"לזכור ולא לשכוח" בעידן האמת הסובייקטיבית

בעידן של היום, כולנו נעשים יותר ויותר תלויים בטכנולוגיה. אנחנו צורכים חדשות, בידור ולעיתים גם ידע דרך הרשתות החברתיות ואתרי המדיה. בזמנים בהם כל אחד יכול ליצור תוכן ולהפיץ אותו כאוות נפשו, המילים מקבלות זילות מסוימת. העבר מתעוות, עובדות הופכות לסובייקטיביות ופתאום המלחמה האמיתית היא לא על הידע - אלא על מהימנותו. לכן, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2026, עולה השאלה כיצד בכל זאת ניתן לשמר את הזיכרון ולהנגיש אותו לדור החדש שגדל כאן. 

כוחה של מילה

כאן מתחדדת חשיבותו של המסע לפולין. המסע שיוצאים אליו תלמידי י"א במשלחות כחלק מחתימת לימודי השואה וההיסטוריה במערכת החינוך. זה שרק בשנת הלימודים החולפת שב לפעול לאחר תקופת עוצר ממושכת. אותו המסע שמאז הקורונה נזרק שוב ושוב בין שביתות, מתיחויות מדיניות ומצבים ביטחוניים. לדעתי, דווקא המסע הזה - שאולי נתפס בעיני אנשים מסוימים ככלי מיקוח - הוא פנינה נדירה עבור התלמידים של היום (וביניהם אני). 

רבים ממי שיצאו למסע מעידים שהרגישו שהמסע האמיתי מתחיל רק עם החזרה לארץ, ואני נוטה להסכים. אולי זו הצפיפות של לוח הזמנים, או האינטנסיביות של התכנים, אבל אצלי - העיבוד של כל המידע הגיע רק בסוף כל יום בפולין. העיכול וההפנמה, שכנראה לעולם לא אדע עד הסוף, הורגשו במידת מה רק בשיבה ארצה. אכן, מדובר במסע שמלמד על גבורה, זהות וניכור, אך עבורי מעל לכל הוא לימד על כוחה של מילה. האופן שבו יכול אדם לפתח רעיון או גישה, להפיץ אותה ולהטמיע את דעותיו הקיצוניות בלשונות של אנשים זרים, הוא בלתי נתפש בעיניי. איך שמשפט יכול ליצור עולמות שלמים של דמיון ורגש, ולהחריב אותם בין רגע. 

המסע לפולין

במסע קיבלתי הזדמנות חד פעמית לראות את העבר מול העיניים. סיירנו בגטאות, במחנות השמדה וריכוז ובבתי כנסת. ראינו שרידים של החיים שפעם חיו היהודים באירופה, לא כל כך מזמן. ואולי העובדה שכל זה התרחש רק לפני כ-87 שנים זה הנתון המצמרר מכל. אחד הזיכרונות המשמעותיים ביותר שלי מהמסע הוא הכניסה לאחד מהצריפים במחנה ההשמדה מיידנק. המדריכה הכניסה אותנו פנימה, ובפעם הראשונה במסע - היא נתנה למראות לדבר. בלי לדעת מה נמצא בפנים, עמדנו שם כל המשלחת בשתיקה, תוך שאנחנו בוהים בכלובים מלאים בנעליים - שאת הקצה השני שלהם לא ניתן לראות באופק. משפט אחד שנאמר בחדר הדומם מהדהד מאז בראשי: "ברחבי העולם יש הרבה ילדים בלי נעליים, ורק במיידנק, יש הרבה נעליים בלי ילדים".

יש הבדל בין לראות את ספר השמות מתמונה בטלפון, לבין להעביר את האצבע בין כ-4,800,000 שמות מתועדים של קורבנות השואה. זה לא אותו הדבר לקרוא סיפורים על אושוויץ, כמו שזה לעמוד שם בקור ביום בהיר באמצע אוגוסט, כשאפשר רק לדמיין מה חוו היהודים בחורף האירופאי. זה מרגיש אחרת לעמוד פיזית מול בור ירי שצמחה ממנו ירוקת, ולשמוע על "קידוש החיים" במקום שבו האנושיות נגנבה מאנשים. את הפער התפישתי הזה יכירו רק אלו שיצאו למסע.

יום השואה הראשון שלי

היום, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הראשון שלי מאז שיצאתי למסע, יש לי נקודת מבט בוגרת יותר, אבל לעולם לא באמת אדע הכל. לעולם לא אצליח להבין את מימדי ההשמדה או לעכל את כל הסיפורים ששמעתי בפולין מול ערימות בגדים, מזוודות ונעליים שהצבע כבר דהה מהם. בעוד מספר שנים, הסיבים שלהם יתפרקו עוד יותר והם יעשו יותר כהים. חלק מהצריפים בגטאות יעברו שיפוץ, ואלו שהתקציב לא יספיק עבורם - ייהרסו מחשש לקריסה. המצבות יתבלו עוד יותר ואיתן גם האותיות החרוטות עליהן, ועצים חדשים יצמחו מתוך אדמה ספוגה בדם. כבר כיום, חלק מהמיטות המוצגות בצריפים בכלל משוחזרות. הדרך בבירקנאו, למשל, רצופה בהריסות של תנורים ומקלחות שפעם שימשו להשמדה. צריפים פורקו עד ליסוד בשל עלויות תחזוק גבוהות, וקרשי העץ שלהם נשמרים במחסנים. הבטן מתכווצת במחשבה על העתיד.

נזכור ולא נשכח

בדיוק בגלל זה, זאת חובתנו המוסרית לחבר עכשיו שברים של מידע בניסיון לראות את התמונה המלאה. תפקידנו כעת הוא לשמוע ממקור ראשון כל עדות של גבורה והישרדות, כל עוד יש מי שיספר אותה. המסע לפולין, זיכרון בסלון ויוזמות רבות שמפגישות בין העבר להווה הם התקווה האחרונה של דור ששקע במסכים לשמוע פנים מול פנים על ההיסטוריה של העם שלנו. ללמוד מה זה אומר להיות יהודי אז והיום. אין לדעת לעוד כמה זמן תישמר בפנינו האפשרות לעמוד היכן שפעם חיו אוכלוסיות יהודיות שלמות ולהיאחז בשרידים שהשאירו אחריהן. אנחנו חייבים להשכיל וללמוד על העבר שלנו כדי שנוכל להבטיח שהאסון הגדול ביותר שידענו לא ישוב על כנו לעולם. לכן, תמיד, וביום זה בפרט - נזכור ולא נשכח.