אחות שכולה מגיבה לסערת ׳המטבח המנצח׳ : ''הוא היה הרבה יותר מאריה״

לפני כשבועיים נפתח ויכוח סוער בין דנה אינטרנשיונל לנועה ירון בפרק של 'המטבח המנצח'. הדיון סבב סביב מצבם הנפשי של הלוחמים ומשרתי המילואים, והפך באותו רגע ליותר מעוד ריב שגרתי בין משתתפות. מילים שנאמרו באולפן ממוזג של 'קשת 12' נגעו ישירות בליבה של משפחת בן משה מרחובות, ששכלה את בנה הלוחם רק ימים ספורים קודם לכן.

עדי בן משה, אחותו של רונאל בן משה ז"ל, צפתה בקטע הזה ולא הצליחה להישאר אדישה. זה לא היה דיון על חיילים באופן כללי — זה היה על רונאל: הלוחם, האח, הגיבור, שחי את מה שכולם מדברים עליו.

"הרגשתי שזה היה עליו", מתארת בן משה את התחושות שצפו בה כשנועה ירון אמרה ש"הלוחמים שלנו הם כמו אריות", וגם כשדנה אינטרנשיונל הזכירה שחיילים לא תמיד מרגישים ככה.

"אני לא חושבת שיש טעם לוויכוח. הלוחמים שלנו הם אריות אחד־אחד, גיבורים על מלא.

"במקרה שלנו, ממש הסכמתי עם נועה. הלוחמים שלנו נכנסים ללחימה עם רעל בעיניים ובידיעה שהם מגנים על הארץ המובטחת שלנו. עושים את המקסימום שלהם בלי תלונות. עוזבים את המשפחה והחברים והולכים להילחם כדי לשמור על המדינה. לדעתי, הם הרבה יותר מאריות".

מבחינת עדי, אחיה הוא ההוכחה החיה לכך: "רונאל היה הרבה יותר מאריה. הוא לא פחד מכלום. הוא נלחם שנתיים וארבעה חודשים במלחמה ולא הכיר משהו אחר. הוא היה הלוחם הכי טוב שיש, נגביסט חוד, בלי טיפת פחד בעיניים — רק עם התלהבות. הוא אמר שהרגיש בעזה כמו בבית, הכיר כל מקום וכל שיטה של האויב, והיה עושה הכול מתוך מסירות ואהבת הארץ".

רונאל נהרג ב־25 ביוני 2025 באירוע הקשה שנודע כ"אסון הפומה", כשפיצוץ עז פגע בנגמ"ש ייעודי של חיל ההנדסה בתוך חאן יונס וגרם למותם של שבעה לוחמים. עדי מתארת את רונאל כאח גדול נערץ ומלא אנרגיות:

"רונאל היה האח הבכור במשפחה. כל האחים העריצו אותו והלכו בדרכו. הוא היה מכניס לנו לבית כמויות של אנרגיות שאי אפשר להסביר. רק חיכינו שיחזור ויהיה איתנו עוד רגע, לצבור עוד חוויות איתו". למרות שמשפחתו ידעה שהוא פועל בשטח מסוכן, הם לא חשבו לרגע שיגיע אסון שכזה אליהם: "לא הייתה לי שום תחושה שהוא בסכנה רצינית. ידענו מה הוא עושה, ובכל זאת הוא תמיד שידר לנו ביטחון ודאג להראות לנו שטוב לו ושאין צורך לדאוג".

עד שלא נהיה בנעליים שלהם — לא נבין. הם מאבדים חברים, רואים זוועות — וממשיכים.

רונאל שירת בחיל ההנדסה הקרבית, לאחר שהתעקש לעבור אליו למרות שהתקבל בתחילה לחיל הגבולות: "הוא היה מגיע אלינו הביתה ומספר בהתלהבות על כל הפיצוצים שהם עושים ועל מאות מטעני חבלה שהם נטרלו. הוא תמיד היה שולח לנו סרטונים שהם בתנאים לא תנאים — אבל הוא מאושר כמו ילד בחנות משחקים. תמיד הצליח לראות את הטוב בכל הקושי, והיה מרים את החברים שלו גם כשאין איך. תמיד דאג שכולם יהיו בסבבה ושתהיה אווירה טובה".

תספרי לנו קצת על הקשר עם החברים ביחידה.

"זה היה קשר יוצא דופן. החברים של רונאל מהצבא לא היו רק לצבא — הם היו ממש חברי נפש שלו. גם ביציאות, כשהשתחררו הביתה לסופ"ש, היה להם חשוב להיפגש ולהיות ביחד. הם היו ממש כמו אחים אחד בשביל השני".

במקום לעסוק בשאלה "כן אריות או לא אריות", עדי מבקשת שנתבונן פנימה: "אני לא חושבת שיש טעם לוויכוח. הלוחמים שלנו הם אריות אחד־אחד, גיבורים על מלא. אנחנו, העם, צריכים ללמוד מהם על האחדות. בצבא כולם אחים של כולם. הם מתחברים לנשמה של הבן אדם, ולא מקטלגים לפי קטגוריות של דתי, חילוני, ימני או שמאלני. כולם ביחד ואחד בשביל השני".

את חושבת שאנחנו כציבור מבינים מה קורה אצלם בשטח?

"לא. אף אחד לא מבין, גם אני לא. עד שלא נהיה בנעליים שלהם — לא נבין. הם מאבדים חברים, רואים זוועות — וממשיכים. אני יכולה להגיד על רונאל אחי הי"ד שלא ראו עליו שום דבר. הוא כאילו חי חיים כפולים: כשהוא איתנו הוא האח הכי מושלם שיש, כשהוא עם החברים הוא הכי מצחיק שיש, וכשהוא בצבא הוא נותן את כל כולו למען המדינה".

"אני חושבת שבריאליטי צריך בעיקר להרים לעם את המורל וכמה שפחות להלחיץ. זה המצב שלנו — בואו ניקח אותו בהסתכלות טובה של 'אנחנו ננצח, תהיה גאולה ויהיה טוב'. צריך להיות מאוחדים, כי רק ככה ננצח את האויב".

מה היית רוצה לבקש מבני ובנות נוער שקוראים את הכתבה הזו?

"הייתי רוצה שייקחו מרונאל את ההסתכלות על הטוב בכל דבר, גם במצבים שזה נראה שאין לאן לברוח ואין איך לצאת מכל הצרות שעוברות עלינו. תנסו תמיד למצוא משהו הכי קטן שירים אתכם, לעשות שמח, לחייך לאנשים ולעשות את הטוב ביותר. אני אישית לוקחת הלאה איתי את שמחת החיים שלו ואת האחריות לדאוג שלכולם מסביבי יהיה טוב. לתת חיוך לאנשים סתם ככה, כי למה לא? אני מאחלת לכולנו שנזכה לימים טובים יותר".

בסוף, מאחורי כל דיון ציבורי, כל תוכנית בישול וכל ויכוח על המסך — יש אנשים, פנים, משפחות. יש כאב. עדי בן משה לא באה להתווכח. היא לא באה לנצח בדיון. היא רק ביקשה להזכיר שהגיבורים המדוברים הם לא שם קוד או סמל למשהו — הם צעירים עם חלומות, עם משפחות שאוהבות אותם, ועם בחירה יומיומית לשים את עצמם במקום הכי מסוכן שיש בשביל העם שלהם.

רונאל בן משה ז"ל היה בדיוק כזה: לוחם שנכנס לעזה שוב ושוב, שהחזיק נגב בלי פחד ועם חיוך, שידע להרים חברים גם כשאין איך, ושבבית היה פשוט "האח הבכור שכולם חיכו שיחזור".