וחוזר. מכר שלו, שהיגר לאחרונה מקנדה לפלורידה בגלל האנטישמיות, מתייעץ איתו לאחרונה לגבי עלייה. הכל עדיין רחוק מממדים משמעותיים, אבל פתאום חיידק השיבה לציון החל לקנן.

יחסי ישראל ויהדות ארה"ב גובשו בהסכם שהושג בשנת 1950 בין דוד בן־גוריון לבין מי שהיה אז מנהיג AJC - ג'ייקוב בלאוסטין. האחרון, איש עסקים עשיר, הצליח לכופף את ראש הממשלה הראשון ולגרום לישראל הצעירה להימנע מלשלול את הגולה האמריקנית ולא לקרוא ליהודי ארה"ב לעלות ארצה. אמריקה נתפסה בעיני מובילי היהדות שם כ"גולדען מדינה" (מדינת זהב), הבית האמיתי, וישראל - רק היהודים הנרדפים זקוקים לה. בן־גוריון, ששיווע לתמיכה הכספית של יהודי הדוד סם, נכנע לאולטימטום של בלאוסטין.

מאז ועד היום כוננו מדינת ישראל והסוכנות היהודית מדיניות דואלית מול יהדות ארה"ב, כזו שנזהרת מלקרוא ליהודים משם לבוא הנה. ואכן, ישראל חייבת לכבד את הקהילות בארה"ב, ובכלל זה לשנות גישה כלפי הקונסרבטיבים והרפורמים, לסייע ולחבק גם אותם. אבל בד בבד לבטל את הסכם בן־גוריון-בלאוסטין: לא למצמץ באמירה שהבית הלאומי היהודי נמצא רק בארץ ישראל, וזהו המענה היחידי לאנטישמיות. כיום, מתוך הנחה שבקרוב יתגוררו בישראל מרבית יהודי העולם, הגיע הזמן לחדד את העמדה הזו ולפעול בהתאם.

בטמפה שבמערב פלורידה פגשתי לא מזמן את ג'ו - איש עסקים יהודי צעיר ומצליח, אשר במסגרת ביקורו בארץ בפרויקט "תגלית" הכיר את מי שאיתה התחתן, בנה בית ויצר משפחה יהודית, תוך חידוד הזיקה הנפשית והרעיונית ליהדות ולישראל. בביקור אחר בחו"ל פגשתי באקראי את דינה, יהודייה בת 35 מגרמניה, שהגיעה בגיל שנתיים עם הוריה ממוסקבה למינכן. היא עובדת במשרה משובחת באירופה, אבל מאז הרפתקת "תגלית" הלב שלה בישראל.

כך, תוכניות כמו "תגלית" ו"מסע", שמביאות יהודים צעירים ארצה לעשרה ימים או חודשים, הן סם חיים ליצירת הזיקה ולשימור הקשר עם עצם היהדות ומדינת ישראל. כך גם התוכנית של עמיתי ברונפמן.

המדינה, הסוכנות וההסתדרות הציונית, לצד ארגונים נוספים ונדבנים גדולים, משקיעים הרבה בפרויקטים האלו, אבל צריך הרבה יותר. כי עירור הקשר ושימורו הם קריטיים עבור חלק ניכר מיהודי העולם, שמבחינתם הבחירה בישראל אינה טבעית. למטרה הזו מפעילה ההסתדרות הציונית 600 כיתות אולפן בתפוצות, שיוצרות בפני עצמן קבוצות של חיבור אלינו. בכלל, החינוך הציוני בכל העולם, ובארה"ב במיוחד, הוא מפתח לבניית הזיקה ולשימורה. לכן פועלים כ־300 מורים מישראל בבתי ספר יהודיים בחו"ל, אבל זה מעט מדי - טיפה בים.

מכשולים במקום סיוע

"רבים מאוד רוצים לעלות מצרפת, אבל השאלה אם רובם יבואו לישראל תלויה במידה מכרעת במדינת ישראל ובממשלה שלה, שבינתיים פועלת רע מאוד", אומר ברשישת, "כבר כיום אפשר להביא פי שניים ופי שלושה מכמות האנשים שעולים מצרפת, אבל חייבים תוכנית לאומית כוללת - תוכנית מרשל. הבעיה היא שכל שר בישראל פועל לבד וראש הממשלה לא נכנס לזה".

ברשישת מספר על יהודים צרפתים שעוברים למיאמי, ותופעה דומה ניכרת גם בקרב יהודים מקנדה אשר מהגרים למקומות ידידותיים בארה"ב. למשל, רופאים שמתקבלים אוטומטית לעבודה בארה"ב, בעוד ישראל לא מכירה ברישיונות שלהם. ברשישת עצמו, כאמור, לומד לקבלת רישיון ראיית חשבון ישראלי, אף על פי שיש לו רישיון בצרפת, בקנדה ובארה"ב.

מול הטענות על כך שמדינת ישראל מקשה מאוד על העולים, מודה שר העלייה והקליטה אופיר סופר שהביורוקרטיה היא אתגר מורכב מאוד, וקובע ש"צריך לדעת להקל". אבל לדבריו, למשרד שלו יש השפעה מוגבלת. הוא מצביע על הצלחת המשרד להביא כ־1,000 רופאים ארצה ו־51 גרעיני סטודנטים מחו"ל, לצד רפורמה שהוביל המשרד להכרה בתארים בחו"ל לאנשי מקצוע. אבל בסוף, לדבריו, הכוח נמצא במשרדי החינוך, הבריאות ואחרים.

אלא שהאמת היא שהכוח נמצא בידי גורמים אינטרסנטיים - גילדות מקצועיות, ועדים רבי־עוצמה, פקידים אטומים - והממשלה, פרט לשר סופר, חסרת עניין. הסיפורים הרבים ששמעתי מטלטלים ומקוממים. יש כנראה מאות אחיות מוסמכות בצרפת שרוצות לעלות ארצה, מול מצוקת אחיות בבתי החולים בארץ, אבל עבור משרד הבריאות הישראלי תואר מצרפת לא מספק. אותו הדבר לגבי רופאים שהוכשרו במוסדות הטובים ביותר במערב. כך אדריכלים, רואי חשבון ובעלי מקצוע נוספים שחייבים הכרה מיידית כדי לבוא לכאן ולהתחיל להתפרנס. 

לפי השר סופר, 10,000 איש ממתינים למה שנקרא "שקילת תארים". גם פתיחת אולפנים מעוכבת על ידי משרד החינוך מסיבות דומות או סתם בגלל צרות אופקים. הגיעו אלי מקרים של עולים שעזבו את הארץ רק בגלל ההתעללות הביורוקרטית שעברו.

"משפחה אחת שלא נקלטת וחוזרת גורמת למאה משפחות לא לעלות", אומר חגואל. "הנזק עצום, והבעיה היא שלממשלה אין סף הבנה מינימלי לחשיבות העלייה. אמנם יש שר עלייה וקליטה, אבל אין לנו ממשלה".

חגואל מנסה זה חודשים, ללא הצלחה, לגרום לכך שיוקם בטרמינל 3 בנתב"ג מתחם לקליטת העולים. העולים נאלצים לכתת רגליים בין הטרמינלים כדי לקבל מסמכים ואישורים ראשוניים, לפעמים במשך 7-6 שעות. 

הביורוקרטיה וחוסר האכפתיות הממשלתית מתווספות למכשולים הטבעיים - מחסום השפה, פרנסה, יוקר המחיה, דיור. שלא לדבר על הקושי החברתי אשר ממנו סובלים חיילים בודדים, סטודנטים שעלו לבד וסתם עולים שיצאו מסביבתם הטבעית.

הסוכנות, בתמיכת משרד הקליטה, מפעילה "גלובל עלייה סנטר" - מוקד שירות בינלאומי הפועל לשחרר חסמים ביורוקרטיים. הוא פועל שישה ימים בשבוע ברחבי העולם בהרבה שפות, עוזר בפתיחת תיקים, באספקת מידע והכוונה. אבל נדרש מאמץ לאומי שגדול בהרבה ממשרד הקליטה והסוכנות. ממשלת ישראל בהובלת ראש הממשלה היא שצריכה לסמן מטרה היסטורית - לקלוט את גודל השעה ולחולל מהפכה.

אנחנו נקבע אם נקלוט בשנים הקרובות את נחשול נפגעי האנטישמיות העולמית, נעלה את מדינת ישראל במדרגה קריטית של עוצמה ושגשוג, או שנמסמס גם את ההזדמנות הזו.  

זריקת מרץ אדירה

כדי לשנות את התמונה נדרשים צעדים בכמה תחומים. ראשית - תקציב, חינוך והכנות בחו"ל: לפי השר סופר, נדרשים כ־3 מיליארד שקלים בשנה כדי להוציא לפועל תוכנית לקליטת מיליון עולים בחמש שנים. מדובר בסכום זניח יחסית, במיוחד לאור החשיבות העליונה שלו. התקציב צריך להיות מוקדש להסברה ולחינוך בקהילות בגולה, בין השאר עבור מורים לעברית ומדריכי נוער. לצידם יפעלו שלוחי זרועות הממשלה השונות, שיפתרו מקסימום בעיות לפני שהעולים מגיעים ארצה, כולל הכרה בתארים, חיפוש עבודה, דיור והשתלבות בקהילה. זו גם חשיבות הקמת האולפנים בחו"ל - שבירת מחסום השפה מלכתחילה.

צעד שני נוגע לשבירת מחסום הביורוקרטיה. נדרשות החלטות ממשלה, ואם צריך גם חקיקה, כדי לרסק את התנגדות האיגודים האינטרסנטיים להכרה בתארים ממוסדות ראויים בחו"ל. התאמות, קורסי הכרה, השתלבות - כן. אי־הכרה בתעודות של רופאים ואחיות מהמערב - לא יעלה על הדעת. במקביל יש להקים מטה מתכלל למלחמה בביורוקרטיה, שיפעל 7-6 ימים בשבוע, בכל השפות. העומדים בראשו יקבלו סמכות לשנות על דעת עצמם הוראות והחלטות מנהליות מטופשות, שמונעות פתרון בעיות.

בעיה מובנת נעוצה ביוקר המחיה בארץ, שלא לדבר על דיור. יהודי צרפת, שפעם קנו דירות בירושלים, בתל אביב ובנתניה, מתקשים מאוד. היורו שנחלש והמחירים שהאמירו מרתיעים רבים. יש כבר מי שקנו דירות באשקלון, בחריש, באופקים וכדומה, אבל לרבים יקר מדי לבוא.

גורמי הקליטה, הסוכנות וארגונים העוסקים בכך פיצחו את הפתרון - קליטה קהילתית בפריפריה. אבל הנוסחה נמצאת בחיתוליה, ממתינה להקצאת תקציבים ולדחיפה ממשלתית אמיתית. גרעינים לקליטה קהילתית כבר הגיעו לעפולה, לדימונה ולמקומות נוספים, בקרוב לקריית שמונה. נדרשות מאות משפחות מאוגדות שיבואו לבאר שבע, לשלומי, ליו"ש ולעוטף עזה. קהילות שלמות שיקימו שכונות ויקבלו פתרונות הוליסטיים, מדיור ועד עבודה.

ראשי ערים רבים מבינים את הפוטנציאל ונחלצים לסייע, אבל פרט למשרד הקליטה אין להם ממשלה. רק לחשוב על מכפיל הכוח שיכולה לספק לנו עלייה מאסיבית שתתיישב בגליל, בנגב, ביו"ש, בגבול הצפון ובעוטף.

לצד הדיור צריך לדאוג לתעסוקה. כבר כיום פועלים מסלולי הכשרה באינטל, באלביט, בתעשייה האווירית ועוד, אבל צריך הרבה יותר. חשוב גם לסייע ליזמים ולבעלי מקצוע עולים לפתוח עסקים ומפעלים בארץ, וללוות אותם לאורך זמן. לנושא התעסוקה חשוב להוסיף הטבות מס שקיימות כבר כיום, אבל חשוב לחדד, להרחיב ולמקד אותן. במיוחד עבור מי שחוטפים מכה כלכלית משמעותית בעצם העלייה ארצה.

וכמובן, לא הכל נעוץ בכסף, בדיור ובעבודה, ולכן נדרש לטפל חברתית בעולים שכבר נמצאים בארץ. אני מכיר שני סטודנטים מארה"ב ומארגנטינה שלמדו בשנים האחרונות בירושלים. הסטודנט כבר חזר לארה"ב, הסטודנטית מתנדנדת, הם התקשו למצוא את מקומם. בני זוג, קהילה ואכפתיות הם חלק חשוב בסיפור. המדינה חייבת להעמיד לרשות העולים ליווי הוליסטי לפחות במשך שנתיים, ולעודד שילוב בקהילה שמתאימה ונראית להם. חשוב גם לחבר משפחות מאמצות, לכונן פרויקט לאומי של קליטה מסייעת ומחבקת.

ולבסוף, הממשלה צריכה להחליט על כינון תוכנית לאומית כוללת, ארוכת טווח, שתציב מטרות ותקצה תקציבים. תוכנית שתפעל לעומק בכל אחד מההיבטים שקשורים לעידוד העלייה בחו"ל, לחינוך וללימוד עברית בקהילות, להכנות לעלייה, ואחר כך לשינוי פני הקליטה בארץ מהקצה. מיליון עולים בחמש שנים יכולים לתת זריקת כוח ומרץ אדירה לעם, לחזק את צה"ל, להקים אינסוף עסקים חדשים, להפריח עוד יותר את הכלכלה, ליישב אזורים המשוועים להתיישבות יהודית - לשנות את פני המדינה. הכל בידיים שלנו.

"מרגיש סוף סוף בבית"

בחודש נובמבר האחרון הגיעו לישראל בטיסה מניו יורק רוי ויוכבד אברהם, יחד עם בתם מאירה. הבן רחמים היה באותה עת בבטן וזכה להיוולד כבר בארץ הקודש. כמי שחיו רוב שנותיהם בניו יורק, בני הזוג החליטו שדי להם. האופק לא היה ברור - לא בתחום העבודה, לא בידיעת העברית - אבל מבחינת רוי הוא לא יכול היה עוד.

"ב־7 באוקטובר גרנו במנהטן, ומהר מאוד העיר פשוט השתנתה", מספר רוי בן ה־41 מביתו החדש בירושלים. "בכתובות 'פרי פלסטיין' נתקלנו פה ושם עוד בקדנציה הראשונה של טראמפ, אבל זה נהיה שונה לחלוטין מאז התקפת חמאס - צלבי קרס, צעירים עם כאפיות צועדים ברחובות, קריעת כרזות של חטופים, סיסמאות אנטי־ישראליות קשות. רוב היהודים התעלמו מזה, אבל המצב הלך ונהיה גרוע יותר ויותר.

"ניסיתי לדבר עם אמריקנים חובשי כאפייה בסאבוויי, שיסבירו לי מה הסיבה, מאיפה הרעיונות האלו, אבל ללא הועיל, פתאום היו שם שנאה וכעס בלתי מוסברים. אנרגיות שהתחילו עוד בקורונה אבל פתאום התהפכו נגד ישראל והיהודים. בכל חיי, שאת מרביתם ביליתי בניו יורק, לא באמת נתקלתי באנטישמיות, ופתאום כאילו הכל השתגע. וזו ניו יורק שבמידה רבה בנו אותה יהודים, לראות אותה משתנה כל כך מהר היה פשוט מפחיד. תמיד רציתי להגיע לישראל, אבל זה לא היה מעשי. פתאום זה נהיה נורא בהיר.

"היו לי אינסוף שיחות עם חברים לגבי איפה הקו האדום, מה היה בגרמניה בשנות ה־30. רבים משלים את עצמם, מתעלמים, מדחיקים, אמנם מפחדים אבל מנסים לשכנע את עצמם שיהיה בסדר, שזה חולף. אבל לי ברור שיש כוחות שפועלים להחמיר את המצב בארה"ב ובעולם נגד היהודים, ואז השאלה היא כמה אני מוכן לספוג". 

ולמה הוא לא העדיף לעבור, למשל, לפלורידה?

"זה יכול להיות טוב עכשיו, אבל מי יודע מה יהיה בעתיד גם שם. כבר כיום אחד מכל ארבעה מצביעי פריימריז דמוקרטים בפלורידה מחזיק ברעיונות אנטישמיים ואנטי־ישראליים, אז אם ניו יורק השתנתה כך בשנתיים, זה יכול לקרות גם שם".

כבוגר סבב הטילים האחרון מאיראן הוא מעיד כי אינו מפחד. "זו לא היתה חוויה נעימה, אבל הטילים לא מפחידים כמו הסאבוויי של ניו יורק. זה הרגיש כאן שכל אחד יודע מה עושים, שהדברים בשליטה. בניגוד לניו יורק, הרגשנו שיש מי שאכפת לו מאיתנו".

רוי היה סוכן נדל"ן מסחרי בניו יורק ועסק גם בתסריטאות. הוא עדיין מעורב בעבודה בארה"ב, אבל עכשיו מחפש את דרכו. אשתו יוכבד היא אמנית, שעסוקה כעת בגידול הילדים. הם לא הספיקו ללמוד כראוי באולפן, והאתגרים שבפניהם גדולים. רוי עושה ניסיונות לבנות מסגרת של פרנסה, בין השאר לסייע לישראלים שעושים עסקים בארה"ב. בכל מקרה הוא שומר על אופטימיות גדולה, כי אחרי כתשעה חודשים בארץ הוא מרגיש סוף־סוף בבית.

המספרים שמאחורי העלייה

יותר מ־87 אלף תיקי עלייה נפתחו ברחבי העולם היהודי מאז 7 באוקטובר ועד אמצע אוגוסט, לפי נתוני "גלובל עלייה סנטר" של הסוכנות היהודית, שערכה בדיקה מיוחדת עבור כתבה זו.

מה שמעניין במיוחד הוא נתוני ארצות המערב. מאז תחילת המלחמה ועד אמצע אוגוסט השנה, נפתחו 20,5151 תיקים מצרפת, 17,170 מארה"ב, 4,700 מבריטניה, 2,450 מקנדה, 1,320 מארגנטינה, 1,370 מגרמניה, 1,220 מאוסטרליה ו־1,120 מדרום אפריקה.

ומה מתחילת השנה? למרות המצב הביטחוני, הטילים והמלחמה, מתחילת 2026 ועד סוף מאי נרשם גידול של 13% בפתיחת תיקים מארה"ב, לעומת התקופה המקבילה ב־2025. גידול של 34% נרשם בפתיחת תיקים מצרפת, 70% מבריטניה, 117% מאוסטרליה ו־%31 מקנדה.

מספרי העולים בפועל, להבדיל מפתיחת התיק (שהיא רק תחילת התהליך), מלמדים על גידול משמעותי. 50% עולים מצרפת יותר לעומת השנה שעברה, ו־20% יותר מארה"ב. מתחילת השנה ועד סוף אוגוסט 2026 עלו מארה"ב 2,090 עולים, ובשנה שלמה - 2,951. מתחילת השנה ועד סוף אוגוסט עלו מצרפת 3,351 עולים ובשנה האחרונה כולה 4,148 עולים. 904 עולים עלו בשנה מבריטניה, 398 מקנדה, 234 מאוסטרליה ו־198 מדרום אפריקה.

אינדיקציות נוספות לניצני שינוי גישה מארה"ב נמצאות בנתונים של ארגון עמיתי ברונפמן, שמפגיש קבוצות של צעירים ובני נוער ישראלים עם יהודים אמריקנים. לפי בקי ורווינדה, מנכ"לית הארגון, מבין בוגרי התוכנית בגילי 19-24 שש בנות ובן עלו ארצה, חמש התגייסו לצה"ל. מדובר אמנם בחמישה אחוזים מסך הבוגרים בגילים האלו, אבל לפי ורווינדה, "זהו מספר שמעולם לא היה אצלנו. הרבה יותר מאשר בעבר וזה מאוד משמעותי - אולי מסמן מגמה".

עוד היא מספרת על שינוי בטון ובשאלות של בני נוער אמריקנים בקיץ האחרון לגבי איך זה לגור בישראל: "זה נשמע כאילו לראשונה בני נוער יהודים אמריקנים מעלים באופן מעשי את האפשרות לגור בישראל". נכון לעכשיו, הכל טיפה באוקיינוס לעומת הפוטנציאל - אבל המגמה ברורה.

תוכנית עבודה

• תקציב, חינוך והכנות בחו"ל: הקצאת משאבים ייעודיים להוראת עברית ולפעילות הסברה בגולה, לצד הסדרת תעסוקה, דיור והכרה בתארים עוד לפני העלייה
• ביורוקרטיה: חקיקה וביטול חסמים להכרה בתעודות מקצועיות מחו"ל, לצד הקמת מטה מתכלל ונגיש בעל סמכויות להסרת עיכובים מנהליים
• דיור: קידום קליטה קהילתית מתוכננת באזורי הפריפריה, באמצעות סיוע תקציבי והקמת שכונות שלמות הנהנות מפתרונות מגורים ותעסוקה מעטפתיים
• תעסוקה ומיסוי: הרחבת מסלולי ההכשרה בהייטק ובתעשייה, ליווי ממושך ליזמים עולים והרחבת הטבות המס לצמצום הפגיעה הכלכלית הנלווית למעבר
• כתף תומכת: מתן ליווי חברתי ואישי מקיף במשך שנתיים מהגעתם של העולים, כולל חיבור למשפחות מאמצות ולקהילות מקומיות למניעת נטישה ותחושת ייאוש
• תוכנית לאומית כוללת: גיבוש אסטרטגיה ממשלתית ארוכת טווח עם יעדים ותקציבים מוגדרים, שתניע גל עליות נרחב לחיזוק הכלכלה, הביטחון וההתיישבות