הגורם שיכול לבנות או להרוס מערכות יחסים

מגע פיזי נחשב בעיני רבים לאחד הכלים המרכזיים ליצירת אינטימיות וקשר זוגי. חיבוקים, נשיקות ומין נתפסים כמדדים טבעיים לקרבה, ולעיתים אף כברומטר לבריאות הקשר. אך בפועל, לא כולם חווים מגע באותה צורה ולא כולם זקוקים לו באותה מידה - והפער הזה עלול להפוך לגורם משמעותי במערכת היחסים.

מחקר שפורסם בכתב העת Personal Relationships מראה שהתמונה מורכבת יותר ממה שנהוג לחשוב. החוקרים לא בדקו רק אם יש מגע, אלא עד כמה בני הזוג מרגישים בנוח עם מגע פיזי ועד כמה הם תופסים את עצמם כמתואמים בנושא. התוצאה: לא הכמות קובעת, אלא תחושת הנוחות וההבנה ההדדית.

המחקר, שהתבסס על נתונים מכמעט 2,000 אנשים, מצא כי רמה גבוהה של נוחות כללית עם מגע פיזי קשורה באופן ברור לרווחה זוגית גבוהה יותר - כולל שביעות רצון, אינטימיות ואמון. 

עם זאת, החוקרים מצאו שפערים בין בני זוג בנוגע לנוחות עם מגע יכולים לפגוע בקשר - אך לא תמיד. כאשר רמת הנוחות הכללית של הזוג הייתה גבוהה, ההשפעה השלילית של חוסר התאמה הפכה לפחות עקבית. כלומר, גם אם בני הזוג אינם זהים בצרכים שלהם, תחושת ביטחון כללית בקשר ובמגע יכולה לרכך את הבעיה.

ממצא מעניין נוסף היה שהפערים עצמם פחות מזיקים מהאופן שבו הם נתפסים. בקרב זוגות שהשתתפו יחד במחקר, ההבדלים בפועל כמעט שלא ניבאו את מצב הקשר. מה שכן השפיע היה עד כמה בני הזוג האמינו שהם שונים זה מזה. התחושה של חוסר תיאום, ולא בהכרח המציאות, היא זו שעלולה לערער את היציבות הזוגית.

כאשר הבדלים בצורך למגע מתחילים להתפרש כדחייה, חוסר רצון או חוסר אהבה - שם מתחיל הנזק. אחד הפרטנרים עלול להרגיש שהוא צריך "לבקש" חיבה, ואילו בן הזוג שמרגיש לחץ למגע מעבר לנוחות שלו עלול לחוות אשמה, תסכול ופגיעה בגבולות האישיים שלו. בשני המקרים, המשמעות שמיוחסת למגע היא זו שפוגעת, לא המגע עצמו.

המסקנה המרכזית של המחקר היא שתחושת תיאום חשובה יותר מהתאמה מושלמת. מערכות יחסים אינן זקוקות לקרבה פיזית מתמדת או לזהות מוחלטת בצרכים, אלא להבנה הדדית, מאמץ ותחושה ששני הצדדים קשובים זה לזה. כאשר מגע פיזי נתפס כביטוי של אכפתיות - הוא יכול להפוך לגורם שבונה קשר, ולא כזה שמפרק אותו.