יש רגעים ב"חתונה ממבט ראשון" שבא לנו להיכנס למסך ולהסביר למתמודדים את מה שאנחנו רואים כל כך בבירור מהצד. ולא תמיד זה בגלל ריב, אלא דווקא בגלל מחווה יפה שנתקלת בחומה.
זה קרה להרבה מאיתנו כשאסף הכין ארוחת גורמה ביתית לניב, או שילם עליה במסעדה - והיא קצת פחות אהבה את הרעיון, או כשאביתר ניסה להתקרב לנטע אחרי סיבוב קניות - והיא חתכה את השיחה.
ובגלל שכולנו הופכים בסיטואציות האלה למומחים, קל לנו לחשוב שהן פשוט לא באמת רוצות זוגיות, לא מעריכות את הגברים שלהן או פשוט לא מתאימות לתהליך. אבל אולי הסיפור הוא בכלל אחר?
"הן פשוט מציפות תופעה שאני פוגשת כל הזמן", אומרת המאמנת הזוגית הדר זוהר. "נשים חזקות, עצמאיות ומצליחות, שפשוט לא מצליחות לקבל".
והקושי הזה כמעט אף פעם לא נובע מחוסר רצון בזוגיות.
"זה יושב על אמונות מאוד עמוקות. לפעמים אלה מסרים מהבית כמו 'אל תהיי תלויה בגבר', לפעמים אלה חוויות ילדות או זוגיות קודמות, ולפעמים זו פשוט התרבות שבה גדלנו - שמקדשת את האישה שמסתדרת לבד".
אבל דווקא שם מסתבר שמתחילה הבעיה.
"אנחנו מפחדות שלהזדקק יהפוך אותנו לחלשות"
בלי ששמנו לב, הרבה נשים מפרשות קבלה כחולשה.
"יש פחד שאם אני אסכים שיקנו לי משהו, שיעזרו לי או שידאגו לי - אני הופכת להיות נזקקת. כאילו אני כבר לא חזקה".
אבל דווקא המחשבה הזאת עלולה לעשות את ההפך ממה שהתכוונו אליו.
"חוזק אמיתי הוא לא להגיד 'אני לא צריכה אף אחד'. חוזק הוא לדעת שאני יכולה הכול לבד - אבל לא רוצה לעשות לבד".
כשאנחנו לא מקבלות - אנחנו גם לא מאפשרות לתת
זה בדיוק המקום שבו רובנו מפספסות משהו חשוב. כשאנחנו מסרבות שוב ושוב לקבל, לא רק אנחנו נפגעות - אלא גם בן הזוג.
"נתינה היא אחת הדרכים המרכזיות שלנו להביע אהבה ולהרגיש משמעות. כשאני לא מאפשרת למישהו לתת לי, אני גם מונעת ממנו להרגיש משמעותי בתוך הקשר".
וזה בדיוק מה שאפשר לראות אצל נטע ואביתר למשל.
"היא לא מקטינה אותו ולא מזלזלת בו, אבל היא לא נשענת עליו בשום צורה. ובשלב מסוים הוא מתחיל להרגיש שאין לו באמת מקום".
לעומת זאת אצל ניב הדפוס נראה אחרת.
"היא הרבה יותר הודפת. מתוך פחד שיקטינו אותה, בזמן שהיא בעצמה מקטינה ומסרסת את הצד השני".
"אנחנו יוצרות חוזה זוגי בלי לשים לב"
זוהר מסבירה שכבר בתחילת הקשר אנחנו מלמדות את בן הזוג איך נכון לאהוב אותנו ולתת לנו.
"כשאני כל הזמן אומרת 'עזוב, אני אסתדר', 'לא צריך', 'למה קנית?', 'אני אעשה לבד' - אני בעצם יוצרת חוזה זוגי לא שוויוני".
ומה כתוב בחוזה הזה?
"שאני לא צריכה כלום - אני כאן לתת אבל לא לקבל".
ומה שאולי התחיל ממקום של להרגיש חזקה או עצמאית - יכול עם הזמן להרגיש מאכזב או מתסכל.
"אחרי שנה או שנתיים אותן נשים שואלות למה בן הזוג כבר לא מחזר, לא מפתיע ולא יוזם. אבל הן בעצמן לימדו אותו במשך חודשים שאין צורך".
אז למה אנחנו עושות את זה?
לפני שנתחיל לשפוט או להאשים את הפמינזם (בואו לא ניכנס לזה), זוהר מסבירה שמאחורי ההתנהגות הזאת מסתתר בדרך כלל פחד הרבה יותר עמוק.
"הפחד הוא שאם אהיה חשופה מדי, אם אזדקק, אם אסמוך - בסוף אפגע. ינטשו אותי. ידחו אותי".
אלא שבאופן אירוני, דווקא הניסיון להגן על עצמנו עלול להוביל בדיוק לתוצאה שממנה אנחנו חוששות.
"אני חושבת שאני שומרת על עצמי, אבל בפועל אני מרחיקה אינטימיות. אני נשארת לבד בתוך הקשר".
אז איך משנים את הדפוס?
השלב הראשון הוא להבין את המחיר - "אם קשה לי לקבל, כנראה יהיה לי קשה מאוד לבנות אינטימיות אמיתית".
אחר כך מגיעה העבודה הפנימית - לבדוק מאיפה מגיעה האמונה שלהזדקק שווה חולשה, ולהתחיל לאתגר אותה. "המטרה היא לא להפוך לתלותית. להפך. להבין שאני יכולה להסתדר לבד, אבל גם להסכים שמישהו אחר יהיה שם בשבילי".
ובפועל? - "ללמוד לבקש. להסכים לקבל מחוות קטנות. לא למהר להגיד 'לא צריך'. ולאט לאט להבין שקבלה לא מקטינה אותי - היא דווקא מאפשרת למישהו אחר לאהוב אותי".
כי אולי בלי שנשים לב, דווקא המשפט שאמור להעצים אותנו - "אני לא צריכה אף אחד" - הוא לא סימן לעצמאות, אלא הדרך הכי בטוחה להישאר לבד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)