ביום שני (13 באוקטובר), כשנתיים לאחר טבח ה-7 באוקטובר, שוחררו כל החטופים החיים משבי חמאס וחזרו לארץ ישראל.
חלק ממי שהובילו את המאבק הצודק להשבת החטופים הם דווקא בני הדור הצעיר - שסירב להתרגל למציאות העגומה. בראיון עם ידיד ברוך בר-אשר סיגל, פעיל במחאת "הנוער למען החטופים" ו"חזית הנוער", וממקימי ומובילי ארגון "תלמידי ירושלים להחזרת החטופים", קיבלנו הצצה אל מאחורי הקלעים של המאבק שהגיע בשעה טובה כמעט אל סופו.
ביוני 2024 התקיים יום מחאה ארצי של "חזית הנוער" ו-"נוער למען החטופים", בהשתתפות 55 בתי ספר ברחבי הארץ. אלפי תלמידים הפגינו בו־זמנית למען החזרת החטופים, ובכפר הירוק נערכה אחת ההפגנות הגדולות ביותר. בירושלים, לעומת זאת, נדמה היה שהמחאה לא תצא אל הפועל.
ידיד ברוך בר-אשר סיגל, תלמיד התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, נזכר: "בהתחלה הייתי בטוח שמארגנים אצלנו משהו, אבל בערב שלפני הבנתי שבסוף אין כלום. אז אני, אחי התאום ועוד כמה חברים שלחנו הודעה זריזה בקבוצות – 'בואו, מפגינים'. הגיעו בסך הכול 20 תלמידים, אבל הרגשתי שזה חשוב שתהיה נציגות בירושלים״.
מהפגנה קטנה ל־400 משתתפים
בסוף שנת הלימודים הראשונה אחרי ה-7באוקטובר, עוד שררה תקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב. אמרנו לעצמנו – הלוואי שלא נצטרך להפגין גם בשנה הבאה" מעיד ידיד.
אך המציאות טפחה על הפנים, ושנת הלימודים תשפ"ה נפתחה עם בשורה קשה - רצח ששת החטופים. תלמידי התיכון החליטו לפעול: "הפעלנו קשרים והצלחנו לגייס ציוד להפגנה. פנינו לחברים והזמנו את כל מי שיכול להגיע ולמחות איתנו. להפגנה הזו כבר הגיעו כ־400 משתתפים".
ימים ספורים לאחר מכן, נולדה היוזמה להפוך את הפעילות המקומית לתנועה רשמית – "ארגון תלמידי ירושלים להחזרת החטופים".
הצמיחה: מאלפים בירושלים לעשרות אלפים בארץ
"הארגון קם, ואני ועוד כמה חברים לקחנו על עצמנו את תפקיד ההובלה שלו. כבר בנובמבר 2024 הובלנו הפגנה ירושלמית רחבת היקף, עם למעלה מאלף תלמידים מ־25 בתי ספר שונים בעיר", מספר ידיד.
הפורמט היה פשוט אך עוצמתי: כל בית ספר יצא לשעריו עם מגאפונים ושלטים, בקריאה אחת - להחזרת החטופים. "זה לא עניין פוליטי, זאת הקריאה הכי בסיסית שיש" הוא מדגיש.
שיתוף פעולה עם ארגוני הנוער האחרים, בהם "חזית הנוער" ו"נוער למען החטופים", הביא למחאה ארצית נוספת בדצמבר, בה השתתפו מעל 250 בתי ספר ויותר מ־30,000 תלמידים.
במהלך השנה החולפת המשיכו המחאות: לציון 500 יום, 600 יום, וכן ימים ארציים נוספים במרץ ובספטמבר 2025, אליהם הצטרפו מאות בתי ספר ועשרות אלפי תלמידים.
לא רק הפגנות: מעגלי שיח ויוזמות קהילתיות
לצד המחאות בבתי הספר, ארגוני מחאות הנוער למען החטופים קידמו גם פעילויות עומק בכל רחבי הארץ:
- מיצגים ומחאות שבועיות - מיצגים יצירתיים שהעלו מודעות, לצד הפגנות קבועות בכל שבוע.
- אירועי קהילה - בחג הפסח התקיימו פעילויות לילדים, כמו ציורים משותפים, עיטור אבנים וכתיבת מכתבים שהוקדשו כולם חטופים.
- מעגלי שיח - תלמידים חילונים ודתיים נפגשו יחד עם משפחות חטופים לשיחות פתוחות, במטרה לגשר בין מגזרים. "הרעיון כאן היה פשוט להביא בני נוער חילונים ודתיים ביחד לשבת ולדבר. לירושלים הגיעו שתי משפחות חטופים: דודה של אופיר אנגל שנחטף וחזר, וחמו של אוריאל ברוך ז"ל" משתף ידיד.
מתוך כל העשייה הזו ביקשנו לשמוע באופן אישי מה מניע את ברוך בר-אשר סיגל.
מה מייחד את המחאה להשבת החטופים של בני הנוער לעומת זו של המבוגרים?
"אנחנו בני נוער, אנחנו מי שהולכים להתגייס לצבא עוד מעט, עוד פחות מחודש יש לי צו ראשון. אנחנו צריכים לדעת שאם חס וחלילה יקרה לנו משהו, יהיו מי שילחמו עלינו. אנחנו דור העתיד, ואם לא נלחם עבור החטופים, מי ילחם עבורנו״?
אתה מרגיש שהצלחת בארגון המחאה?
״ממש בהפגנה הראשונה שהייתה יחסית קטנה, מישהו עמד עם שלט של אחד החטופים, וקיבלנו הודעה מאשתו שנחטפה וחזרה: 'וואו, הילד הזה עשה לי את היום, הוא ריגש אותי מאוד'. כשאני רואה משהו כזה, אני יודע שהצלחתי.
זה לא המקרה היחיד. משפחות חטופים ראו אותי ברחוב ובאו ואמרו לי 'ידיד, ראינו מה עשית השבוע, תודה רבה'. אני מקבל הודעות וטלפונים כאלה גם מחטופים ששוחררו. אחת החטופות שחזרה אפילו סיפרה שהיא שמעה על ההפגנות של הנוער בארץ עוד כשהייתה בשבי בעזה. בזכות כל אלה, אני חושב שהצלחתי".
מה למדת על הנוער הישראלי בשנתיים האחרונות של המאבק?
"למדתי כמה אכפת לנוער. הרבה פעמים, להוביל את המחאה אומר לערוך פגישות זום בלילה כמה עשרות פעילים. אנחנו מדברים בלילה שלפני ההפגנה וסוגרים פרטים אחרונים, אומרים שאם יגיעו 50 תלמידים נהיה מאושרים, ופתאום מגיעים 400, ואז 250 בתי ספר ו־30,000 תלמידים בשיא. המחוות יכולות לבוא בכל מיני מימדים. אנחנו מקבלים תמונות של בני נוער בטיולים שנתיים, עוצרים ויושבים בצורת סמל החטופים. גם זה מעיד על כוונות טובות. אתה פתאום רואה שלנוער אכפת, והוא לא מפחד לצעוק ולהראות את זה״.
ולכל אלה ששואלים "איפה הנוער" בשעה קשה זו, אומר ידיד: "תסתכלו על התמונות, על ההפגנות, על המספרים. אנחנו בחזית״.
היום, הארגון הירושלמי מהווה חלק בלתי נפרד מהחזית הארצית, תוך שיתוף פעולה עם ארגוני נוער מכל רחבי הארץ. מאחורי הקלעים, מדובר לא רק בהפגנות אלא גם בשעות ארוכות של תיאומים, שיחות ליליות, ושותפות אמיתית של בני נוער מכל קצות הקשת. "אנחנו, בני הנוער, נמשיך להראות שאכפת לנו, ולא נפסיק לצאת ולהפגין עד שכל החטופים ישובו הביתה" מסכם ידיד, במסר תקיף - לא לומדים לחיות עם זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו