גיליתי שהטיסה לפסח בוטלה, ומיד אמרתי: איזה יופי

ביום מימי השבוע הגיע הבשורה הרשמית והסופית: לא טסים בחג לחו"ל. זה הגיע כמובן אחרי ידיעה מוקדמת על בעיות וחיבוטים והתייעצויות עם רשות שדות התעופה ועם פיקוד העורף, כך שזה לא בא בהפתעה. מה שכן בא בהפתעה זה התגובה שלי לבשורה הזאת, שבימים כתיקונם מתקבלת כבשורה לא טובה: אני נתקפתי בפרץ של שמחה ואושר.

‏כבר הרבה שנים אנו חוגגים את פסחינו בתוכניות אירוח כשרות בחוץ לארץ. זה התחיל בגלל עבודתי כמרצה, נמשך בגלל הכיף והנוחות מהמנהג הנוח והמהנה הזה, שהפך גם לחופשה חצי־שנתית נעימה, ונעשה דבר שכבר אי אפשר בלעדיו. אני מוכרח לומר שאני לא יודע בדיוק מה עמדתי ודעתי לגבי המנהג הזה. הוא תמיד מלווה אצלי באי־נוחות קטנה שקשורה לערכיי ולמקום הסגפני והמסתפק במועט שבו גדלתי. עוד יותר מזה, אי־הנוחות הזו קשורה לכך שכל זה קורה בחג הפסח, רווי הערכים המשפחתיים והנוסטלגיים.

כבר סיפרתי כאן פעם על השאלון ההוא שערכנו במשפחה המורחבת לפני כמה שנים, שאלון מהסוג שאני אוהב לערוך מעת לעת, כי הוא מוציא דברים נסתרים ויפים. השאלה היתה: מה זיכרון הפסח הכי חזק שלכם? בתי הקטנה היתה נערה, היא חשבה רגע ומייד השיבה: סחיטת מיץ התפוזים בחצר של דודה נחמה בכפר חב"ד. מטעמי כשרות, חסידי חב"ד מקיימים חג פסח נטורליסטי שיש בו כמה שפחות מוצרים תעשייתיים. בכלל זה שותים בפסח רק מים ומיץ תפוזים טבעי, שמכינים אותו ברעש גדול בערב החג. את זה היא זכרה הכי טוב, כן? לא את המים התכולים של האי הקרואטי ולא את נופי הקסם של זלצבורג, ואפילו לא את הבר האירי 24/7 ברודוס. רק את המיץ הדביק על שולחן המתכת בחצר, במסחטה ידנית מפלסטיק.

האמת היא שלא הייתי מופתע. יש משהו בהכרעה הזו שלנו לחגוג בנכר שמעקר את החג ממהותו הפנימית. לאורך השנים לא כל כך סבלתי את מעווי הפנים הביקורתיים שהיו אומרים לי: "חו"ל? בפסח?" וחשבתי שהם נודניקים. אבל בסתר הלב ידעתי שהם קצת צודקים. אפילו בהיותי בחו"ל הרגשתי את זה לא מעט. לא שזה גרם לנו לשנות את המנהג, אבל היתה שם כוכבית, מה שנקרא. והיא תימשך גם בשנים הבאות עלינו לטובה, כשניסע לחו"ל בפסח, אלא מה.

יחד אנחנו חוגגים ואוכלים. יחד אנחנו מפחדים ומתמודדים. יחד אנחנו מתמגנים ומחכים ‏להודעה שזה נגמר. יחד אנחנו מכוונים ליבנו ושרים את המילים העתיקות ההן

‏אבל השנה, ובכן, קרה משהו שנפעמתי כשגיליתי אותו, אף שידעתי שהוא קיים. גיליתי שהכדור הזה, כדור המועקה שהתכדר שם בבטן בזמן שחשבנו שעוד ניסע, היה הרבה יותר מסתם חשש ומעט פחד שמא לא נוכל לחזור ולחץ מפני הנסיעה לסיני. הוא היה כדור לאומי. והוא היה שייך למערך הרגשות הלאומי אצלי, שכמו אצל כולם, הוא מאוחסן רוב הזמן במחסן, צף ומרים את ראשו רק בימי מועד לאומיים או בהזדמנויות מיוחדות, אבל בשנתיים וחצי האחרונות הוא ערני כל הזמן ממש.

והמחשבה על שהות של שבוע שלם באי יווני כשהמכורה נתונה לטילים ואנשים רצים למקלטים - זעזעה אותי עזות. והאמת? בכלל לא הייתי מאמין על עצמי שכך ארגיש, וגם בפועל הדחקתי את המחשבה הזו. כי מה זה, בעצם? כולה שבוע, הולכים־באים. וגם מגיע לנו החופש הזה, ויאללה לא צריך לעשות עניין, ועוד הרבה תירוצים בניסוחים יפים.

אבל כשחברת התיירות הודיעה שלא נוסעים - נשטפתי רגש הקלה לאומי. הרגשתי ששבתי לקבוצה וחיבקתי אותה חזק־חזק. כמעט חיכיתי להתרעה ולאזעקה כדי לחגוג את הבשורה באיזשהו מקלט מאובק. השאלה היא שאלת ההשתייכות, כמובן. שאלת הקבוצה. יש לנו הרבה קבוצות, והשאלה שנוהגים לשאול היא לא "לאיזו קבוצה אתה שייך" אלא: "לאיזו קבוצה אתה הכי שייך". המשמעותית והאמוציונלית מכולן היא כמובן שאלת השאלות שלנו: יהודי או ישראלי?

אבל בעצם זו שאלה הרבה יותר רחבה, כי גם המשפחה היא קבוצה וגם הקהילה היא קבוצה וגם הברנז'ה היא קבוצה, והמיליה החברתי הוא קבוצה, וגם, כמובן, הפועל היא קבוצה וצופי "הסמויה" ובוגרי ישיבת חברון והטכניון. והשאלה היא: מכל אלה, מי תופסת את המקום הראשון. וברגע שנעמי אמרה לי "ביטלו סופית" ואני אמרתי: "יואו, איזה יופי!" הבנתי שזה מה שאני לפני הכל. אני ישראלי. זאת הקבוצה שלי. והאמת היא שזו לא ממש כותרת גדולה ודרמטית, כבר כמה שנים להיות ישראלי זה להיות יהודי. תשאלו את מוג'תבא.

ובפסח הזה אני עם הקבוצה שלי. הקבוצה הישראלית. שמכיוון שהיא יהודית היא מטווחת בטילים שנורים עליה כדי להשמידה. יחד אנחנו חוגגים ואוכלים. יחד אנחנו מפחדים ומתמודדים. יחד אנחנו מתמגנים ומחכים ‏להודעה שזה נגמר. יחד אנחנו מכוונים ליבנו ושרים את המילים העתיקות, שבאמת אפשר לשיר אותן בכוונה גדולה גם בכרתים, אבל בירושלים תשפ"ו, עם הקבוצה, הן נשמעות כל כך אמיתיות: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו! שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו! והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". האירוע לא הסתיים.