"היציאה מהארון לא נגמרת אף פעם"

גאווה בגיל הזהב: הם נולדו בבייבי בום שאחרי מלחמת העולם השנייה, גדלו בדור שבו דיבור על להט"ביות ומיניות היה טאבו - והדרך להביא ילדים לעולם הייתה דאז, רק באמצעות חתונה וחיים בזוגיות סטרייטית.

רגע לפני מצעד הגאווה השנתי, חיים לוקאץ' (76) וג'יג'י הנקין (77) משתפים במסע המורכב שעברו לפני שהחליטו לצאת מהארון, להכיר במיניותם ולספר על כך לסביבתם, כשזה עוד לא היה "מקובל" במיוחד בחברה שמרנית כמו במדינת ישראל.

ג'יג'י מגיעה מידי שבוע למפגשים של קבוצות להט"בים בגיל השלישי של המרכז הגאה של עיריית תל אביב יפו. ג'יג'י מגיעה לקבוצת הנשים "ערב ורוד", חיים לקבוצת הגברים "קשת הזהב" - ולכל אחד מהם סיפור חיים מרתק על גילוי הנטייה המינית בגיל צעיר, ההסתרה, המאבק, היציאה מהארון והחיים במציאות כל כך מורכבת.

ג'יג'י הנקין // המרכז הגאה של עיריית תל אביב יפו

ג'יג'י פינקל (77) מתל אביב יצאה סופית מהארון בגיל 34, אחרי התאהבות ראשונה בגיל 13. "לקח לי 21 שנים לצאת מהארון", היא מודה. "זה היה שחרור אחרי שנים של פחד. בשנות ה-60, ה-70 וה-80 זה היה בלתי אפשרי - שמעתי יותר מדי בדיחות והערות שליליות כדי לקחת סיכון".

ג'יג'י, שהגיעה מפריז לפני 56 שנים ועבדה במשך 40 שנה בתיירות, הסבירה: "הייתי פמיניסטית פעילה, זה היה 'הכיסוי' שלי. התדמית של הפמיניסטיות והלסביות הייתה לגמרי שלילית, הרגשתי במיעוט כאישה וכפמיניסטית, אז בכלל לצאת מהארון - במיוחד בעבודה - זו לא הייתה אופציה".

למרות השיפור במצב, ג'יג'י מזהירה: "אנחנו בנקודת מפנה בגלל תקציבים שלא הועברו וקיצוצים. צריך לשפר את זכויות הפנסיה של בנות ובני זוג חד מיניים, ונשים עדיין נרצחות על ידי בני זוג וקרובי משפחה בישראל".

חיים לוקאץ' // המרכז הגאה של עיריית תל אביב יפו

חיים לוקאץ' (76), שחקן מתל אביב, עבר מסע שונה. בגיל 6, כשהיה בפנימייה בהונגריה, נאנס על ידי מורה. "זאת טראומה קשה, אבל מאז אני זוכר שהתחלתי לתהות על זהותי המינית", הוא חושף. "הבנתי את זה מיד, אבל עד גיל 10 שמרתי את זה לעצמי".

בגיל 10 שיתף חבר טוב שעבר חוויה דומה, ואז הודה לראשונה שהוא גיי. "בתקופתי להגיד שאתה הומו היה נחשב לא נורמלי", חיים מסביר, "היום העולם מחולק לשניים - יש עולם שבו זה נורמלי, ויש עולם שעדיין לא. הבעיה היא שאנשים לא לומדים בבית הספר מה זו נטייה מינית, מה זה להיות הומו. לא לומדים בבית ספר ולכן לא באמת מכירים".

חיים נולד ב-1949 לאימא ניצולת שואה מהונגריה שרוב משפחתה נרצחה באושוויץ. כשהיה בן 6 נאנס על ידי המורה, שהיה בשנות ה-20 לחייו, וכך למד על יחסי מין בין שני גברים. היום הוא מגלה כי כאשר סיפר לאימו על המקרה, היא הזדעזעה בעיקר מהעובדה שנאנס על ידי גבר (ולא מעצם האונס).

כשחקן צעיר בבודפשט, נעצר וישב 72 שעות במעצר לאחר שהתנשק עם בן זוגו ברחוב. כשעמד בפני השופט, שאל: "האם אתה יכול לשפוט אהבה בין שני אנשים?".

בשנות ה-30 לחייו, רצה חיים ילדים ולצורך כך התחתן עם אישה והביא לעולם את בנו דוד. כשדוד התחתן, אשתו ניתקה קשר עם חיים כדי שילדיהם לא "ידבקו" בלהט"ביות, ולכן הוא לא בקשר עם נכדיו.

על המצב כיום, חיים אומר: "היום יותר טוב מפעם. תל אביב מציגה חופש, אבל זה לא מייצג את כל המדינה. עוד אין חופש להיות גייז, יש עוד הרבה לאן להגיע. אני מקווה שיום אחד זה באמת יהיה נורמלי, שיהיה מותר להתחתן ולהביא ילדים".

כיום חיים מגיע לקבוצת "קשת הזהב" במרכז הגאה, כדי לפגוש חברים שדומים לו, לא מפחד מלהיות "הומו", והוא מבקש להמשיך לחיות את חייו וחולם לחזור להופיע ולשיר. גם ג'יג'י מגיעה לקבוצת המרכז הגאה כדי לדבר, לשתף ולשמוע על האתגרים והתמודדויות הקשורות לנטייה המינית ולגיל, ובעיקר על תחושת הבדידות. 

הקבוצות מהוות מרחב בטוח ותומך לבני הדור שגדל בסביבה שבה לא ניתן היה לדבר בגלוי על זהות להט"בית, לעיתים תוך הסתרה, בדידות ואף תחושת בושה. האפשרות להיפגש בגיל מבוגר עם בני דורם, לשתף, להרגיש שייכים ולהיות בדיוק מי שהם - היא בעלת משמעות חשובה ועמוקה במיוחד.

בעוד מצעד הגאווה מתקרב, הסיפורים של ג'יג'י וחיים מזכירים לנו את הדרך הארוכה שעברה קהילת הלהט"ב בישראל, ואת החשיבות של המשך המאבק לשוויון מלא.