אני אומנם קצת בדיליי, אבל צפיתי סוף סוף ב"כולי קנאה" בנטפליקס (ואם עדיין לא ראיתן אז קדימה!) וכמובן שהתאהבתי. ואם יש משהו שהצליח להישאר איתי, זה לא הקנאה של הדמות הראשית (המצוינת) לכל מי שיש זוגיות, או החלקים שבהם היא כמעט הורסת את הזוגיות שכל כך חיכתה לה - אלא דווקא החלק שבו היא מפחדת להודות שהיא עדיין לא באמת מוכנה למה שהיא כל כך בטוחה שהיא אמורה לרצות.
זה פתאום גרם לי לחשוב - כמה מאיתנו חוות את הפער הזה ומסכימות להודות בו? וחשוב מכל - מה עושים כשהתחושה הזאת עולה?
לדברי המאמנת הזוגית הדר זוהר, זו שאלה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה לנו. "יש הרבה נשים שמגיעות לנקודה שבה הן עוצרות ושואלות את עצמן: אני באמת רוצה זוגיות - או שאני פשוט חושבת שאני אמורה לרצות אותה?"
למעשה, הקושי הגדול הוא שהרצון המודע והחלקים הלא מודעים לא תמיד עובדים יחד.
"על פניו, את אומרת לעצמך: ברור שאני רוצה. החלום קיים, הרצון קיים, אני אפילו משקיעה בזה. אבל במציאות, משהו לא מתקדם. ואז מתחיל תסכול מאוד גדול, כי את מרגישה שאת עושה הכול - וזה עדיין לא קורה".
כשהפחד חזק יותר מהרצון
חשוב להבין שלא תמיד מדובר בחוסר רצון אמיתי, אלא פשוט בחסם לא מודע.
"אם הפחד חזק יותר מהרצון - הזוגיות פשוט לא תיכנס. אפשר מאוד לרצות קשר, אבל בו זמנית לפחד מאובדן עצמי, מדחייה, מכאב, או מוויתור על החופש".
והפחד הזה לא תמיד נראה דרמטי, אבל הוא כן מייצר דפוסים מוכרים כמו:
- לצאת שוב ושוב לדייטים ותמיד למצוא למה זה לא מתאים
- להימשך דווקא לאנשים לא זמינים
- להעמיד סטנדרטים שלא באמת מאפשרים למישהו להיכנס
- לדחות כל הזמן את הרעיון של זוגיות ל"אחרי ש..."
"יש מי שכל הזמן אומרת: אחרי שאסיים את התואר, אחרי שאעבור דירה, אחרי שאהיה מוכנה יותר. אבל לפעמים זו פשוט דחיינות רגשית במסווה של שליטה".
אולי זה לא חוסר מזל - אלא מנגנון הגנה
אחרי הרבה זמן של חיפושים או פשוט רצון בזוגיות שלא מתממש, לרוב גם עולה השאלה הכואבת "מה לא בסדר איתי"? אבל דווקא כאן, אומרת הדר, כדאי לעצור ולנסח את השאלה מחדש: "במקום לשאול 'מה לא בסדר בי?', כדאי לשאול - מה בתוכי מנסה להגן עליי?"
כי לפעמים מה שנראה כמו תקיעות, הוא בכלל מנגנון הגנה ישן.
"אם חווית כאב, אכזבה, שברון לב, או ראית בבית מודל זוגי שפחות נכון לך - המוח זוכר את זה. ואז הוא מנסה לשמור עלייך. לא מתוך רוע, אלא מתוך הישרדות".
הפחד הכי נפוץ היום? אינטימיות
ואם נדבר רגע על ההשפעה של העידן שלנו - אחד הדברים שהדר מזהה יותר ויותר בשנים האחרונות הוא פחד מקרבה אמיתית.
"אנחנו חיים בתקופה שמאוד מקשה על אינטימיות. כל הזמן יש מסכים, הסחות, בריחה. אבל אינטימיות דורשת פגיעות - ולהרבה אנשים קשה להיות במקום הזה".
לדבריה, הרבה פעמים נשים אומרות שהן רוצות זוגיות - אבל לא בטוחות שהן מוכנות למה שזוגיות באמת דורשת: "זה לא רק רצון. זו מוכנות. מוכנות להיחשף, לוותר קצת על שליטה, לא לדעת הכול מראש, להסכים גם להיפגע אם צריך".
ואולי בכלל מותר גם לא לרצות עכשיו
אבל אחד הדברים החשובים ביותר, ואולי גם מה שהכי חשוב לי להעביר הלאה, זה לתת לעצמנו רשות גם לא לדעת.
"יכול להיות שאת באמת רוצה זוגיות - אבל לא עכשיו. ויכול להיות שגם זה בסדר".
הקושי בנקודה הזאת הוא שהרבה נשים (מניחה שגם גברים) מרגישות אשמה סביב עצם השאלה הזאת.
"יש לחץ חברתי עצום סביב זוגיות. אבל מותר לשאול את עצמך בכנות: אולי כרגע אני לא רוצה? ואולי אני עדיין נורמלית לגמרי, גם אם התשובה היא כן".
אז מה עושים עם זה?
במקום להילחם בפחד, הדר מציעה להתחיל לזהות אותו. "לא להשתיק את החלק שמפחד - אלא להבין מה הוא מנסה לומר".
אם למשל הפחד הוא להיפגע, אפשר לשאול:
- מה הכי מפחיד אותי בזה?
- מה יקרה אם אתאכזב?
- האם באמת לא אצליח להתמודד - או שפשוט כואב לי לזכור שכבר עברתי את זה?
"ברגע שמתחילים לדבר עם הפחד במקום לברוח ממנו - משהו מתחיל לזוז".
ודבר האחרון שכדאי לזכור: "לא תמיד צריך לעבוד קשה יותר. לפעמים צריך דווקא לשחרר קצת, ולהסכים לקבל".
כי בסוף השאלה היא לא אם אנחנו רוצות - אלא אם אנחנו מוכנות. וזה אולי ההבדל הכי גדול. לא "למה זה לא קורה לי", אלא איזה חלק בתוכי עדיין שומר מרחק. ולפעמים, רק עצם ההסכמה להסתכל על המקום הזה, בלי שיפוט ולחץ מיותר, כבר משנה את כל הסיפור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו