מרתה לילארד נדבקה בפוליו ביום הולדתה החמישי, ב-1953, שנתיים בלבד לפני שהחיסון הראשון נגד המחלה הפך לזמין בארצות הברית. הרופאים אמרו למשפחה שלא תגיע לגיל 20. היא נפטרה החודש בגיל 78, אחרי שחיה 73 שנה בתוך "ריאת ברזל", מכשיר הנשמה ענק בגודל של מיטה שלמה שנשם במקומה. היא הייתה האמריקנית האחרונה שנעזרה במכשיר כזה. את בשורת מותה מסרה אחותה, סינדי מקווי, לסוכנות AP. "היו לה הרצון והמרץ להמשיך לחיות", אמרה.
היא זכרה את הבוקר שבו הכל השתנה. היא התעוררה ולא הצליחה להרים את הראש מהכרית. אחרי ארבעה ימים איבדה את ההכרה, הפסיקה לנשום, ולא יכלה להזיז ידיים ורגליים. חצי שנה בבית חולים, רובה בתוך המכונה. "אהבתי את זה", סיפרה שנים אחר כך. "זה היה נעים לנשום".
חיים עצמאיים לגמרי
בסופו של דבר היא חזרה ללכת. יד ימין נותרה משותקת, קיבולת הריאות שלה ירדה לפחות מ-25%, אבל היא סיימה בית ספר, גרה לבד, בישלה לעצמה ואפילו נהגה ברכב. המשפחה נסעה איתה לטיולים עם נגרר מיוחד שבנו כדי להוביל את המכונה. במשך שנים היא השתמשה בה רק בשינה. רק בשנתיים האחרונות, אחרי שני התקפי קורונה, הפכה תלויה בה כמעט מסביב לשעון.
סיפור אהבה לא ייאמן
ואז יש את החלק שקשה להאמין בו. אחרי פיגועי 11 בספטמבר נכנסה לילארד לחדר צ'אט באינטרנט כדי להבין מה קורה בעולם, ופגשה שם גבר מצרי בשם בהא סאלח. הם התכתבו במשך יותר מ-20 שנה. בפברואר האחרון, אחרי שקיבל סוף סוף ויזה והגיע לאוקלהומה, הם נישאו. ארבעה חודשים לאחר מכן היא נפטרה. "הם היו נשמות תאומות", אמרה אחותה. "הוא שבור לב לגמרי".
בשנה שעברה, כשטורנדו ניתק את החשמל והמכונה כבתה, סאלח החזיק אותה בחיים בהנשמה מפה לפה עד שהגיעה עזרה. בתעודת הפטירה נרשמו כשל ריאתי כרוני ותסמונת פוסט-פוליו. שנים חיפשה המשפחה טכנאי שיידע לתקן את המכונה, שחלקיה מיוצרים עוד משנות ה-40. "אבל מכיוון שהיא האחרונה, אנחנו כבר לא צריכים את זה", אמרה האחות.