אין לכם זכות הצבעה - אבל יש לכם מה להפסיד

אם יש משפט שנמאס לי לשמוע בסטוריז ובהפסקות בבית הספר, זה "עזבו אותי מפוליטיקה, הקול שלי גם ככה לא ישפיע". בכל פעם שעולה בי הייאוש הזה, אני מזכירה לעצמי פרט קטן שקל לשכוח: הזכות הזו, שאנחנו מקבלים היום באדישות, היא ממש לא מובנת מאליה. היא עלתה בדם ובמאבקים של דורות שלמים שנלחמו רק כדי שמישהו בכלל יקשיב להם.

במרחק טיסה מכאן: הדור שנלחם על הזכות לנשום
לפעמים נדמה לנו שהמאבק על הדמוקרטיה שייך לספרי ההיסטוריה המאובקים - לתקופות שבהן נשים צעדו ברחובות רק כדי לקבל דברים בסיסיים כמו השכלה וזכות בחירה… אבל האמת המטלטלת היא שהמאבק הזה חי ובועט ממש עכשיו, במרחק טיסה קצרה מכאן. 

תפתחו חדשות: באיראן צעירים וצעירות יוצאים לרחובות וחוטפים מכות וירי חי רק כי העזו לדרוש חופש, בסין ובקוריאה הצפונית כל מילת ביקורת על השלטון נמחקת באכזריות ובמדינות כמו פקיסטן וטורקיה תוצאות הבחירות מוכתבות מאחורי הקלעים וזכויות הפרט נרמסות תחת המגף הכבד של המשטר. מיליוני בני נוער בעולם גדלים לתוך מציאות שבה אין להם מושג מה זה להיכנס מאחורי פרגוד ולבחור באמת, מציאות שבה השלטון קובע מי הם יהיו, מה יחשבו, ואיזה עתיד מחכה להם. 

הצד השני של המטבע: האם יש דבר כזה "יותר מדי דמוקרטיה"?
מצד שני, אם נביט אל עבר מערב אירופה, נגלה אתגר הפוך לחלוטין. 

במדינות כמו צרפת, אנגליה ואיטליה, זכויות ההפגנה וחופש הביטוי הן ערך עליון - אבל בשנים האחרונות נדמה שהגבולות היטשטשו, והמחיר של ביטחון הפרט גבר אל מול הערכים האלה.

ראינו שביתות שמשתקות מדינות שלמות, מחאות ענק שמתדרדרות להתפרעויות אלימות ברחובות הערים המרכזיות והפרה מפחידה של הסדר הציבורי. 

לדעתי, המראות האלה מוכיחים שחופש אמיתי לא יכול להתקיים בלי גבולות ואחריות. 

ברגע שמחאה הופכת לאלימות שפוגעת באזרחים אחרים, היא כבר לא מגינה על הדמוקרטיה - היא מפרקת אותה מבפנים. היכולת להפגין היא זכות מדהימה, אבל הכוח האמיתי לחולל שינוי יציב ועמוק לא נמצא באבנים שנזרקות ברחוב, אלא בידיים שלנו כשאנחנו ניגשים לקלפי.

מה האחריות שלנו? לא לצפות מהצד
אחרי שמסתכלים על דיקטטורות מדכאות ומולן באנרכיה ברחובות אירופה, המבט חוזר באופן טבעי הביתה, לישראל. 

כולנו מרגישים את הסערה בשיח הציבורי - בארוחות שישי, בווטסאפ ובחדשות - וקל מאוד להרגיש שזה עולם של מבוגרים שלא קשור אלינו. אבל בתור נערה בת 14, שרחוקה עדיין כמה שנים טובות מגיל ההצבעה, גיליתי שאי אפשר לחכות לגיל 18 כדי להתחיל להתעניין. דעה פוליטית ותפישת עולם לא נוחתות עלינו ברגע אחד ביום שמקבלים תעודת זהות, ולא בבת אחת כשנכנסים לקלפי. הן נבנות לאט: דרך התעניינות בחדשות, הבנה של המציאות סביבנו, מעורבות חברתית וניסיון יומיומי שמלמד אותנו מה חשוב לנו באמת. כשאנחנו לומדים, שואלים שאלות ומפתחים מודעות כבר מעכשיו, אנחנו לא רק "מתכוננים לעתיד" - אנחנו מבינים שההחלטות שמתקבלות היום מעצבות את החינוך והחיים שלנו ברגע זה ממש.

בסופו של דבר, המשפט "מי שמצביע משפיע" הוא לא סתם עוד סיסמת בחירות שחוקה - הוא משוואה פשוטה של החיים: כשאתה מצביע, אתה בוחר איך יראה העתיד שלך. כשאתה מוותר על זה, אתה פשוט נותן לאחרים להחליט במקומך. 

אין באמת דבר כזה "לא להתעסק בפוליטיקה". פוליטיקה היא החיים, היא המציאות שלנו. כל חוק, כל תקציב וכל החלטה נוגעת בנו ישירות - החל מהלימודים בבית הספר, עד הגיוס לצבא ואפילו סתם במצב הרחוב שבו אנחנו צועדים כל יום.

גם אם אתם רחוקים מגיל 18 וגם אם אתם רגע לפני כניסה אל מאחורי הפרגוד - אל תעמדו מהצד. 

הקול שלנו הוא לא מובן מאליו, והגיע הזמן שנתחיל להשתמש בו.