"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
התרופה הטבעית: מתברר שמילים גסות הן הרבה יותר ממנהג מגונה
שני פסיכולוגים וחוקרים בריטים בדקו מה באמת קורה כשאנחנו מקללים • התוצאות של המחקר הפתיעו גם אותם
לקלל זה משחרר. אילוסטרציה. צילום: GettyImages

התרופה הטבעית: מתברר שמילים גסות הן הרבה יותר ממנהג מגונה

שני פסיכולוגים וחוקרים בריטים בדקו מה באמת קורה כשאנחנו מקללים • התוצאות של המחקר הפתיעו גם אותם

ענבל חייט
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

יש דברים שכולנו יודעים גם בלי תואר בפסיכולוגיה. למשל, שאם אתם דופקים את הזרת ברגל של השולחן או בקצה של המיטה "אוי" לא יעזור כמו "***!" עסיסי. אבל מה אם נגיד לכם שזה לא רק עניין של פורקן רגשי או ונטילציה לנשמה אלא תופעה מדידה, מוכחת, וחלק בלתי נפרד מהביולוגיה שלנו?

הכירו את ד"ר ריצ'רד סטיבנס מאוניברסיטת קיל הבריטית וד"ר אולי רוברטס מאוקספורד, שני פסיכולוגים וחוקרים בריטים עם פה שלא מפחד להגיד את המילה האסורה. הם לא באו לעדן את השיח הציבורי אלא לבדוק מה באמת קורה כשאנחנו מקללים. ספוילר: דברים די מופלאים.

והשניים לא הסתפקו בתחושת הבטן ולקחו את זה למעבדה. ב-2009 סטיבנס ביקש מנבדקים להכניס את היד למים קפואים - חצי מהם יכלו לקלל חופשי, השאר נאלצו להסתפק במילים "נייטרליות". התוצאה? המקַללים החזיקו מעמד כמעט כפול זמן. ההסבר: הקללה עוררה תגובה פיזיולוגית - עלייה באדרנלין וברמות הסבילות שהובילה לתופעה הקרויה היפואלגזיה: ירידה בתחושת כאב. כן, כמו משכך כאבים טבעי רק עם פה קצת יותר מלוכלך.

מה שלא בא מהבטן לא עובד. אילוסטרציה,

ומה עם תרבויות אחרות שבהן קללות הן לא בדיוק חלק מהשפה היומיומית? ב-2017, השניים לקחו את את הניסוי ליפן. שפה שונה, נורמות אחרות. אבל גם שם, קללות הורידו את תחושת הכאב מה שמרמז שמדובר במנגנון אוניברסלי ולא תרבותי. זעקת כאב זהה בכל שפה רק הדקדוק משתנה.

והם לא עצרו שם. ב-2020 ביקשו לבדוק אם זו באמת הקללה שעובדת או עצם הפקת קול יוצא דופן ולשם כך הם המציאו מילים דמויות קללות, כמו "fouch" ו - "twizpipe", ובדקו אותן מול הקלאסיקות. ונחשו מה? שום אפקט. המוח יודע להבדיל בין זיוף לרגש אמיתי. מה שלא בא מהבטן לא עובד.

החוקרים גם גילו שקללות לא רק מקהות כאב הן מעצימות כוח פיזי. במבחנים כמו לחיצת יד או דיווש אופניים, נבדקים שצעקו קללה בזמן הפעולה הציגו ביצועים טובים יותר, ולא מדובר בזינוק דופק או בגיוס של שרירי על, מדובר באפקט רגשי קוגניטיבי טהור.

המסקנה? קללות משחררות עכבות, פותחות שערים נוירולוגיים ומאפשרות לנו להפעיל כוחות שלא ידענו שיש. סוג של מצב על זמני שבו המוח מתעלם מהכאבים הקטנים ורץ קדימה כאילו הוא יודע שיש מלחמה וצריך לשרוד. וההשלכות? נרחבות.

שילוב קללות בתהליכי שיקום. אילוסטרציה, צילום: Getty Images

ד"ר ניק וושמות', פיזיותרפיסט אמריקני, בודק עכשיו אם אפשר לשלב קללות בפרוטוקולים של שיקום לפי תדירות, עצימות, ואפילו "עוצמה רגשית של המילה".

אז כן, מסתבר שמילים גסות הן הרבה יותר ממנהג מגונה. הן כלי, הן אסטרטגיית הישרדות והן בהחלט מועמדות ראויות בעתיד לפרס נובל לרפואה אם רק נצליח להגיד "שיט!" בלי להתנצל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...