מאיראן העתיקה ועד לזו שהנאצים גנבו: ההגדות הכי מיוחדות

התוספת האיראנית להגדה היהודית

מוּסא נאמֶה (ספר משה), 1327 ו־1686
תבריז, פרס

את תבריז אנחנו מכירים כיום בעיקר בשל החדשות על תקיפות ישראליות־אמריקניות במקום, אולם באותו האזור גם נכתב אחד מכתבי היד הייחודיים ביותר בתולדות יהדות פרס המפוארת, שיצרה חיבור מרשים בין המסורת לתרבות הפרסית.

דוגמה לכך היא ה"מוסא נאמה", אסופת שירים המתייחסת לאירועים בחייו של משה רבנו מתוך הספרים שמות, ויקרא, במדבר ודברים בתורה, אשר יהודי פרס נהגו לקרוא בימי שבת ומועד.

במהלך הדורות, הפך הטקסט לחלק בלתי נפרד מטקסי חג הפסח, ובמהלכם נהגו היהודים לשיר קטעים מהיצירה שנכתבה בשנת 1327 בפרסית־יהודית על ידי המשורר היהודי החשוב בפרס בימי הביניים, מולאנא שאהין שיראזי. באופן זה, התחברו בני הבית שלא תמיד הבינו את ההגדה המקורית הכתובה בעברית ובארמית אל הסיפור המקראי.

יותר מ־300 שנים לאחר כתיבת היצירה המקורית, הוסיף לה נחמיה בן אמש"ל מתבריז חלקים שהשלימו את עלילתה, הנמצאים כיום כעותק במוזיאון ישראל. בין היתר, ביצירה השלמה ניתן למצוא את תיאור חציית ים סוף, כאשר מאחורי משה המגביה את מטהו מתוארים בני ישראל כשהם בשלושה נתיבים שונים, ככל הנראה הרמז למדרש שמתאר את חציית הים ל־12 נתיבים כך שכל 12 השבטים יעברו אותו בחרבה ובעת אחת.

כמו כן, בחלק מהתוספות משתקפות השפעות מוסלמיות מובהקות, כמו איור של משה כשפניו עטופות בצעיף בדומה לתיאורי הקדושים המוסלמים, או איורים מסצנות תנ"כיות לכאורה, שבפועל מתוארות רק בספרות פרשנית אסלאמית.

ליל הסדר של יציאת אירופה

הגדת מינכן, 1946
מחנות העקורים, אירופה

עבור שורדי השואה במחנות העקורים בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ליל הסדר הראשון על אדמת המדינה שסימלה עבורם את התופת נתפס כמאורע מטלטל; מצד אחד, הוא סימל מעבר מסוים מעבדות לחירות, ומצד שני הוא הנכיח את העובדה כי על שארית הפליטה לציין את החג ביבשת שבה שילחו אותם ואת בני משפחותיהם אל מחנות ההשמדה, ולא במקום חופשי באמת.

את המתח הזה בדיוק ניסה יושב מחנה העקורים במינכן, יוסף דב שינזון, להביא לידי ביטוי בהגדה שאותה יצר לקראת חג הפסח של שנת 1946. בעברית וביידיש, לצד חיתוכי עץ של האמן היהודי־הונגרי ניצול השואה צבי מיקלוש אדלר אשר נשזרו לאורך ההגדה, השניים העניקו להגדה המסורתית רובד ייחודי, נוקב, כזה שמהדהד את האמירה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" בצורה המיטבית.

למעשה, לאורך ההגדה השוו השניים בין המשעבד המצרי לבין הצורר הנאצי, כחלק מהזיכרונות שנותרו טריים. כך, מול המילים "עבדים היינו" הוצבו דמויות בבגדי אסירים, שכורעות תחת העבודה הקשה. את איורי הפירמידות החליפו מגדלי שמירה וגדרות תיל מסולסלות, ולצד האמירה "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" נראים חייל גרמני שיורה בכמה אסירים, לצד חייל נוסף שמוביל המוני יהודים על עבר הלא נודע.

מהתנ"ך לפלמ"ח

"לחג החירות תש"ח: פרקים למסיבות פסח", 1948
תל אביב, ישראל

אם בהגדת מינכן התייחסו היוצרים לקושי בציון חג החירות על האדמה שבה התרחשו זוועות השואה, הרי שבהגדה זו חוגג המאייר את התקווה שלו לגבי דור החלוצים שהגיע להקים את המדינה הצעירה.

אריה אלואיל, שבאותה התקופה כבר היה מוכר בשל יצירותיו ונהג לצייר ציורים שייעד להציב בבסיסי פלמ"ח, יצר עבור הלוחמים שבחזית חוברת ייחודית שמשלבת בין ההגדה המסורתית לבין ההווי החלוצי שאפיין את המדינה שעתידה לקום, וגם כאן משתקף מתח מסוים: הפעם, מדובר על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והחשש מהמשך המלחמה והחרפתה, לבין התקווה שבהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

בהגדה הצליח אלואיל לשלב בין הסיפור המקראי לבין אירועי התקופה. כך, למשל, אייר את דמות "גיבור הגטו" לצד דמות הלוחם החלוץ, וקרא לה "לוחם התקומה", ובמרכז הטקסט "שפוך חמתך על הגויים". מעליהם, הציג את יהושע בן נון, שמשון הגיבור, דבורה הנביאה ועוד גיבורים. את מנהג שתיית ארבע כוסות היין הוא הקדיש, בין היתר, למאמצים האזרחיים והצבאיים כשכתב: "נרים כוס שנייה לחיי ההגנה, נרים כוס שלישית לחיי העלייה". בהגדה לא שכח גם את "מה נשתנה" ואת ייעוד החוברת, וליד הטקסט ציין כי אותו מקריא "הצעיר שביחידה".

ביד חזקה ובזרוע נטויה

ההגדה המבצעית, הוכנסה לשימוש במהלך המלחמה,
נמצאת באזורי הלחימה שבהם פועלים כוחות צה"ל

הלחימה של צה"ל בגזרות השונות אילצה את חיל הרבנות הצבאית למצוא פתרונות יצירתיים, פרקטיים ו"כשרים" לסוגיות הלכתיות שונות שהתעוררו אצל חיילי וחיילות צה"ל במהלך תקופת המלחמה - כאלה שבצבא טרם התמודדו עימן; כך, בין שאר הפתרונות, יצרו בחיל את ההגדה המבצעית - נוסח הגדה מקוצר אשר מיועד ללוחמים שנמצאים בפעילות מבצעית ואין להם פנאי לערוך את סדר פסח כהלכתו.

נוסח הסדר המקוצר כולל את כל האמירות הנדרשות על מנת שהלוחמים ייצאו "ידי חובה", הוא עומד בסטנדרטים ההלכתיים שאושרו בחיל והוא נמצא בצידה ההפוך של הגדה שלמה, כזו המיועדת לחיילים ולחיילות שיש להם פנאי לערוך סדר פסח כהלכתו. בהגדה השלמה, שיוצאת זו השנה השלישית ב"מהדורת מלחמה", ניתן למצוא קטעי השראה וחיזוק רוח הלחימה מפי מפקדים, בני משפחות שכולות ואף חטופים ששוחררו מרצועת עזה, לצד תמונות מהמלחמה אשר מתאימות לקטעים בהגדה המסורתית שאנו מכירים.

ההגדה מחולקת ללוחמי צה"ל וכבר כעת היא נמצאת בכלל גזרות הלחימה שבהן פועלים חיילי וחיילות הצבא - ברצועת עזה, ביהודה ושומרון וכן בדרום לבנון.

רנסנס איטלקי בנוסח אשכנז

הגדת רוטשילד, 1450 לערך
צפון איטליה

אולי ההגדה המוכרת ביותר בקרב חובבי הגדות, ובמידת מה בצדק: מדובר ביצירת מופת מרשימה מתקופת הרנסנס, שכתובה בכתיבה מרובעת ומפוארת בנוסח אשכנז. מבחינה חזותית, ההגדה מפעימה והצבעים השולטים בה הם כחול עמוק, אדום עז וארגמן המשולבים עם עלי זהב שמעטרים את התיבות ואת שולי הדפים.

מעבר לעושר הוויזואלי הניכר במבט ראשוני, ההשפעה האיטלקית ניכרת גם באיורים עצמם - על רקע נופים אירופיים, הדמויות המקראיות מתוארות כשהן לבושות בגדי אצולה איטלקיים מפוארים, אולי כפרשנות של מי שמשערים שהוא מאייר ההגדה, הסופר והמאייר יואל בן שמעון, ל"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

לצד האיורים המרכזיים, שולי כל דף עמוסים באיורים יומיומיים דוגמת ציפורים ופרחים, וכן איורים של חיות דמיוניות והוראות ביצוע ביידיש עתיקה. ההגדה עשירה בפיוטים ובתפילות, ובדומה להגדות רבות אחרות מאותה העת, היא לא כוללת את "אחד מי יודע" ואת "חד גדיא".

אם כך, מדוע רוטשילד? ההגדה נמכרה לברון אדמונד דה־רוטשילד ונשדדה מאוספו על ידי הנאצים בשנת 1939. רק בשנת 1980 ולאחר גלגולים רבים בארה"ב היא זוהתה, כשחסרים בה שלושה דפים שנתלשו ממנה. שניים מהדפים הללו אותרו במכירה פומבית בשנות ה־2000, נרכשו והושבו לספרייה הלאומית בירושלים. כיום, חסר בהגדה דף אחד בלבד - דף השער המקורי שלה.

נוסח עתיק מדור לדור

הגדה מסורתית, תחילת המאה ה־20
צנעא, תימן

הגדה זו, הפשוטה למראה ביחס לשאר ההגדות, נכתבה ככל הנראה באזור צנעא בכתב יד, על קלף, אי־אז בתחילת המאה ה־20. היא כרוכה בבד אדום וחלק מדפיה מוכתמים בשל השימוש בה ובעיקר עקב העובדה שמרגע כתיבתה שימשה את כלל בני המשפחה בכל ליל סדר; חיים יצחקי עוואד, ששימש בתימן סופר סת"ם ושוחט, הביא עימו ארצה את ההגדה בשנת 1949 וקרא בה בכל ליל סדר לאורך חייו, עד שבשלב מסוים ההגדה נמסרה על ידי בנו, יוסי, לבית המייסדים, מוזיאון יהדות תימן בראש העין.

ההגדה אופיינית במידת מה לחלק מההגדות התימניות השונות שנוצרו בתימן לכבוד חג הפסח, וחרף העובדה שאלה ויתרו בחלקן על הפאר הוויזואלי שאפיין הגדות אחרות דוגמת האירופיות וחלק מהצפון־אפריקאיות, ההגדות התימניות שימרו נוסחים עתיקים ומדויקים, שכללו תוספות נרחבות ותרגומים מקוריים לקטעי התפילה.

אלה, כמו שאר המסורות שליוו את שולחן החג, המשיכו עם בני העדה לאורך השנים ועוברים גם היום ממשפחה למשפחה. כך, למשל, ניתן לשמוע סביב שולחנות החג את הלחנים התימניים, לראות את הנחת הירק סביב השולחן כולו, ולטעום את ה"דוכה" שהיא החרוסת התימנית שמוסיפים לה תמרים, אגוזים, שקדים, קינמון ואפילו יין, וכן את ה"שאוויה" שהיא הזרוע, שחלק מבני העדה צולים ואוכלים כך וחלק אוכלים עם רוטב של בצל ירוק ועגבניות.

בדיוק כפי שההגדה מצווה, האופן שבו מועברת ההגדה התימנית מאב לבנו ממחיש בצורה המיטבית את הציווי "והגדת לבנך".

ארבע שנות מחקר ויצירה

הגדת "שיר המעלות לדוד", שנות ה־80 של המאה ה־20
סן פרנסיסקו, ארה"ב וירושלים, ישראל

שימוש במראות מדומות, טכניקה ייחודית של מגזרות נייר שנחתכו באמצעות אזמל מנתחים וכתיבה מיקרוגרפית הם רק חלק מהאלמנטים השזורים בהגדה היפהפייה של האמן דוד מוס משנות ה־80 של המאה הקודמת, אשר יצר את אחת מיצירות היודאיקה המדהימות שידע העולם היהודי.

באופן כללי, כל עיטור ואיור בכל אחד מעשרות עמודי ההגדה גדולת־הממדים (45.8 ס"מ על 29.2 ס"מ) מהווה פרשנות לטקסט המסורתי, באופן שמזמין את הקוראים בהגדה להעמיק במשמעות מושג החירות.

כך, לדוגמה, בחלק שבו כתוב "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נפרשים על פני שני עמודים דיוקנאותיהם של תשעה יהודים שניצבים בשלוש שורות, המשתקפים במשטחים מבריקים בעמודים שמולם - במנח המדמה הבטה של היהודים במראות. כאשר הקורא פותח את ההגדה במלואה, הוא רואה את דמותו משתקפת במראות המדומות באופן שמביא לידי ביטוי את אותה האמירה.

במסגרת הפרשנות למושג החירות סיפק מוס ביצירתו הרמז להגדת "ראשי הציפורים" המפורסמת מהמאה ה־13, כאשר אייר באחד העמודים כמה ציפורים, שכאשר הופכים מעליהן את הדף הבא - הן נסגרות, כביכול, בתוך כלוב עשוי מגזרות נייר.

לצד שימוש בעלי זהב ושיבוץ אבנים יקרות בהגדה, מוטיב נפלא נוסף נקשר אל "בצאת ישראל ממצרים", שם האמן אייר את המוני בני ישראל כשהם יוצאים, כביכול, ממצרים בשיירה; על פניו מדובר בשורות־שורות המדמות את היציאה מעבדות לחירות, אלא שמבט על העמוד מלמעלה חושף פערים בגבהים של הדמויות, באופן שיוצר את תווי הנגינה המוכרת של הטקסט.

סגירת מעגל מתש"ט ועד תשס"א

הגדת כפר דרום, תש"ט־תשס"א, 2001
כפר דרום, רצועת עזה

במהלך האינתיפאדה השנייה החליט הרב יוסף אלנקווה מכפר דרום, שהיה אז חלק מיישובי גוש קטיף, להוציא לאור הגדה לפסח שבה היו שזורות תמונות של היישוב שהוקם כאחת מ־11 נקודות ההתיישבות בנגב ב־1946. בהגדה, שיועדה לתושבי גוש קטיף, שזר הרב אלנקווה תמונות של היישוב לאורך ההיסטוריה, ואת פתיחתה הקדיש בכלל להגדה אחרת, שמחזירה אותנו עשרות שנים אחורה.

שנה אחרי פרוץ מלחמת העצמאות, ערך הרב הראשי לצה"ל דאז, הרב שלמה גורן, הגדה ייעודית לפסח עבור חיילי צבא ההגנה לישראל שזה עתה הוקם, ובה נקשר שמו של כפר דרום. בתחילתה, הקדיש הרב גורן לחיילים ברכה מטעמו. "אחרי אלפיים שנות שעבוד גופני ורוחני כאחד, זכינו זו הפעם הראשונה לחגוג את חג הפסח מתוך חרות של ממש, חרות לאומית, חרות מדינית וחרות רוחנית", ציין.

"שאו ברמה את דגל החרות והדרור שנרכש על ידכם בגבורה עילאית ובמסירות נפש רבה". בהמשך, הוסיף דברים מטעם מטה השירות הדתי של הצבא, שם מאחלים כי "ישמש לנו חג זה כיום סמל להתגשמות חזון נביאינו ומנוף כביר לקבוץ פזורינו במולדת הבנויה מתוך חרות ושמירה על ערכינו הנצחיים".

בהגדה שיצאה עשרות שנים לאחר מכן וזכתה לשם "הגדת כפר דרום תש"ט־תשס"א", כאמור, נשזרו שני המכתבים הללו וכן תמונות מההיסטוריה של המקום, כחלק מניסיון היוצר לסגור את המעגל, בדמות מסמך שעובר בין בני המשפחה.