אין סיכוי שאתם לא מכירים את מיכל מצוב, היוטיוברית וכוכבת הרשת בת ה-30. היא התחילה את דרכה בעולם הרשתות החברתיות אי שם ב-2013, כשהיוטיוב רק נהיה פופולרי ושילבה את העשייה האינטרנטית עם הבגרויות ומאוחר יותר גם השירות הצבאי האינטנסיבי שלה.
אז אולי אתם יודעים עליה לא מעט, אבל ישבנו איתם לשיחה מעמיקה על המילואים במלחמת 'חרבות ברזל', על ההתמודדות עם דימוי גוף ועל ההשתתפות ב"מירוץ למיליון" עם החבר הטוב, אלרום.
כמו יוטיובריות רבות בעבר, מצוב התחילה את דרכה בעולם הוולוגים עם סרטוני איפור, אבל זה ממש לא היה סוד ההצלחה שלה.
מה לדעתך הסיבה שכל כך הצלחת ביוטיוב?
"היוטיוב שלי התחיל לגדול ככל שיצרתי תכנים שמתאימים להרבה קהלים. לאט לאט שיניתי את האופי של הפרופיל שלי שיהיה בו הרבה צחוקים, מערכונים, אתגרים ואני גם מדברת על נושאים שחשובים לי בחלק מהוולוגים. אני מרגישה שאני מביאה ערך לקהל שלי, וגם מקבלת הרבה בחזרה".
בנוסף לערוץ היוטיוב המצליח שלה, מצוב מתחזקת פלטפורמות של מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות וגם מארחת פודקאסט, בו היא מדברת על הדברים שחשובים לה באמת, ביניהם הבריונות שחוותה בילדותה.
תספרי לנו על ההתמודדות שלך עם בריונות בצעירותך.
"הייתי ילדה מאוד מנודה. כן היו לי שני חברים הכי טובים, אבל היה לי קשה. האמת היא שפשוט תמיד הייתי מוזרה, היו לי בדיחות שונות מאחרים, נחשבתי 'ליצנית' כזו והייתי בעניין של דברים שנראו מאוד ילדותיים. במשך שנים לבשתי את הדברים הכי רחבים ולא מחמיאים לי כי פשוט רציתי להתחבא, להיות טפט על הקיר".
את מרגישה שמה שעברת בתור ילדה משפיע על מי שאת היום?
"בתור התחלה, היום אני לוקחת דברים יותר בפרופורציה. פעם הכל היה ממש שחור ולבן בשבילי, הייתי לוקחת את הכל לקיצון. אני זוכרת תקופות שממש אמרתי לעצמי 'אין, אני לבד, זה הסוף, אני תמיד אהיה ככה', וברגע שהתבגרתי פתאום גיליתי כמה זה אחרת בחיים הבוגרים".
במשך שנים לבשתי את הדברים הכי רחבים ולא מחמיאים לי כי פשוט רציתי להתחבא, להיות טפט על הקיר"
כשסיימה י"ב, התגייסה מיכל מצוב לצה"ל לתפקיד ג'וב בחיל הים. אחרי תקופה קצרה בשירות היא הבינה שהיא מחפשת משהו אחר, שיסב לה יותר תחושת משמעות, ועברה לשרת כלוחמת חילוץ והצלה.
מה זה בכלל 'לוחמת חילוץ והצלה'?
"לוחמת חילוץ והצלה מתחלק לשני תפקידים - אחד זה בט"ש (ביטחון שוטף): סיורים, מעצרים, שמירות יזומות, מארבים וכו'. אתם הדברים האלה עושה כל קרבי (גולני, גבעתי וכו'). התפקיד השני הוא באמת החילוץ וההצלה, למשל אם נופלת רקטה על בניין ויש שם אנשים לכודים - זה התפקיד שלך לחלץ אותם משם. כל קרבי הוא טוב, אבל אני חושבת שזה הקרבי הכי טוב לבנות, כי באמת אין שם שום סוג של אפליה, הבנות עושות מה שהבנים עושים בשוויון מוחלט" מספרת מצוב, ומסכמת: "אני מרגישה שמיציתי את היכולות שלי בטירוף בתפקיד הזה, את בסך הכל צריכה להיות אמיצה מספיק".
איך התמודדת עם השינוי בדרישות הפיזיות?
"אני באתי עם אפס כושר והם פשוט העבירו אותי ל-100% כושר. בהתחלה זה היה ממש קשה, ברמה שחשבתי שאולי יעיפו אותי, אבל היופי הוא שאת לא חייבת להיות טובה פיזית כי הם כבר מכשירים אותך לזה… אחרי שבועיים שואלים אותך אם את רוצה לוותר ואני אמרתי שאין מצב. כל הזמן אומרים לך 'הכל בראש', ובהכשרה באמת הבנתי כמה זה נכון. ראיתי כמה אני מתחזקת ואהבתי את התחושה הזאת. פתאום אני עולה במדרגות ויכולה לנשום בסוף".
איך הרגשת כשנקראת לשרת במילואים במלחמת "חרבות ברזל", 7 שנים אחרי השחרור?
"מטורף. שירתתי גם ב-'שומר החומות' אבל זה היה אחרת, הפעם זה הרגיש כמו לחזור לגיל 18 ולהיות בסדיר, כמו לחזור לטירונות. ב-7 באוקטובר קיבלתי הודעה מוקדם בבוקר ובשעה 10:00 כבר הייתי בדרך לדרום. חזרתי הביתה רק אחרי שלושה שבועות לאפטר קצר".
כל הזמן אומרים לך 'הכל בראש', ובהכשרה באמת הבנתי כמה זה נכון. ראיתי כמה אני מתחזקת ואהבתי את התחושה הזאת. פתאום אני עולה במדרגות ויכולה לנשום בסוף".
מה הרגשת בימים האלה?
"שזהו, שזה הסוף שלי ואני הולכת למות" מספרת מצוב בגילוי לב. "בסדיר קרה לי שעשינו כל מיני משימות מבצעיות והייתי פיזית מול מחבלים שאת צריכה לעצור. בסיטואציות האלה יש לך נשק ואת יכולה להגן על עצמך, אבל פתאום בדרום במטחי הרקטות את חסרת אונים לגמרי".
אם כל הדבר הזה נשמע לכם מטורף לגמרי, זה כי זה באמת מטורף לגמרי. אבל מה שעוד יותר מטורף, זה שכשמיכל מצוב ניגשה לאודישנים למירוץ למיליון, היא לא תיארה לעצמה שככה תראה המציאות שלה שנה לאחר מכן.
מה המתנה הכי גדולה שההשתפות ב"מירוץ למיליון" נתנה לך?
"האמת שזה בלתי נתפס. כמה שנים לפני כן עברתי לגור עם חבר שלי ועליתי הרבה במשקל… הפסקתי לעשות ספורט, אכלתי יותר ג'אנק והרגשתי את זה על הגוף שלי. כשהתקבלנו למירוץ הבנתי פתאום שאני צריכה לחזור לכושר ולשמור על עצמי כדי להיות יותר חזקה. התחלתי להתאמן מלא, וכשהודחנו ראשונים וחזרנו מהמירוץ התשוקה לספורט נשארה אצלי. פתאום מצאתי את עצמי בכושר הכי טוב של החיים הבוגרים שלי - ואז פרצה המלחמה. אם לא הייתי מתקבלת לתוכנית הייתי מגיעה למילואים בלי היכולות הפיזיות. המירוץ היה מתנה משמיים".
את מספרת הרבה על השינויים שהגוף שלך עבר לאורך השנים. איך זה מרגיש להתמודד עם התהליכים האלו כשהחיים שלך מתנהלים מול המצלמה?
"הדבר שהכי מפריע לי זה שכשעליתי במשקל כל התגובות היו 'השמנת', 'גדלת' וכאלה, ועכשיו כשרזיתי כולם מגיבים על זה וחושבים שאני אקרא את התגובות ואגיד 'וואי איזה כיף'. זה לא העליב אותי כשקראו לי שמנה, זאת עובדה, אבל הפריע לי שמה שהכי מעניין אנשים זה לדבר על איך שאני נראית - השיער, המשקפיים, הגוף, הרגליים… אני יודעת שהרזתי ואני יודעת שהשמנתי - לא צריך להגיד את זה כל הזמן. אם רוצים להחמיא אפשר להגיד 'את נראית מעולה'".
בשעה 10:00 כבר הייתי בדרך לדרום. חזרתי הביתה רק אחרי שלושה שבועות לאפטר קצר
המלחמה הארורה עוד נמשכת ו-50 חטופים עוד נאבקים בשבי ומחכים לחזור הביתה. גם בימים המורכבים של 'עם כלביא' הריאליטי כמעט ולא ירד מן המסכים. הדבר הזה אמנם הציף אצל חלק מהאנשים אנחת רווחה, אבל באופן מובן, הוא הציף אצל הרבה אחרים תחושות כעס וניתוק עמוקות.
בתור אחת שגם חוותה את המלחמה מקרוב וגם לקחה חלק בשובו של הריאליטי למסך בשנה שעברה, איך את מרגישה עם זה שהדברים ממשיכים 'כרגיל'?
"אני לא אשקר, אני מאוד חלוקה לגבי זה. מצד אחד אני מרגישה מאוד אשמה, אני שואלת את עצמי 'למה לי מגיעה עכשיו לחוות את החיים ולהנות, כשהם עדיין בשבי ונלחמים'? זו מציאות פשוט הזויה. מצד שני, אני מרגישה גם שהלוחמים שלנו נלחמים בדיוק בשביל שאנחנו נמשיך לחיות, ושאסור לנו לתת לחמאס לנצח אלא על אפם וחמתם להראות להם שאנחנו כאן ואנחנו ממשיכים".
מתי הבנת שיש לך השפעה אמיתית על בני נוער?
"אני חושבת שזה קרה כשפגשתי אותם פנים מול פנים. נגיד לפני כמה שנים תרמתי את השיער שלי, ובעקבות זה אני מקבלת עד היום מלא תמונות של ילדות שמספרות שהן תרמו את השיער בעקבותיי. או לדוגמה אני מקבלת מלא הודעות על בנות שהתגייסו לחילוץ והצלה, ואפילו יוצא לי לפעמים במילואים לפגוש שם כאלה שניגשות ואומרות 'שומעת, אני פה בזכותך'. זה לא אמיתי, אני מרגישה הרבה אחריות".
איזה מסר היית רוצה להעביר לקוראים של 'מעריב לנוער'?
"זה נשמע הכי קלישאתי אבל זה באמת נכון - תמיד תאמינו בעצמכם, ולא משנה מה, תדעו שאתם מסוגלים. אני מאמינה שיהיה בסדר, גם כשהכל ברצפה, אם נישאר ביחד ולא נוותר נצליח לעבור כל דבר".
