בשעה טובה, בשבוע שעבר נפתח המונדיאל ה-23. מקסיקו ודרום אפריקה עלו לכר הדשא באצטדיון "האצטקה" ההיסטורי ופתחו את טורניר הכדורגל הגדול בעולם, וכבר במשחק הראשון הספקנו לראות שלושה כרטיסים אדומים - רק אחד פחות מהכמות שנשלפה בכל מונדיאל 2022. המונדיאל הנוכחי הוא הגדול ביותר אי פעם וכולל לראשונה 48 נבחרות שונות, מה שהופך את השאלה הגדולה למתסכלת אפילו יותר: איך גם הפעם ישראל לא שם? ואיך יש נבחרות פחות חזקות שכן העפילו?
איך בכלל מעפילים למונדיאל?
הגעה למונדיאל נקבעת לפי יבשות. בכל יבשת מתקיים טורניר מוקדמות מונדיאל משלה שבו נקבעות הנבחרות שעולות לטורניר. כל יבשת שולחת כמות נבחרות לפי מפתח שנקבע מראש על על ידי מועצת פיפ"א. המפתח מושפע בין היתר מגודל היבשת ומההישגים שלה בכדורגל העולמי. כאן מתחיל להסתבך הסיפור של ישראל. כמו בשלל תחומים אחרים, גם בכדורגל ישראל משויכת לאירופה, ולכן היא מתחרה על כרטיס למונדיאל מול נבחרות מהחזקות בעולם - כמו ספרד וצרפת. במילים אחרות: הדרך שלנו לטורניר קשה יותר משמעותית מזו של נבחרות אחרות באסיה.
כמובן, בשביל להצדיק את שמו, גביע העולם שואף לייצג את כל העולם, לכן יש בו גם נבחרות שמבחינת איכות מקצועית נחשבות חלשות יותר מנבחרות אירופאיות שלא העפילו, אבל הצליחו להגיע בזכות מסלול מוקדמות.
למה שלב הנוקאאוט הוא לא חלום מופרך?
צריך לזכור שבשלב הבתים של המונדיאל, יש לרוב נבחרת אחת חזקה, שתיים בינוניות שמתחרות על המקום השני ועוד אחת שלא צפויה להשיג יותר מנקודה אחת. אלא שהחל מהשנה, בעקבות הרחבת המונדיאל, גם המקום השלישי יכול להספיק כדי לעלות שלב. מתוך 12 הנבחרות שיסיימו במקום השלישי בבית שלהן, 8 יעלו לשלב הנוקאאוט. המשמעות: נבחרת יכולה להגיע לשלב הבא גם אם ניצחה רק פעם אחת. בהתחשב ברמת חלק מהנבחרות שהעפילו השנה - זו לא משימה בלתי אפשרית, גם עבור נבחרת כמו ישראל.
את מי ישראל הייתה יכולה לנצח?
יש כמה נבחרות שמגיעות למונדיאל בעיקר בזכות ההרחבה, ולכן הן צפויות להיות מהחלשות ביותר בטורניר. הדוגמה הבולטת ביותר היא נבחרת קוראסו, שהפעילה למונדיאל הראשון בתולדותיה. הדרך שלה להישג הייתה נוחה יותר מהרגיל, בין היתר בגלל שארצות הברית, קנדה ומקסיקו - שלוש המארחות - העפילו אוטומטית ולא השתתפו במוקדמות. הסגל של קורסאו אמנם כולל לא מעט שחקנים שמשחקים באירופה, אך זה בעיקר לאור העובדה שרובם נולדו בהולנד. לכן, ניתן להניח שישראל עצמה, ורוב נבחרות המונדיאל, טובה יותר מקורסאו.
נבחרת נוספת שנחשבת לאחת החלשות בטורניר היא פנמה, שמגיעה למונדיאל בפעם השנייה בתולדותיה. בדומה לקורסאו, גם היא נהנתה מהוואקום שהשאירו אחריהן ארצות הברית, קנדה ומקסיקו במוקדמות. גם לפנמה, בדומה לקורסאו, יש שחקן שמשחק בארץ - כריסטיאן מרטינז מעירוני קריית שמונה. עם זאת, רק 5 שחקנים מסגל פנמה משחקים באירופה, ורק אחד מהם משחק בליגה בכירה... לכן גם פנמה לא צפויה להוות איום נגד נבחרות שרגילות לקצב ואירופי, ואולי תתפלאו, אבל לישראל בהחלט יש שחקנים שמסוגלים לכך.
ככל הנראה הנבחרת הטובה ביותר מבין אלו שצפויות לסיים במקום האחרון בבית שלהן היא דרום אפריקה, וגם אותה ישראל מסוגלת לנצח. למרות שזו כבר ההופעה הרביעית שלה במונדיאל, רק חמישה משחקניה משחקים באירופה. מלבד לייל פוסטר, ששיחק העונה באנגליה עם ברנלי, רובם משחקים בקבוצות פחות בכירות. מנגד, לנבחרת ישראל יש לא מעט שחקנים באירופה, כולל כוכבי הנבחרת מנור סלומון, אוסקר גלוך ודניאל פרץ.
בקיצור, ההרחבה לטובתנו או לא?
הרחבת המונדיאל ל-48 נבחרות הוא צעד שספג המון ביקורת, וחלקה מוצדקת. המשוואה הידועה של 'כמות לא שווה איכות' נכונה גם כאן: ככל שמגדילים את מספר הנבחרות, כך הרמה הכללית של הטורניר עלולה לרדת. זה יכול לפגוע בעיקר בשלב הבתים, שבו הנבחרות החלשות עדיין נמצאות בטורניר.
מצד שני, אם ישראל הייתה מצליחה להעפיל ל-48 הנבחרות - כנראה שהיינו מסתכלים על זה אחרת. כמו שראינו, ישראל בהחלט נמצאת מעל הרמה של חלק מהנבחרות. אולי היינו מפתיעים ומגיעים רחוק, אולי היינו מודחים כבר בשלב הבתים - אבל עצם השאלה מוכיחה עד כמה מתסכל לראות מונדיאל כל כך רחב, ועדיין בלי כחול-לבן.
נותר רק לקוות שבמונדיאל הבא לא נצטרך לדמיין כמה רחוק ישראל יכלה להגיע - אלא נוכל לראות את זה בעצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו