איך זה שנוי ואביתר בחרו להישאר יחד?

אם יש משהו שהצליח להפתיע את רובנו בפרק ההחלטות של "חתונמי", זו הבחירה של נוי ואביתר להישאר יחד.

לא רק שנראה שכבר תקופה ארוכה הקשר שלהם לא ממש מצליח להתרומם, קשה היה להתעלם מהדינמיקה שנוצרה בין השניים: שוב ושוב אביתר מדבר על משהו שחסר לו בקשר, לא תמיד ברור מה בדיוק חסר, ולא תמיד ברור מה נוי יכולה לעשות כדי לשנות את המצב. ובכל זאת, נדמה שהיא שוב ושוב מנסה.

היא נותנת ספייס ואז מתקרבת. מדברת יותר ואז פחות. מנסה להבין אותו, להתאים את עצמה ולשפר את הקשר. ובמקום לשאול אם היא בכלל מקבלת את מה שהיא צריכה, נראה שהיא הולכת ונשאבת לשאלה אחרת: מה אני יכולה לעשות כדי שזה יעבוד?

"זו תופעה סופר שכיחה", אומרת המאמנת הזוגית הדר זוהר. "ככל שמשהו נאמר שוב ושוב, הוא מתחיל להפוך מחוויה של האדם שמולי למשהו פנימי שלי".

כש"משהו חסר" מתחיל להפוך למחשבה שלך

"אם בן זוג אומר לי: 'חסר לי יותר מגע' או 'אני רוצה שנבלה יותר ביחד' - אני יודעת מה לעשות עם זה", היא מסבירה. "אבל כשאומרים שוב ושוב 'משהו חסר', בלי להגדיר מה חסר, זה מאוד משבש את האדם שממול".

הדימוי שהיא נותנת פשוט: "זה כמו שמישהו יבוא אליי ויגיד לי 'אני רעב, אני רעב, אני רעב', אבל לא יגיד לי מה הוא רוצה לאכול. מה אני אמורה לתת לו?"

וכאן מתחיל להיווצר אפקט מצטבר. אמירה אחת אולי לא תעשה הרבה, אבל כשאדם שומע שוב ושוב שמשהו לא בסדר - בקשר, בהתנהגות שלו או בתחושה ביניהם - הוא עלול להתחיל להפנות את השאלה פנימה: אולי הבעיה היא בי?

"אם אני כל הזמן שומעת שמשהו חסר, אני מתחילה לשאול את עצמי: אולי אני לא מספיק? אולי אני צריכה להשתנות? אולי אני עושה משהו לא נכון?"

זוהר מכנה את המנגנון הזה "שתילת מחשבות": מסר שחוזר על עצמו שוב ושוב, עד שהוא כבר לא נשמע כמו משהו שהאדם שמולי חושב - אלא כמו משהו שאני חושבת על עצמי.

כשהבעיה בקשר הופכת ל"בעיה בי"

כאן נמצא אולי הפרדוקס הגדול של קשרים מהסוג הזה: ככל שאדם מרגיש פחות בטוח בתוך הקשר, כך הוא עשוי להשקיע בו יותר.

"כשמישהו מחליש אותך, זה מייצר מצב הישרדותי. אתה כל הזמן מנסה להיות יותר, מתאמץ יותר, רוצה יותר".

וכך, במקום לבדוק אם הקשר מתאים לה, נוי מוצאת את עצמה עסוקה בניסיון להבין מה היא יכולה לעשות אחרת. כמה להתקרב, כמה להתרחק, מה להגיד ומה לא להגיד.

"את עוברת מעמדה של 'יש לנו בעיה' לעמדה של 'אני הבעיה'".

וזה הבדל משמעותי. כי אם יש בעיה בקשר, שני הצדדים אמורים לקחת חלק בפתרון שלה. אבל אם הבעיה הופכת להיות משהו שצריך לתקן באדם אחד, הוא עלול להתחיל לקחת על עצמו את כל האחריות.

"בעיניי, אצלם לפחות, נראה שרק היא לוקחת אחריות בתוך הקשר", אומרת זוהר. "הוא כל הזמן אומר 'אני לא מרוצה', והיא כל הזמן מנסה להבין מה לעשות עם זה. לתת ספייס, לא לתת ספייס, לדבר יותר, לדבר פחות. הכול הופך להיות עליה".

אז למה לא פשוט לקום וללכת?

זו בדיוק השאלה שרבים מהצופים שאלו את עצמם, אלא שלדברי זוהר, כדי לעזוב קשר כזה צריך להחזיק בכמה אמונות פנימיות בסיסיות: שאני ראויה ליותר, שמישהו אחר יוכל לאהוב אותי, שאני יכולה לסמוך על שיקול הדעת שלי ושיש לי כוח להתחיל מחדש.

"הסגנון הזה של קשר פוגע בדיוק במנגנונים האלה", היא אומרת.

אחרי מספיק זמן שבו אדם שומע שמשהו בו או בקשר לא מספיק טוב, הוא עלול להתחיל לחשוב: אולי באמת קשה להיות איתי? אולי אני יותר מדי? מי בכלל ירצה אותי?

ואז זה כבר לא רק פחד מפרידה. "זו שחיקה של תחושת המסוגלות העצמית. רצון להוכיח את עצמך. להציל. להיות במקום שהוא ירצה אותי בסוף, שזה יעבוד לנו".

במילים אחרות, אנחנו כבר לא נשארים כי טוב לנו, אנחנו נשארים כי אנחנו רוצים להצליח.

ולמה דווקא חוסר הוודאות גורם לנו להיקשר יותר?

יש עוד מנגנון שיכול להסביר למה כל כך קשה להשתחרר מדינמיקה כזו: חיזוק לסירוגין.

"זה מנגנון שבו מקבלים קצת אהבה והרבה דחייה", מסבירה זוהר. "ואז דווקא חוסר הוודאות גורם לנו להתאמץ עוד יותר כדי לקבל את החיזוק הבא".

אחרי רצף של תחושה שמשהו לא בסדר, רגע קטן של חום יכול להרגיש משמעותי במיוחד. פתאום יש געגוע, מחמאה או רגע של קרבה - והאדם רוצה לשחזר אותו.

וכך נוצר פרדוקס נוסף: מי שמערער לנו את הביטחון הופך להיות גם האדם שאנחנו מחכים ממנו לקבל את הביטחון בחזרה.

השאלה שצריך לשאול

אולי השאלה החשובה ביותר היא לא כמה אנחנו רוצים את הקשר, אלא מי אנחנו הופכים להיות בתוכו.

"אני מקווה שנוי תראה את זה כשהיא תצפה בפרקים", אומרת זוהר. "איך היא הייתה כשהיא נכנסה לקשר הזה ואיך היא היום?"

ולזה זוהר מציעה כמה שאלות פשוטות:

• האם אני יותר בטוחה בעצמי או פחות?
• האם אני סומכת על התחושות שלי או בודקת כל הזמן אם אני בסדר?
• האם אני מרגישה חופשייה להגיד מה אני רוצה, או שאני הולכת על ביצים?
• והכי חשוב – האם העולם שלי גדל בתוך הקשר, או מצטמצם?

"את צריכה לשאול את עצמך: האם הקשר מזין אותי? נותן לי תחושת ביטחון? האם אני צומחת או נובלת בו?"

אז איך שומרים על עצמנו בתוך דינמיקה כזו?

חשוב להדגיש שלא כל אמירה של בן זוג היא ניסיון לפגוע או לערער. מותר להגיד שמשהו חסר. מותר לרצות יותר קרבה, מגע או אינטימיות. ההבדל הוא בין בקשה קונקרטית שאפשר לעבוד איתה לבין מסר עמום וחוזר שלפיו "משהו פשוט לא מספיק".

והצעד הראשון הוא להפריד בין מה שהאדם שמולנו אומר עלינו לבין מה שאנחנו יודעים על עצמנו.

"לא כל דבר שהוא אומר הוא באמת נכון. גם אם הוא אומר את זה בביטחון, גם אם הוא חוזר על זה שוב ושוב, זה עדיין לא הופך את זה לעובדה".

היא מציעה תרגיל פשוט: לכתוב מצד אחד את הדברים שהפרטנר אומר עלינו או על הקשר, ומצד שני את מה שאנחנו יודעים על עצמנו מתוך החיים שלנו - מה אומרים עלינו חברים, קולגות, בני משפחה ואנשים שמכירים אותנו במערכות יחסים אחרות.

"פתאום אפשר לראות שהוא כל הזמן מתלונן עליי, ואנשים אחרים איתי דווקא עפים עליי", היא אומרת. "ואז אני יכולה לשנות את נקודת הייחוס שלי".

אז הרבה מעבר לשאלה אם נוי ואביתר יישארו יחד (את זה נגלה בשבת) אולי השאלה שכדאי לקחת מהסיפור שלהם היא אחרת:

איך אני הייתי כשנכנסתי לקשר הזה – ואיך אני יוצאת ממנו?

כי זוגיות טובה לא אמורה להפוך אותנו לגרסה קטנה, מפוחדת או חסרת ביטחון של עצמנו. היא אמורה לאפשר לנו להיות יותר אנחנו.

או כמו שמנסחת זאת זוהר: "כל אחד צריך לראות איך הזוגיות גורמת לו להיות עוד יותר הוא - ולא גרסה פחות טובה של עצמו".