בשבוע שעבר יצא לאקרנים הסרט ׳פול ספיד: מוטורסטאר״ בבימויו של קובי מחט, ואנחנו מודים שחיכינו לו בקוצר רוח. תפסנו לשיחה את השחקן והמוזיקאי יהונתן רוזובסקי (31) (שפרץ לתודעה שלנו כשכיכב בסדרה "אילת").
בריאיון אישי הוא חוזר אל נקודת ההתחלה, מספר על הילדות כילד מאומץ ממוצא אתיופי, החיים בבית אשכנזי, הדרייב שדחף אותו קדימה – והרגע שבו הבין שהוא כבר לא אדם אנונימי.
תספר לנו קצת על עצמך
"אני ממוצא אתיופי, אומצתי בגיל שבוע וגדלתי בבית אשכנזי לחלוטין", הוא מספר. "מה שיצר כמובן סחרחורת ורצף אירועים, חלקם מצחיקים וחלקם עצובים. כיום אני שחקן. את הדרך שלי התחלתי בגיל שלוש עם חלום בכיס שאפילו לא ידעתי להגדיר במילים. בגיל 24 התקבלתי לסדרה הראשונה בה שיחקתי, ׳אילת׳, ומשם התחיל הרומן הסוער שלי עם עולם המשחק. לאט לאט התווספו עוד פרויקטים״ (ביניהם, כמובן, הסרט ׳פול ספיד: מוטורסארס׳ שיצא לאקרנים בשבוע שעבר). ״היום אני גם עושה מוזיקה ומתחיל את דרכי בעולם העסקים" רוזובסקי מוסיף.
איך נכנסת לעולם הזה?
"התחלתי בכלל כדוגמן. נכנסתי למכון כושר ואמרתי לעצמי: ׳אני אצא עם ריבועים ואלך להיות דוגמן׳. בפועל דגמנתי שלוש או ארבע פעמים והבנתי שזה פחות הכיוון שלי. עברתי לגור בתל אביב עם שותף מהאזור שלי, לא הכרנו אף אחד, לא הבנו מי נגד מי, אבל היה בי את הדרייב- שזה בעיניי יותר חזק מהכל. לא הלכתי ללמוד, הלכתי ישר לקורס משחק. קלטתי את הקורס די מהר, והרגשתי תמיד שאני מצליח יותר טוב מאשר שאר חברי הקורס. גם המורה נתן לי את התחושה הזאת המון פעמים. וזה נתן לי המון ביטחון. אחר כך התחלתי ללכת לאודישנים, ומהם התקבלתי לסדרה אילת, שמשם כבר הכל היסטוריה".
תמיד ידעת שזה מה שאתה רוצה לעסוק בו?
"לא תמיד ידעתי, אבל המון סדרות שראיתי, ובעיקר שחקנים מסוימים, פשוט גרמו לי להתאהב במקצוע. למשל סטיב ארקל מהסדרה ׳אריזה משפחתית׳, הוא משחק שתי דמויות כל כך שונות אחת מהשנייה, ולראות את היופי בזה שהוא מצליח לשחק אותן עורר בי את הרצון להיות שחקן. בנוסף, כל החיים ידעתי לעשות דברים עם הגוף - סלטות, פליק פלאקים וכדומה. כשהייתי צעיר יותר אבא שלי היה מכריח אותנו לראות כל שישי את ג'יימס בונד והייתי אומר ׳בואנה, אני יכול לעשות את זה׳. השילוב הזה בין היכולות הגופניות להשראה מהשחקנים יצר בי את החיידק הזה".
הילדות שלו, כך הוא מתאר, לא הייתה פשוטה: "גדלתי באבן יהודה, מקום שיש שיגידו שהוא מאוד בורגני. חוויתי שם גם חוויות מדהימות, וגם מאוד מפחידות. הייתי פחות או יותר האתיופי היחיד באזור שלי, ובטח בשכבת הגיל שלי, אז כמובן שספגתי המון עלבונות. זה גרם לי להתחספס ולהגן על עצמי, לפעמים אפילו יותר מדי".
ניסיונותיו לחדש קשר עם הוריו הביולוגיים לא הניבו תוצאה משמעותית, אך הביאו אותו לכדי תובנה חשובה: "ניסיתי לפתוח את תיק האימוץ, אבל לא הגעתי לשום מסקנה מעניינת. צד אחד סירב לראות אותי והצד השני לא ממש היה קיים. אני חושב שזה גרם לי להבין שאני מי שאני, מלמטה ועד למעלה. אני הבן של אבא שלי, אייל, אני מדבר כמוהו, מתנהג כמוהו ומעריץ אותו. בנוסף אני הבן של אמא שלי, עדנה, שנתנה לי רגישות, אהבה, והמון דברים שהולכים איתי עד היום".
איך אתה מרגיש שההתמודדויות שחווית עיצבו אותך כשחקן?
"מהיותי אתיופי בודד במקום הומה אנשים שאינם אתיופים, למדתי ׳לג׳נגל׳ באופי שלי בין כל מיני מצבים. זה מה שמלווה אותי- ההסתגלות למצבים חדשים, ההתנהלות מול אנשים וההבנה של הסיטואציה. אני יכול לגלם דמויות כל כך שונות, תפקידי פעולה שדורשים שרירים, תרגילים, אקרובטיים, טמפרמנט עצבני ואפילו מאיים, יש לי את זה. במקביל, אני מגלם היום ב׳פול ספיד׳, ילד מצחיק ונחמד בטירוף שבא להוכיח את עצמו ולעשות טוב לסביבה שלו".
גם על הדמות של אייל בימרו, אותה הוא מגלם ב׳פול ספיד׳, הוא מספר שהיא לא רחוקה ממנו: "בילדות היו לי הרבה רגעים שלא היו קלים. בחלקם הכנסתי את עצמי לסיטואציה, וחלקם פשוט קרו. ברגעים האלה, ההתנהגויות של אייל, הדרך שבה הוא מתמודד, זה ממש אני. הייתי מקליל את האווירה כדי להתגבר על דברים שפוגעים בי".
מתי הבנת שאתה כבר לא אנונימי?
"בפרמיירה של ׳אילת׳ ראיתי שלט ענק עם הפנים שלי ופתאום ילדים רצים אליי. הייתי בהלם. שאלתי את עצמי ׳איך הם מכירים את השם שלי׳? מאותו יום הבנתי מה המקצוע הזה דורש, וגם מה הוא נותן".
איך הרגיש המעבר מאנונימיות לפרסום?
"הביטחון שלי עלה מאוד. החיים משתנים. אנשים פתאום יודעים מי אתה. זה דבר טוב ואני שמח שזה קרה". התגובות מהקהל לא איחרו לבוא. "הקהל מגיב מאוד טוב. אני זוכר ילדה שגרה ליד הבית שלי ותמיד ביקשה להצטלם איתי כשהייתי עם הכלב. יום אחד היא באה עם חברים שלה, הם לא האמינו שהיא מכירה אותי. אמרתי מול כולם, בטח, אנחנו חברים טובים. היא התרגשה בטירוף וזה עשה לי ממש טוב".
למה קים התעצבנה על קווין?
"יש לי כמה שירים שיצאו בקרוב לאור״.
מה החלום הכי גדול שלך?
"לשחק בחו"ל, בפרויקטים בינלאומיים. לזכות באיזשהו פרס על העבודה הזאת, ולהטביע את החותם שלי בעולם המשחק״.
איזה מסר חשוב לך להעביר לקוראות והקוראים של ׳מעריב לנוער׳?
"לא לוותר. אם אתם חושבים שאתם יכולים להשיג משהו, עצם המחשבה היא כבר הצעד הראשון. תלכו עם החלומות שלכם עד הסוף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו