למה סרטי אימה הם הז׳אנר שנשאר היציב ביותר - ומה מסתתר מאחורי ההצלחה?

הם גורמים ללב שלנו לדפוק כאילו רצנו מרתון, לשיער לסמור כאילו הטמפרטורה שואפת לאפס ומאלצים אותנו להסתכל לצדדים כאילו אנחנו בסמטה חשוכה - וכל זה כשאנחנו מתרווחים על הספה או על כיסא בית הקולנוע. סרטי אימה מזעזעים אותנו, מבהילים, מקפיצים ומדירים שינה מעינינו. אז איך זה שז'אנר האימה הוא אחד הז'אנרים הכי האהובים בקולנוע? 

מה זה בעצם ״סרט אימה״?

סרטי אימה הם ז׳אנר קולנועי שהתוכן שלו מכוון לעורר בצופים פחד, אימה, בעתה, חלחלה, חרדה, זעזוע או דחייה. הסרטים מבוססים במקרים רבים על עלילה הכוללת מפגש של בני אדם בכוחות אנושיים, על-אנושיים או על-טבעיים שכוונתם זדונית.

בנוסף, האימה הוא ז׳אנר שמאפשר חידוש ויצירתיות. הוא מציע פלטפורמה לבמאים צעירים וחדשים להביע את עצמם בדרכים ייחודיות ולספר סיפורים שלא תמיד יתקבלו בברכה בז׳אנרים אחרים.

הבסיס הביולוגי לפחד

כולנו יודעים שהפחד הוא מנגנון תקין ובריא, שמבחינה אבולוציונית תורם להישרדות שלנו. בלי הפחד לא נחוש בסכנה האורבת לנו ולא נפעל בדרכים שיאפשרו את הישרדותנו. כולנו מפחדים ממשהו – בין אם הוא גדול או קטן, מציאותי או בדיוני. כולנו מכירים את תחושת הפחד, אך לא כולנו נהנים ממנה.

למה יש אנשים שאוהבים לפחד?

ישנם שלושה גורמים עיקריים שהופכים את הז׳אנר לאטרקטיבי: מתח, רלוונטיות (זיקה של הצופה בנושא) וחוסר ריאליזם. הפחד אמיתי, כמו גם הדברים שאנחנו מפחדים מהם, אבל הוא נחווה בסביבה מבוקרת ולא מציאותית – מה שמאפשר לנו ליהנות ממנו.

מחקר שנעשה בשנת 1944 המחיש את הפרדוקסליות הזאת: החוקרים הראו לאנשים קטעים תיעודיים עם אלימות קשה ומציאותית, לצד סרטי אימה מבוימים. המשתתפים לא הצליחו לצפות בסרטים התיעודיים עד סופם, אך לעומת זאת נהנו וצפו בסרטי האימה העלילתיים במלואם.

מרבית הצופים מבינים שהאירועים מבוימים – וזה מה שמאפשר את הריחוק הפסיכולוגי מהאלימות. בנוסף, ישנו עניין הקתרזיס: צפייה בסרטים אלימים כביטוי לרגשות שליליים או כדרך להקל על אגרסיות חבויות. לצד הממד האישי-פסיכולוגי, יש גם מימד חברתי – סרטי אימה רבים מתעסקים בנושאים חברתיים שהם טאבו.

ועוד סיבה: סף הריגוש שלנו כחברה עלה בשנים האחרונות. מאז עידן הטיקטוק שבו הכול חייב להיות מהיר, מסעיר ומספיק מעניין – כדי לספק חוויית אדרנלין אנחנו זקוקים לחוויות קיצוניות יותר.

סרטי אימה כראי הנפש

זוהר אורבך, כתב ומנחה פודקאסט הקולנוע ״בלוקבאסטר״ ב״כאן״, מספר כי מאז ומתמיד ז׳אנר האימה היה נחשק, אך בשנים האחרונות הוא זוכה ליותר כבוד גם ממבקרי תרבות.

״מה שאני הכי אוהב בסרטי האימה זה את המטאפורות לתהליכים נפשיים/רגשיים שעוברים בסרטים״, מספר אורבך. ״למשל, בסרט האוסטרלי ׳באבאדוק׳ המפלצת היא בבירור מטאפורה לתהליכים הנפשיים שעוברים על הגיבורה. יש אמירה בולטת בסוף שמשאירה חותם״.

הוא מוסיף ציטוט של שני קיניסו, מבקר קולנוע מקיבוץ בארי: ״אני רוצה לראות בישראל יותר סרטי אימה. למה? כי זה מעיד על חברה בריאה שיודעת להתמודד עם הפחדים שלה״. אורבך מחזק: ״זה נכון, רואים את זה בסרטים כמו ׳המנסרים מטקסס׳ שיצא קצת אחרי מלחמת ויאטנם. הוא שיקף חברה שעברה אימה והתמודדה איתה״.

״דביליות״ היא שם המשחק

״אותי סרטי אימה לרוב לא מפחידים״, אומר אורבך. ״הם כיפיים לי… זה ז׳אנר ׳דבילי׳ במובן הטוב של המילה. להיות מטופש זה דבר חיובי כל עוד אתה עושה זאת במודעות עצמית, ובז׳אנר הזה יש המון מודעות עצמית. בגלל זה אני יכול להבין למה בני נוער אוהבים את הז׳אנר הזה״.

לדבריו, הנבלים הם לעיתים דווקא הדמויות שיאהבו במיוחד: ״קחו לדוגמה את ׳פרדי קרוגר׳ שהוא דמות מצחיקה, או את הבובה ׳מייגן׳ שהפכה לטרנד בשנה האחרונה. אם לא נחשפתם אליה בסרט, כנראה שנתקלתם בסצנת הריקוד המפורסמת שלה בטיקטוק. היא דמות שנערות מכנות אותה ׳אייקונית׳, היא בלייר מ׳גוסיפ גירל׳ – וזה בדיוק מה שכיף בז׳אנר הזה, הוא מוביל טרנדים. זו בדיוק החוויה שהקולנוע מנסה להשיג כבר למעלה מ-50 שנה: לגרום לקהל לראות את ה׳בד גייז׳ ולהגיד ׳וואלה, אני מזדהה איתם׳״.

ה-7 באוקטובר כסרט אימה

אורבך מציין כי משה אדרי, מבעלי ״סינמה סיטי״, אמר שהז׳אנר שנשאר היציב ביותר מבחינת צפיות בקולנוע לאורך מלחמת ״חרבות ברזל״ הוא ז׳אנר האימה.

״עכשיו כשאנחנו צופים בסרטי אימה אנחנו יכולים לצחוק עליהם בגלל המציאות הקשה שנחתה עלינו ולהגיד ׳ראינו דברים הרבה יותר מפחידים מזה׳ או ׳אנחנו מכירים נבלים הרבה יותר מרושעים מאלו שמוצגים בסרט׳. לכן, כמו שאמרתי, סרטי אימה מעידים על חברה בריאה שיודעת להתמודד עם הפחדים שלה״, הוא מסביר.

לדבריו, כיום כמעט ולא מופקים סרטי אימה בישראל: ״אנחנו מדינה שחיה בין אימה לאימה, ובכל זאת רוב הסרטים שמיוצרים כאן משתייכים לז׳אנרים אחרים״.

הקהל הנאמן ביותר של הז׳אנר: בני נוער

אלון (16) מספר: ״אני אוהב סרטי אימה כי הם מאתגרים את החשיבה שלי. אני אוהב לנסות להבין מה הולך לקרות הלאה ולפענח את הרמזים שהבמאי נותן. בנוסף, אני אוהב את מה שהם גורמים לי להרגיש – פחד, מתח, דריכות ואדרנלין״.

שירה (17) מספרת: ״הסרט האהוב עליי הוא ׳הצלצול׳. הוא פשוט יצירה אמנותית מבריקה. הוא מספר סיפור מעניין ומפחיד על קללה עתיקה ומעורר מחשבה על נושאים כמו מוות וחיים שלאחר המוות. זה בדיוק מה שאני אוהבת – לצפות בסרט שמפעיל אצלי כל כך הרבה רגשות ומעורר בי מחשבה על נושאים שאנחנו מדחיקים או לא נוגעים בהם בחיי היום-יום שלנו״.

ענבר (16) מוסיפה: ״סרטי אימה עוזרים לי להתגבר על הפחדים שלי. כאשר אני צופה במשהו שממש מפחיד אותי זה עוזר לי להבין שאני לא לבד עם הפחד הזה, אלא שעוד אנשים חווים אותו ואף חשבו עליו עד כדי שהם יצרו סרט על הפחד שלהם. בנוסף, זה מקנה לי תחושת שליטה. אני מפחדת מאוד אבל יודעת שאני לא באמת נמצאת בסכנה״.