דמיינו את זה: אתם יושבים באולם קולנוע. הכיסא מרווח. ריח של פופקורן. האורות כבים. הפרסומות מסתיימות. המסך מתפצל באמצע - והסרט מתחיל. בצד ימין – עלילה דרמטית, שחקנים מוכרים, דיאלוגים חריפים, מוזיקה מותחת. בצד שמאל – מישהו מנקה שטיח.
נשמע הזוי? אולי זה עוד לא הגיע לקולנוע, אבל זה קורה לנו כל יום באינסטגרם, רק בקטן יותר.
אז מה הקטע עם הסרטונים הכפולים?
בשנה האחרונה התמלא הפיד שלנו בסרטונים מפוצלים: למעלה – הרצאה על המוח האנושי, סצנה מסדרה, דיאלוג מוויכוח בווטסאפ או סתם וידוי רגשי. למטה – מישהו שוטף שטיח, פותח ביצת הפתעה, חותך סבון, משחק בסליים, מגלח סוס וכו׳.
שני עולמות שאין ביניהם שום קשר, ובכל זאת – אנחנו מרותקים. אבל זה לא סתם גימיק, זו תגובה עמוקה של המוח לעולם שמציף אותנו בגירויים בלי הפסקה. בכל פעם שאנחנו צופים במשהו מעניין, מרגש או פשוט מספק – המוח שלנו משחרר דופמין, "כימיקל ההנאה". אבל יש פה קטע: ככל שאנחנו צורכים יותר תכנים מהירים ומספקים – כך הסף שלנו להנאה עולה.
כמו שמי שמתרגל לאוכל מתוק צריך עוד סוכר כדי להרגיש טעם – גם המוח שלנו צריך עוד קצב ועניין כדי להרגיש מרותק. אז מה עושים? מחברים שני סרטונים. האחד מאתגר את המוח – השני מרגיע אותו. שילוב שמזרים דופמין משני כיוונים במקביל.
המחיר: ריכוז שהולך לאיבוד. זה עובד – אבל זה ממכר.
התוצאה: יותר ויותר מאיתנו מתקשים להתרכז. לקרוא ספר, לנהל שיחה, לשמוע שיעור - כל אלו נשמעים כמו דברים ששאובים ממציאות רחוקה, דברים שהיום אין סיכוי שנניח את הטלפון רחוק מהישג יד ונעסוק בהם. אחר כך אנחנו מתפלאים: "כשהייתי קטן יכולתי ללמוד בריכוז שעות, והיום אני חייב תעסוקה כל שנייה" זה נורא פשוט, בלי זה – אנחנו משתעממים.
אז מה הפתרון?
לא להילחם בזה – אלא להבין את זה. לזהות מתי אנחנו צורכים תוכן ממוקד, ומתי אנחנו פשוט מתמסרים לגירויים שקטים שלא דורשים מאיתנו כלום. יש מקום גם לזה וגם לזה. אבל אם אנחנו רוצים להחזיר לעצמנו את היכולת להתרכז, להבין לעומק, לשהות ברגש או במחשבה – נצטרך לפעמים פשוט לקחת אוויר, לאתר את הסבלנות שלנו ולצפות רק בסרט. בלי השטיח ברקע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו