לפעמים ההיסטוריה נכתבת דווקא בעפרונות וצבעי מים. בדפים שהושגו בתרומה או בסחר חליפין על מזון, התגלו שרידים מחייהם של הנערים שלא זכו לשרוד. כך בדיוק פגשה מאיה פולק בעיתון של איוון פולק, נער יהודי בגטו טרזיינשטט שסירב להניח את העט עד שלבסוף הנאצים עקרו אותו ממיטתו.
בתור כתבת מגזין בעיתון "מקור ראשון", מאיה פולק (51) רגילה לספר סיפורים מורכבים. הסיפור של איוון פולאק התחיל כמשימה עיתונאית ב-2018: סיקור בתערוכה על קומיקס מתקופת השואה במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. מתוך קטלוג של יצירות שמורות בקפידה, דבר אחד בלט לה במיוחד: עיתון ילדים בשם "קמרד" - 'חבר' בצ'כית.
"בעמוד האחורי של כל גיליון הופיע קומיקס. אולי זה השם פולק, או עצם העובדה שמדובר בעיתון… אולי זו ההבנה שמדובר ביצירה שנוצרה בזמן אמת, בתוך השואה עצמה. אלה היו ילדים שחיו בגטו, בתנאים של רעב, מחלות ואי-ודאות, שהצליחו ליצור עיתון שלם. זה ריגש אותי מאוד, וכך ידעתי שזה הסיפור שאני רוצה לספר" פולק מסבירה.
למה לדעתך בתנאים לא אנושיים, בחרו הילדים בגטו לעסוק דווקא ביצירה?
"אני חושבת שזה ניסיון להיאחז בזהות" אומרת פולק ומוסיפה "איוון הגיע לגטו ב-1942. אחרי תקופה של הסתגלות, הוא כנראה חיפש משהו שיחזיר לו תחושת שליטה, משהו מהחיים שהיו לפני". עד מהרה, הפך העיתון של איוון ליותר ממיזם יצירתי - הוא היה עוגן עבור הילדים ושמר על צלם האנוש שלהם, "זה נתן להם מטרה שבועית. משהו לקום בשבילו. לצד כתבות על רעב וקושי היה שם גם הומור, בדיחות, ירידות אחד על השני. זה איזון בין תיעוד לבריחה".
תחילה, העיתון בכלל יצא בסתר. איוון היה אוסף מהילדים בחדרו כתבות, שירים וסיפורים ושוקד על הכנת העיתון. המדריכים של הנערים בגטו חששו מפני ההשלכות של התארגנות שכזאת ופרשנותה כעוינת בעיניי הגרמנים. בהמשך התרככו, ואף החלו לעזור בליקוט הציוד הנדרש. "איוון עצמו כותב על המחסור בדפים" מספרת פולק. "הדילמה הזאת העסיקה אותו - האם להמשיך ליצור או לשמור משאבים בסיסיים להישרדות? זו לא רק שאלה טכנית, זו שאלה קיומית".
איך נולד הספר "רגע לפני שסוגרים עיתון"?
"ראיתי שאנשים מגיבים, מתרגשים, עושים פעילויות סביב הסיפור… אבל הרגשתי שזה לא מספיק. רציתי להפוך את זה לסיפור שיגיע גם לנוער". כך, הכתבה ההיא מ-2018 זכתה לפנים חדשות תחת כריכה קשיחה, והספר "רגע לפני שסוגרים עיתון" יצא לאור בהוצאת בית טרזין. הוא בנוי משלושה חלקים: שחזור עלילתי של חיי הנערים בגטו, קטעים מקוריים מהעיתון שתורגמו לעברית, ולבסוף - הקומיקס עצמו, כל 22 הפרקים, מתורגמים מצ'כית לעברית.
את רואה קווי דמיון בינך לבין איוון?
"אני רואה בו אדם מאוד קפדן, וגם אני כזו. בספר הקפדנות שלו אפילו מועצמת - כל חריגה קטנה מפריעה לו, עד כדי כך שהוא מוכן לקרוע דפים שלמים. עם זאת, הוא גם מבין שאם ימשיך כך, לא יישאר לו עיתון" פולק משיבה ומוסיפה "אני מרגישה אחריות כלפיו. כמו שלאנה פרנק היה את אביה שדאג לפרסם את היומן - לאיוון יש אותי. אחרי שהספר יצא, אבי נזכר שאולי יש לנו שורשים שמקשרים לאזור צ’כוסלובקיה ולגטו טרזיינשטט, אבל הקשר המשפחתי לאיוון פולק עדיין נותר בגדר שאלה".
איך העיתון שרד מימי הגטו עד היום?
"לפני שנשלח עם הוריו בטרנספורט, מסר את 22 גיליונות העיתון למדריכים ששמרו עליהם, וכך בנס הם נותרו שלמים עד היום". 22 גיליונות שנכתבו בכתב יד אחד, ועולם שלם שנשמר בתוך דפים עדינים. אך איוון עצמו - לא שרד. כאן, הסיפור מקבל תפנית: האמנות נשארת, גם כשהיוצר לא. עם השנים, כמות שורדי השואה שמסוגלים להמשיך לספר את סיפורם הולך ופוחת, ובקרוב נעמוד מול מציאות כואבת. בעידן שבו זיכרון השואה הולך ומתרחק, נצטרך למצוא דרכים חדשות לזכור ולספר את סיפורם של אלו שכבר אינם. בדיוק לשם כך פועלת פולק: "אני רואה איך בני נוער מתקשים להתחבר לשואה. זה נשמע להם רחוק, לכן צריך למצוא דרכים לגשר - ליצור חיבור רגשי וערכי, לא רק ידע היסטורי".
דרך נוספת היא עיבוד של הספר לבמה: ההצגה "המשך יבוא" שנוצרה בהשראת הספר עלתה החודש במסגרת פסטיבל "סוליקו בשניים". את המחזה כתב איתי צ'מה, ושיחקו בו ניל שמיר וגיא פרוביזור, בבימויה של עמית לוי.
איך מפיחים חיים בסיפור שנגמר מזמן?
"ההצגה המושקעת מצליחה לתרגם את רוח הספר לבמה באופן מרגש ומדויק… אמנם הסיפור הזה הוא סיפור שואה, אבל יש בו גם הרבה ערכים של חברות, השראה, עיסוק באומנות. מעל לכל, זה סיפורו של ילד שלוקח מנהיגות גם כשאומרים לו לא. בגטו ההערבה של טרזיינשטט - הוא מגשים את חלומו".
כאן, אולי, נמצא הכוח של הסיפור של איוון. לא רק בתור עדות לשואה, אלא כסיפור על יצירה בתוך פחד, על אור בתוך חושך. על איך שאומנות גם יכולה לרפא ולשמור על צלם אנוש. על נער שבחר להמשיך גם כשהיו לו את כל הסיבות לוותר.
לו יכולת, מה היית שואלת את איוון?
"הייתי שואלת את איוון איך הוא מצא את הכוחות להתרכז וליצור עיתון כל כך עשיר ואיכותי במקום כזה חשוך. הלוואי שבאיזושהי פינה בשמיים, הוא יודע שאנחנו עושים כאלה מאמצים בשבילו ובשביל האומנות שלו".
איך ממשיכים לזכור בעידן של ימינו?
"אני חוששת שעם היעלמות ניצולי השואה, הזיכרון החי ילך ויתעמעם ויהפוך בעיני בני הנוער למשהו רחוק ולא אישי. במקביל, אני כל הזמן מתלבטת בין הרצון לקרב אותם לסיפורים האלה לבין הצורך להגן עליהם מהעומס הרגשי שהם מביאים איתם" משתפת פולק ומוסיפה "יש בסיפור של איוון משהו מאוד מחזק, כי אם קבוצת הנערים הזאת הצליחה ליצור עיתון בגטו, אז הכל קטן עלינו. זהגם המסר שלי לקוראים: לעולם אל תפסיקו ליצור".
אולי זו המשימה שלנו, הדור שלא חווה אבל כן זוכר: לא רק לשמר את העובדות - אלא להמשיך למלא את הדפים באמנות.

