"הן יכולות לצלק": דרור קונטנטו על עולם הכלות, דימוי הגוף והחלום הגדול

מעצב האופנה דרור קונטנטו התארח בפודקאסט "Stars" עם אסף הדר לשיחה אישית ופתוחה על הדרך שעבר - מהיציאה המאוחרת שלו לעולם, דרך המעבר מהעולם החרדי, היציאה מהארון והכניסה לעולם האופנה, ועד להפיכתו למעצב מוכר וליזם שמרחיב את פעילותו בישראל ובעולם. קונטנטו סיפר על הביטחון שרכש עם השנים, על הבחירה לדבר ללא פילטרים, על ההצלחה שהגיעה למרות שלא למד אופנה באופן פורמלי ועל התחושה שהוא עדיין רחוק ממיצוי: "אני עוד לפני השיא". לצד הקריירה, הוא דיבר גם על בתו בת ה-17, שאותה הוא מגדיר "היצירה הכי יפה שעשיתי בחיים", ועל הקשר הקרוב והפתוח ביניהם.

במהלך השיחה התייחס קונטנטו גם לעבודה עם כלות ולמאבק שלו בדימוי הגוף ובסטנדרטים הלא מציאותיים שמגיעים מהרשתות, במיוחד בעידן של ריטושים ובינה מלאכותית. הוא סיפר על העימותים עם אמהות שמתערבות במדידות, על הרצון להציג נשים "אמיתיות" בקמפיינים ועל תפיסתו שלפיה המטרה אינה להיות רזה אלא להרגיש הכי יפה ובטוחה בעצמך. בהמשך נגע גם בתקופה שלו ב"האח הגדול", בהחלטה לפרוש לאחר 82 ימים, בביקורת שלו על תרבות הריאליטי ועל "מכונת הצהוב", ביחסים המורכבים בין החברה החרדית לחילונית ובניסיון האישי שלו ליצור גשר בין העולמות - עד לרגע שבו אחיו החרדי, שבעבר ביקש ממנו להחליף את שם משפחתו בעקבות חשיפתו כמעצב אופנה וכהומו, הגיע אליו עם בתו כדי לבחור שמלת כלה.

עברת כברת דרך משמעותית בגיל צעיר יחסית. כשאתה מסתכל לאחור, אתה מאמין שהגעת לנקודה שאליה רצית להגיע?

"אני לא רק שיחסית לא רוצה לעוף על עצמי, לא רק שהצלחתי יחסית בגיל צעיר, התחלתי את החיים בגיל מאוחר מאוד. יצאתי לעולם, רק התחלתי להתעסק באופנה בגיל 26. פתחתי את הסטודיו הראשון רק בגיל 28 או 29. זה מאוד מאוד מאוחר. אני רק עושה לך סדר. אני עד גיל 24 לא ידעתי להגיד ינואר, פברואר, מרץ. עד גיל 24. היום בן אדם בגיל 24 הוא כבר אחרי טיול גדול, שהוא ראה את כל העולם והוא עשה את כל העולם. אני הייתי ילד מבוהל שרק יצא. כשמישהו לידי מספר לי את זה, שעשית ככה ויצאת מככה והספקת ככה ויש לך את זה והיית בריאליטי והיית, אז אני מבין שזה נשמע מאוד, מאוד, מאוד גדול. לי זה לא באמת הרגיש מאוד גדול. זה הרגיש לי מאוד צורך לצאת מהמקום שאני נמצא בו, ללכת אחרי האמת שלי. חלמתי את זה, הערכתי את זה, הרגשתי את זה, הבנתי שאני טוב בזה ובעצם הלכתי אחרי החלומות שלי ואיכשהו החלומות שלי התגשמו. תודה בורא עולם, הם צלחו ואני בשיא".

מה עוד נשאר לך להגשים?

"אני כל הזמן אומר את זה. אני בן אדם שלא מפסיק לחלום. אני חושב שבן אדם שלא חולם זה בן אדם מת, ואני לא מפסיק לחלום. אני כל היום חולם. בפן הגשמי של העבודה, אני כל הזמן חולם מה אני יכול להספיק עוד, מה אני יכול להכניס עוד. בוא, אני השנה הבנתי. עד עכשיו כשהיו שואלים אותי, הייתי אומר שאני מעצב אופנה. כאילו שנים שאלו אותי מה אני עושה, הייתי אומר שאני מתעסק באופנה. אחרי "האח הגדול" כבר הגעתי לאיזו הכרה מסוימת שאנחנו מדברים לפני שש שנים. התחלתי להגיד שאני כבר מעצב אופנה, כי התביישתי להגיד לפני שאני מעצב אופנה כי לא למדתי. אף פעם לא עשיתי קורסים, לא של תפירה, לא של תדמיתנות, לא של ניהול סטודיו, לא של ניהול לקוחות. כאילו הכל הגיע לי עם הבייגלה הזה על הראש, שהבנתי שאני עושה את זה. את החברה הזאת, הילדה הזאת, את הבת שלי שמלה, וכאילו הבנתי. ואז אמרתי שאני מתעסק באופנה בהתחלה, ואחרי כבר קיבלתי ביטחון. אמרתי שאני מעצב אופנה.

"היום אני חושב שהשנה נפל לי. אני תמיד רואה את רותי ברודו ואני לוקח אותה בתור מנטורית בראש כזה. אני מת על רותי ברודו ואני סופר מתרגש לראות אותה כל הזמן, ואף פעם לא יצא לי לדבר איתה. ותמיד אני רואה שהיא מעלה גם דברים שהיא עושה אצלה בבית ואני אומר: "יואו, אני מת להיות אצלה בבית". כאילו אני מעריץ שלה, כאילו בודדים האנשים שאני מעריץ.

"ואז הייתי יום אחד בהרצל, חבר שלי מנהל שם בר, ואז ראיתי את רותי ואמרתי לו: "יואו תקשיב, זאת רותי, אני מת עליה. אתה חייב לקחת אותי לרותי". אז הלכתי אליו, הייתי עם חולצה מכופתרת ככה פתוחה ואז באתי אליה, אמרתי לה: "את לא מבינה, אני מת עלייך. אני מעריץ אותך". אז היא אומרת לי: "מה יש לך? אנחנו מכירים?" כאילו עם התגובה שלה. אז אמרתי לה: "לא, את לא מבינה. אני רואה אותך". עכשיו באינסטינקט אני לא חושב מה אני אומר, שגם אם אני פולט דברים תגיד לי. אמרתי לה: "את לא מבינה, אני רואה אותך וכאילו עומדות לי הפטמות משמחה". ככה יצא לי. היא אמרה לי: "באמת?" היא עשתה לי ככה, צבטה לי את הפטמה. היא אמרה לי: "עכשיו הן לא יעמדו", והמשכנו. ככה זה היה.

"אז אני פתאום קולט שאני סוג של מעבר למעצב אופנה, אני יזם. הגעתי למצב שאני מוצא את עצמי בקורונה ובמלחמה, עדיין עם הראש מעל המים, ולהפך, עוד גדלתי. פתחתי מותג של מכתבים שהפך להיות בינלאומי. פתחתי מחלקה רק לשמלות ערב. פיתחתי מאוד את המחלקה של שמלות הכלה. אני עושה שיתופי פעולה עם חברות אופנה מאוד גדולות. גולברי, קולקציות משקפיים המיוצרות באיטליה, הרצאות. אני מוצא את עצמי רגע. אז לשאלתך אם אני מאמין, אם אני חוזר רגע להתחלה, אני מאמין ולא מאמין".

הבת: "היצירה הכי יפה שעשיתי בחיים"

הצגת לאחרונה את בתך באירועים והשקות. מה המשמעות של זה עבורך?

"הצגתי אותה והתחלתי לבכות כמו טיפשה. כל פעם כשאני מציג אותה אני מתחיל לבכות. לא משנה באיזו השקה".

למה זה כל כך מרגש אותך?

"אני מתרגש. זה הדבר הכי יפה שעשיתי בחיים שלי. זו היצירה הכי שווה שלי. הבת שלי, אני יכול לדבר עליה ולהתעלף. אני מאחל לך להיות אבא, ואז תבין מה זה אהבה של רטטים וכאבים בגוף, כי בטח כולם אומרים את זה, אבל עד שלא מרגישים את זה, לא באמת יודעים. כן, כן, הצגתי אותה וכל פעם קורה לי אותו דבר, והיא, אני מאוד שמח שהיא באה איתי. אין גאה ממני".

עד כמה הקשר ביניכם קרוב?

"הכי בעולם, הכי בעולם. ברמה שעכשיו אפילו היא גדלה לי, כבר בגיל 17. 17 זו כבר בחורה לכל דבר. בוא, זו בחורה. אלו גופיות, חזה, עקבים. זו ממש בחורה. אני פתאום עושה כביסה ואני רואה חוטי תחרה בכביסה. שהיא לא תהרוג אותי כשאני אומר את זה, אבל היא בחורה לכל דבר. למרות שאת הלנז'רי הראשון שלה אני מהאוזן משכתי אותה. אמרתי לה: 'בואי נקנה סט ראשון מוויקטוריה סיקרט'. תמיד תזכרי שהגבר הראשון שקנה לך סט לנז'רי, הלבשה תחתונה, זה אבא שלך.

"הילדה שלי מאוד פתוחה. הילדה שלי מושלמת. אני יודע שכל הורה אומר את זה, אבל הבת שלי מושלמת, מושלמת. אני מאוהב בה, אני יכול לדבר עליה ולהפוך לשלולית. היא היצירה הכי יפה שעשיתי בחיים. היא החברה הכי טובה שלי. היא חדה, היא חריפה, היא קוראת סיטואציה, אני מתייעץ איתה, אני הולך איתה לכל מקום. אני כל כך שקוף מולה. אני משקף לה דברים שאני עובר, והיום היא כבר גדולה. זה ממש על גבול החברה. אני עדיין אבא, בוא, אבל אני יכול לצאת איתה היום ולפרק בקבוק יין".

אתה רוצה שהיא תשתלב בעולם האופנה?

"היא לא מעוניינת".

גם לא בעולם התעשייה בכלל?

"היא לא מעוניינת. היא על גבול הנגלה. הבת שלי, לא משנה מאיזה מאחורי הקלעים היא הייתה של פסטיגלים. מי לא רואה בתור ילדה, כולם רואים את נועה קירל ומתעלפים. הבת שלי, זה לא מעניין אותה. הבת שלי לעולם לא לבשה שמלות טוטו קטנות כשהיא הייתה, וגרביונים, קשתות ותיקים עם בובות. לא, היא כאילו גבר-גבר כזאת, סופר נשית, אבל היא גבר-גבר כזאת. יש לה סנטר.

"אני מגיל אפס מנחיל לה שהיא שווה, שהיא מהממת, שאין בתקווה שלא יהיו שום בעיות של דימוי גוף, על אף שהיא מאוד רזה, אבל עדיין רזה, מלאה. אני כל הזמן מנחיל לה שהיא תגיד מה שהיא חולמת, שתלמד ממני את הדברים האלה, כי כשאני לא יודע משהו, אני אומר: 'חבר'ה, עצרו רגע, מה זה וזה וזה וזה?' יש לי מלא מושגים שעד היום אני משלים בגלל העבר החרדי שלי, נגיד אנגלית.

"או שהייתי נפגש עם צלמי אופנה, ומדברים, ולא יודע מלא דברים, ואני יכול לעשות מלא, מלא, מלא פאדיחות. יום אחד עשיתי איזה... אף פעם לא סיפרתי את זה, אבל יום אחד הייתי בשיפוץ של איזה בית שהייתי צריכה שמישהו ירשום לי דברים בעירייה, ואז נתנו לי טלפון של מי שבעצם סוגרת את הדברים בעירייה, ואז היא אמרה לי: "תקשיב, זאת אם אחראית". עכשיו, אני לא יודע מה זה מאחרית. חשבתי שמאחרית זה כמו אדריכלית. אז אני מתקשר לבחורה, אני אומר לה: 'מה קורה?' אני לא אגיד את שמה, אז נגיד: 'מה קורה רותי? שלחו אותי אלייך ואמרו לי שאת תהיי המאחרית שלי'.

"היא אומרת לי: 'לא, אני לא מאוחר'. עכשיו, בתמימות אמרתי את זה, ואז אמרתי לה סליחה. הבנתי שכנראה עשיתי' ואז הבנתי מה זה מאחר. אבל ההוא שאמר לי אמר לי שהן מסתלבטות, היא תסדר לך דברים. זה בסדר, אתה יוצא מזה בחננות, וזה בסדר גם להגיד שאתה לא יודע. אני מנחיל לה את זה כל הזמן. אל תחשבי לעצמך דברים. אני לא אגיד את זה, שמא מה יגידו עליי, אני לא יודעת. זה יחשוף אותך הרבה יותר ממה שאת מעריכה. פשוט מה שיש לך בלב. הרבה יותר קל".

אתה רואה מקום לעוד ילד או ילדה בחיים שלך?

"כל השנים חשבתי שיהיו לי לפחות עוד ארבעה ילדים, אם לומר את האמת. הייתי בטוח שיהיו לי עוד ילדים, וממש הייתי במגעים להתחיל, אם להתחיל או לא, ומה לעשות ואיך לעשות. והיום, ככל שעובר הזמן, אני מבין שאני מתבגר. לא רק שנים, אלא כל כך הרבה שנים של ניסיון".

"ההשראה שלי היא הכלות שלי"

למה בחרת להתמקד דווקא בנשים ובעולם האופנה?

"אישה רוצה שמישהו יתייחס אליה, שמישהו יגיד לה את האמת, גם אם היא נכונה. אני מדבר על אישה בפן האופנתי, כי אני אישה בחיים האמיתיים, שהיא לא כל כך מוצלחת, כמו שהבנת. אני הלכתי לצד השני. אישה רוצה שמישהו יתייחס אליה, שמישהו יגיד לה את האמת בפנים, ושבאמת יהיה שם לרגע ויקשיב לה. בתוצאה הסופית, הכל מתחיל ונגמר בהקשבה. במיוחד, במיוחד כשאצלי מדובר בקנייה רגשית. אצלי, כשהיא מגיעה לשמלת כלה, היא חלמה כל חייה על הרגע הזה. יש ויש. רובן חלמו כל חייהן על הרגע הזה. כולן, בתור ילדות, מתחפשות לכלות. כולן תמיד רוצות לראות את התמונות של ההורים כשהן בשמלת כלה. כולם תמיד מסקרים חתונות מאוד גדולות של אנשים מפורסמים בעולם, או חתונות אצלם.

"במיוחד אצל ישראלים, זה מאורע, זו מסיבה. יש אנשים שהמסיבות היחידות שהם הולכים אליהן בחיים הן חתונות. לא כולם יוצאים עכשיו למסיבות ולעופר ניסים וכאלה. ממש הולכים לחתונות, וזו קנייה רגשית. ובעצם אתה צריך לבוא ולהבין מאיפה הבן אדם מדבר. לפעמים היא אומרת לי: 'רגע, אבל אולי היציאה העליונה, אולי', אז אני אומר: 'מה את רוצה? שבסוף זה יצניע את הלוק?' מה, זה יעשה יותר דיטיילס? תביאי לי רגע את הנקודה הסופית. אני אדאג לפרק לך את זה בדרך. כמו כל דבר בחיים. פשוט אני מתעסק בזה ואני טוב בזה. אבל זה נראה לי כל דבר בחיים".

אתה פוגש הרבה כלות שמגיעות עם חוסר ביטחון?

"אתה נורמלי? לא רק כלות. יש גם המון אמנים שאתה חושב מהצד שהם טופ מודל, ואתה רואה אותם מול המראה ואתה אומר: 'מה קורה לך, אחותי?' זה לא מי שראיתי על השער לפני יומיים.

אלה אותן נשים שאנחנו מכירים מהמסך?

"ברור, ומלא כלות. רוב הכלות מגיעות עם חוסר ביטחון. רובן. והתפקיד שלי, מעבר למצוא לה שמלה, זה להגיד לה: 'היי, תשתקי, את מושלמת'. תמיד אני אומר להן, אם אני אומר את המילה 'לא' במקום 'תגידי לי'. החלום הוא לא להיות רזה. החלום הוא להיות כוסית. וכוסית לא קשור לרזה. אנחנו כל הזמן אומרים: 'בא לי להיות רזה', 'בא לי להיות רזה'. 'תעשה אותי יותר רזה'. החלום הוא לא להיות רזה. יש בחורות שהן רזות ויש להן גוף כמו חלום וכריזמה של שקית ניילון. ויש בנות של 120 קילו שנכנסות ואתה לא יכול להוריד מהן את העיניים. זה הכל תלוי מה את עושה, איך את עושה וכמה את עושה את זה עלייך. החלום הוא לא להיות רזה, החלום הוא להיות מהממת".

עד כמה הרשתות החברתיות משפיעות על דימוי הגוף?

"זה לא אולי, זה היום. זה כבר לא טיקטוק, זה AI. אתה לא יודע מה אמיתי ומה לא אמיתי. הכול שטויות. כן, כן. מה לעשות, אני לא חושב שאפשר להילחם ולהגיד לאנשים: "אל תסתכלו על הדוגמניות שאתם רואים באינסטגרם או על הריטושים או על ה-AI'. פשוט צריך להעלות לאותן פלטפורמות, שגם ככה הן בחיים שלנו, נרצה או לא נרצה, דברים אמיתיים. וזה מה שאני כל היום משתדל לעשות. אתה יכול להיכנס אליי לפיד ואתה יכול לראות כלה שנראית כמו אלוהים, ואתה יכול לראות כלה שנראית כמו חלום אחר. ואני מצלם כל שנה קטלוגים של פלאס-סייז. מידות קטנות, מידות גדולות. היום אני מבין כמה זה היה מהלך שיווקי גאוני, אבל כשעשיתי את זה בהתחלה, נדחפתי נטו מהמקום של ההיי. למה רוב הנשים שמגיעות אליי הן לא דוגמניות? מידה פרופורציונלית וממוצעת בישראל זה 42. כאילו אני רוצה לראות רגע בחורה רגילה. ואני זוכר באופן שהייתי תמים. אפרופו יציאה לעולם. אני ממש ניגשתי לסוכנויות של דוגמניות ואמרתי להן שאני רוצה דוגמניות למידות גדולות. לא היה דבר כזה".

למה היה לך חשוב לעשות את זה?

"מתוך רצון להלביש את הנשים שנכנסות אליי. ההשראה שלי היא הכלות שלי. כמה שזה נשמע קלישאתי. אני לא למדתי אופנה וכדומה. היו באות אליי בנות, הייתי רואה מה יפה עליהן, והייתי עושה את זה יום אחרי עם עצמי בחדר השינה. הייתה לי מכונה בחדר השינה ואז הייתי רואה בנות. הייתי אומר: בסדר, אני אצלם. דוגמניות כמו כולם, אבל אני מצלם גם נשים אמיתיות מבחינת פרופורציה אמיתית. וככה זה הגיע. ואז לימים כבר עשיתי אודישנים והגיעו שבועות אופנה בארץ ובעולם. מידות גדולות זה כאילו חרוט על דגלי. אבל כן, זה הגיע ממקום של בואו נהיה רגע ריאליים. בא לי רגע משהו אמיתי, פחות מדומיין".

כלות, מפורסמות והמלוות בחדר

מה ההבדל מבחינתך בין כלה אנונימית לאושיית אופנה שמגיעה עם דרישות?

"זה תלוי. אני חושב שזה כבר תלוי בבן אדם ובפרסונה האישית שלו, כי יש את המפורסמות שאומרות: 'אני חייבת משהו שאף אחד לא עשה, שאף אחד לא ראה, שאף אחד לא עשה'. שזה בגדול בלבול ביצים. עשו וראו כבר הכול. תמיד אני אומר לכלות: 'את רוצה לעשות משהו שאף אחד לא עשה? תעשי עוד שטל, פה נעשה לך מחשוף עם שלושה ציצים. אף אחד לא עשה את זה. את תהיי היחידה בעולם שעשתה את זה'. עשו כבר הכול. האופנה חוזרת לאט. פשוט צריך לדעת לא ליפול לטרנדים. טרנד זה דבר חולף. אופנה ופרופורציית גוף זה דבר שהוא תמיד תמיד תמיד נשאר.

"וכשאתה יודע להוציא את המיטב מהפרופורציות גוף שלך בסנכרון עם האופי שלך, אתה הגעת לנקודת השיא. אתה מבין מה אני אומר? כל הזמן אומרת לי: 'אבל איך אני אהיה הכי?' כשאת תרגישי הכי בטוב ועדיין תוציאי את הגוף שלך במקסימום הכי גדול שזה את, כי אני יכול לשים לך שמלה שהיא הכי יפה בעולם, אבל את תרגישי כמו מטומטמת. כשאת תרגישי בנוח במקסימום שלך, הבאת את זה לקצה".

כלה כמעט אף פעם לא מגיעה לבד. איך אתה מתמודד עם ההשפעה של המשפחה והחברות?

"אל תדאג, אם מישהו אומר את המילה 'לא' במקום, אני מפרק אותה".

הן באמת משפיעות על הבחירה?

"זה כמו להיות מנצח. הרי אתה מגיע, אתה לא באמת מתנהל רק מול הכלה. יש לך את חמותה, ויש לה את החברה, ובודדות הכלות שיודעות להגיע באמת עם אנשים שרואים אותן. רובן מגיעות עם נשים. דרך אגב, גם בדיוק השבוע צחקנו על זה. איזה מוזר זה שנכנסת כלה בת 35, 36, לבין כשנכנסת כלה בת 22. זה כאילו זה לא אותו עולם".

מה ההבדל בין הגילים?

"זה לא אותו עולם. ילדה בת 22, היא מגיעה עם חברות וכולן חולמות מה הן היו עושות. אם היא הראשונה בחבורה, אז בכלל. וכלה בת 35, 36, לרוב היא יותר מתוסבכת על דברים אחרים, אבל יש לה הרבה יותר את עצמה. שוב פעם, זה מאוד אינדיבידואלי, אבל זה לרוב ככה. והמלוות או הדברים, אם צריך צמצום, אני מצמצם. כמובן נגעלתי. מסמן לי מי הכי בעייתית בחדר, את מי אני צריך לתקוף? אני רואה אותה ואז אני באלגנטיות מביא אותה למגרש שלי, כי הן צריכות להבין: את לא באת ללבוש את שמלת הכלה. אנחנו לא מדברים עלייך. את צריכה לראות מה הכי מחמיא לחברה שלך בטעם של חברה שלך. יכול להיות שחברה שלך רוצה חלק, ואת בא לך ז'ואריש, וזה לא תואם".

היו מקרים שבהם המשפחה או החברות כמעט שינו את הבחירה של הכלה?

"אני לא באמת נותן לזה להשתנות. כן, היו לי פעמים שדווקא עם אמהות מאוד מאוד יצאתי. היו לי כמה פעמים אפילו שהתרגזתי שזה קורה. אני מתעצבנת פעם בשנה כזה. אני לא מתעצבנת, הכול יקרה. אתה מכיר את רבי נחמן מברסלב? אז יש מושג כזה שנקרא כעס הפנים. כאילו אני לא באמת. אף פעם אני לא מתעצבן. אני כמעט ולא לוקח דברים ללב. בגיל 40 אין כמעט שערות לבנות, חוץ משלוש שערות לבנות שיצאו לי פה בשפם".

ומתי אתה בכל זאת מגיע לנקודת רתיחה?

"הייתה לי אימא אחת שלא הפסיקה להגיד 'היא תרזה', היא לא תרזה. מה עשית? הלכת לחשמלאי? את לא תרזה. היא כן תרזה. לא, אל תיקח לה עכשיו את המידות. היא תרזה. מה נהיה לך פה? את זה צריך להסתיר, כי היא חייבת לרזות. השתנה לך הגוף. איך נהיית ככה? כאילו דיברה על המשקל".

זה קרה בזמן המדידות?

"בזמן המדידות. והילדה כחולים מרוב שהיא נושכת את השפה התחתונה לעצמה. אני ממש זוכר שקראתי לאחת הבנות ואמרתי להן להחליף, ותוך כדי שסגרו את הווילון להחליף לה תפסתי את האימא ככה מהחולצה. אמרתי לה: 'בואי תראי רגע'. הכנסתי אותה למתפרה ואמרתי להם: "עוד פעם אחת את מזכירה את המילה שמן, רזה, אני מוציא אותך מהסטודיו. את מצלקת את הילדה כאילו מול העיניים שלי. אני לא יכול להיות נוכח בזה.

"זה פונה אליי אישית. זה נוגע בנקודה הזאת. אמנם אני לא הייתי ילד שמן, אבל הייתי ילד לאורך כל הזמן. הייתי רזה, אבל זה מעורר אצלי את הפלאשבקים האלה של אמא שלי. היא דחקה אותי לפינה: "תהיה מאחוריי, אל תעשה את זה, ואל תעשה את זה פה, ותתפלל פה, ותשים את הציצית הזאת ואת הכיפה הזאת.

"הילדה פותחת. אנחנו פותחים עכשיו את הווילון. לא משנה מה את רואה, את מחמיאה לילדה. קשה לך לשקר ולהחמיא על השמלה? לטענתך, תחמיא לה כמה היא יפה, כמה היא חכמה. היא מוצלחת בעבודה. ילד רוצה לשמוע אהבה? בטח ובטח ביום כזה, שבו הכול מתנקז. איזה קושי יש לה מול המראה כשהיא עומדת עם עצמה. היא חשופה גם נפשית. היא חשופה פיזית מולי. היא לקראת כמה שיאים בחיים. כשנמצאים בין רווקות לנישואים, ולוקחים על עצמנו תיקים כאלה של מה יהיה, אם לא תהיה אהבה. אתה אף פעם לא באמת יודע להכין חתונה, והאימא לא הפסיקה להציק לה על המשקל. זה שיגע אותי, זה פשוט שיגע אותי. אותי. ואם היא לא תעשה, הייתי מוציא אותה מהחדר".

אתה נתקל הרבה בסיטואציות כאלה?

"כל היום, מה יש לך? ואנשים שמתחילים לבכות כל היום".

ומה לגבי כלות שמגיעות כבר עם תמונה מוכנה מהאינסטגרם?

"כן, אבל אני תמיד אומר להן: 'אל תראו לי'. תמיד אני אומר להן ככה. תני לי לבוא בתול לסיטואציה, זה הרבה יותר טוב, כי אז האינטואיציות שלי הרבה יותר חדות. כשהיא מראה לי, אני אוטומטית מתקבע על מה שהיא הראתה לי, ולרוב זה עובד. אין כלה שבאה אליי ואני - בלוק ראשון, שני, נסחפנו, שלישי, מפרק אותה. 90 אחוז זה בראשון".

עד כמה התמונות של מפורסמות ודוגמניות משפיעות על הרצון של כלה להיראות כמוהן?

"כן, זה לעד היה ככה, ולעד יהיה ככה. אנחנו צריכים לפתח אופן משלנו. היא אומרת לי: "כן, אבל תוריד פה". אני אומר לה: 'מאמי, אני לא זגג, אני מעצב אופנה'. זאת אומרת, אני לא יכול למסגר אותך. אני כן אוציא אותך במקסימום שלך, שהכול ייראה מאוד מאוד מאוד אסתטי. אבל כן, אני חושב שיש היום בזה יותר בגרות ויותר בשלות. דווקא אנחנו התקדמנו, התקדמנו. זה לא כמו לפני עשור שלא היה דבר כזה לראות נשים שמנות או גדולות או מלאות בפרונט. כאילו התקדמנו מאז".

"אמהות נהיו בלתי נסבלות"

מה הדבר שאמא של כלה עושה שמבחינתך הוא סיוט, מעבר להתערבות בשמלה?

"אמהות בכללי נהיו בלתי נסבלות. אני עכשיו שדרגתי את מחלקת הערב שלי, אז כמות הלקוחות השתלשה. אמהות נהיו בלתי נסבלות, יותר ברזילאיות מהכלות. כל האמהות היום מתחילות, מחליפות שתי שמלות. הן רוצות לפצות על החתונה שהייתה להן. הן רוצות, כל האמהות. היום גם אמהות. בואי, אמא היום בת 50, בת 60, זה לא אמא בת 50-60 של לפני 20 שנה".

היום הן שונות?

"נכון. היום כל האמהות כוסיות-על חלל, כולן מורמות, מושתלות, מתוחות, מחושגזות, משומשות, משוספות. ואמהות זה עולם. הייתה לי אמא בריאיון האחרון. היא שאלה אותי אם יש לי ממ"ד. אמרתי לה שברור שיש ממ"ד. אז היא אומרת לי: 'לא, כל הסטודיו ממ"ד?' אמרתי לה שלא, יש לנו מקלט בבניין, ואם יש אזעקה אנחנו הולכים למקלט. אז היא אומרת: 'אם בפעם הבאה שאתה רץ למקלט, תיקח את השמלה שלי איתך'. אמרתי לה: 'בטח, אני אעצור הכול ואני אקח את השמלה שלך איתי'. בטח, את גם מאוד נורמלית".

במציאות הכלכלית הנוכחית, שמלת כלה היא מותרות?

"מה לא מותרות?".

אולם, מנה ב-500 שקלים ועיצוב פרחים לחופה הם מותרות.

"ורכב יוקרה זה לא מותרות".

אז מבחינתך, כשכלה מגיעה ליום החשוב בחייה, השמלה היא אחד הדברים המרכזיים שהיא משקיעה בהם?

"שמלה, איפור, שיער. יש דברים שמשקיעים עליהם".

82 ימים ב"האח הגדול"

הכניסה לבית "האח הגדול" סימנה עבור דרור קונטנטו פרק שונה לחלוטין מזה שהכיר בחייו המקצועיים והאישיים. אחרי שנים שבהן בנה לעצמו קריירה, סטודיו, משפחה ומעגל חיים יציב, הוא בחר להכניס את עצמו לסיטואציה שבה אין שליטה על העריכה, אין אפשרות לברוח מהמצלמות ובעיקר - אין את החיים שהשאיר בחוץ. 82 ימים לאחר הכניסה לבית, קונטנטו החליט לפרוש, כשהגעגועים לבתו ולחיים שבנה מחוץ לריאליטי הכריעו. בשיחה הוא מספר על החוויה בבית, על הסיבה שבגללה בחר לעזוב, על מה שהיה קורה אילו נשאר עד הגמר, ועל המבט שלו על עולם הריאליטי והכוכבים שמנסים לבנות את עצמם מחדש אחרי היציאה ממנו.

אחרי 82 ימים בבית, עד כמה באמת נשברת?

"גמורה. הולכת עם כאבים בגוף שאי אפשר לתאר. גמורה, שבורה, מרוטה, לא יכולה לתפקד מרוב געגועים. באמת, פיזית, הגוף לא יכול לקום. מרוטה, ממוטטת. ואז הוא חשב שברגע שהוא ייתן לי לשמוע אותה, זה יעשה לי קל יותר. הרי אני פרשתי יום אחרי. אני שמעתי אותה. אני חשבתי שאני מתעלפת, מתעלפת. רציתי לדקור את עצמי עם מזלג. ממוטטת. רוצה רק לראות אותה, רק לנשום אותה, רק למוטט. גמורה, שלולית, בן אדם לא. רפוי, לא יכול לעמוד".

בדיעבד, היית עושה את זה שוב, גם אם יכולת להגיע לחמישייה?

"קודם כל, אני אגלה לך סוד. לא רק שהייתי מגיע לחמישייה, הייתי גם לוקח את העונה בנעליים".

החלום היה להגיע לגמר?

"החלום היה לפרוש בגמר".

אז זו באמת הייתה המטרה?

"לא. אני נכנסתי. קודם כל, לשאלתך, אני לא מתחרט. הייתי עושה את זה עוד 200 פעמים. היה לי כיף ברמות. אני הדייר היחיד בבית שלא היה מועמד אף פעם להדחה מצד המתמודדים, רק כשהכול היה קולקטיבי. כזה. היה לי כיף. החלום היה בעצם לפרוש בגמר עצמו. כשהתחלתי כבר את העונה הבנתי שאין לי גירוי מוחי. נכנסתי לא על תקן החתיך, לא על תקן הדוגמן, לא על תקן הגבר שמחפש זוגיות, בין אם עם אישה ובין אם עם גבר. כאילו, הרגשתי שמיציתי, נתתי את הטוב שאני יכול לפזר. הייתי דייר מאוד, מאוד, מאוד אהוב. כמעט ולא היו לי חיכוכים. ניהלתי את הבית בגאון בעיניים, כאילו היה מדהים, כי הייתי הקול השפוי כזה".

עד כמה היציאה מ"האח הגדול" שינתה את המציאות שלך?

"למזלי, תמיד אני אומר, נתתי איזה יש מונולוג יציאה אחד שלי מהבית שהיה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם. אני מראה את זה בכל הרצאה שלי. אני עומד שם, מסתכל על עצמי מהצד ואומר: 'דרור, אתה מהמם'. אני שופך את הלב שלי שם, רגע לפני ההתמודדות, ואני אומר להם: 'אני מתגעגע לבית שלי, אני מתגעגע לעבודה שלי, אני מתגעגע לבת שלי, אני מתגעגע לזוגיות שלי, אני מתגעגע לחיים האמיתיים שלי'. כך אני מצטט את עצמי. הרגשתי שהגעתי עם סל של דברים שמאוד נעים לי איתם בחוץ. אני תמיד משווה את זה לציפור שמרפדת לעצמה את הקן, כדי שיהיה לה מאוד נעים לתחת כשהיא מגדלת את הביצים. עצמה. אני שמתי לי בשנים האחרונות מעטפת מאוד, מאוד נוחה, אחרי כל כך הרבה שנים שלא היה לי נוח, בין בבית, בין בשלי מול עצמי, בין במצב הכלכלי שלי מול עצמי, בין במי אני, למה אני נמשך, לאן אני הולך.

"אני לא הולך להורים שלי ביום שישי בערב. אין לי חברים עד שפתחתי לעצמי את החברים כשיצאתי מהעולם הקודם. הגעתי ממקום כל כך לא נוח וריפדתי את זה, ממקום של עשיתי לי את הנוחות שלי, את העובדים שלי, את הצוות שלי, את החברים שלי. חזרתי למשפחה שלי, לזוגיות שלי, לילדה שלי.

"הקן שלי מאוד נוח איפה שאני נמצא, ואני גם תמיד דואג להגדיל אותו ולהוסיף לו עוד עצים כדי שהוא יהיה עוד יותר גדול, להכניס איתי אנשים פנימה. וידעתי לאן אני נכנס וידעתי לאן אני יוצא וסטטיסטית, רובם פושטים רגל אחרי ואין להם שקל עליהם, והם יוצאים עם חרדות והם ממורמרים והחיים שלהם רק נהרסים. סטטיסטית, 90 אחוז מהאנשים, זה מה שקורה להם. ואני, היה לי לאן לחזור. ידעתי מה אני שווה. לא בקטע יהיר".

הביקורת על עולם הריאליטי

איך אתה מסתכל היום על אנשים שנכנסים לריאליטי ומאמינים ש-15 דקות התהילה יחזיקו אותם?

"יחזיקו, על מה הם יחזיקו? על סכסוך משפחתי? על בגידות? על זה שזאת נהייתה צ'ילבה של זאת? על זה שזאת אמרה לזאת משהו? על מה הם יחזיקו? שים לב, אף אחד, בודדים האנשים שעובדים בלפזר אהבה בעולם. על מה הם יחזיקו? למה שהבת שלי תעריץ מישהו? כל הזמן אני אומר לה בראש, ובני נוער יראו. ועכשיו יעשו על מישהו שאמר לי, ולנרמל חרא של מושגים. זה באמת מרגיז אותי ומעצבן אותי. אף אחד לא עובד בלפזר טוב בעולם בהכול. זה במי שצורך את המדיה, זה במי שמייצר את המדיה, זה המתמודדים שמגיעים לסרטונים האלה שעושים אותם במדיה ומלהקים שלוקחים את החרבון הזה שיגיע למדיה. אין גלגל של טוב. שים לב, מכונת הצהוב והגועל הרבה יותר מעניינת ומתפקדת ממכונת האהבה והחיבור. וזה מרתיח. גם לימדו אותנו כל השנים היו חירבון".

"מה שחסר בריאליטי זו אהבה"

אתה עדיין צופה בריאליטי?

"אני צופה בריאליטי".

מה הכי תופס אותך היום?

"שאין אהבה".

מה אתה מתכוון?

"מאוד קשה שאין אהבה. מאוד קשה. זה נשמע מאוד, מאוד גדול ומאוד 'לאבי-דאבי'. לא. אין אהבה. העם, אני אגיד, הריאליטי הוא קצת השתקפות של העם. לא משנה כמה אני אסובב את זה, אני חושב שאנחנו במקום כל כך מגעיל בתור עם. זה מצחיק כי כל הזמן העבר שלי הוא חרדי. אני מאוד אוהב את העבר שלי. הייתי בחור ישיבה עד גיל מאוד מאוחר, וכל החברים שלי כבר עם שמונה או תשעה ילדים. וכל שנה אנחנו עושים פגישת מחזור עם החבר'ה שלי מהישיבה, אחת שלמדתי בה, בנווה ארץ. למדתי שם שנתיים וזו הישיבה שבה בעצם נמצאים החברים הכי חזקים שלי עד היום.

"וכל שנה אנחנו עושים פגישת מחזור, וכל שנה אני עומד מול 34 חבר'ה שלי מהישיבה, שכולם היו באותה כיתה, ורב איתם על החילונים. כל יום אני רב עם החילונים על החרדים. כל יום. מה זאת אומרת רב? כאילו אומר לו כמה הוא יכול וכמה הוא מסוגל. כאילו כל כך גרמו לנו לשנוא אחד את השני, שזה קצת על גבול הממוטט אותי, עושה לי עצוב בלב, עושה לי עצוב בנשמה וזה, וזה מבאס".

בין העולם החרדי לחילוני

העבר החרדי עדיין הולך איתך?

"בטח. בטח שזה הולך איתי. חס וחלילה שזה לא ילך איתי. אם זה לא ילך איתי, אני אעזוב פה".

אתה חי היום בין שני עולמות - החרדי שממנו באת והחילוני שבו אתה נמצא. איך זה משפיע עליך?

"כן, היום כחילוני, אתה רואה את כל מה שקורה, גם עם ההפגנות. יש לי חברים משני הקצוות".

חשבת ליצור דרך האופנה גשר בין העולמות?

"אני עובד בזה. אני ממש עובד בזה. אני עובד בזה. עכשיו עשיתי קולקציה מהממת לגולברי. יש שם דגמים ממש רק לנשים חרדיות. יש שם דגמים רק לנשים, כאילו ממש הגעתי. אני כל הזמן חושב: רגע, איך אני יכול לגעת בכל העולמות, שרוב המעצבים שלא הגיעו מעולם מהעולם החרדי, ולחשוב מה מתאים גם לאוכלוסייה הדתית. ואני ממש עובד בזה. בא לדבר, בא לחבר. אתה יודע, יש לי לפעמים אימהות שמגיעות אוהבות, אבא נגיד כן יכול לבוא עם הבת שלו. זה לא כמו חתן.

"וחרדים עכשיו לא יודעים את העבר שלי. ואז הוא מתחיל לדבר ואז אני זורק לו מושגים בארמית. אני זורק לו מושגים מהגמרא. הוא לא מבין מאיפה המלאך הזה עם הלק ועם השפם, שנראה הכי קיצון שלו, בעצם פתאום זורק לו כל מיני מושגים מהעולם החרדי ובכל מיני פסוקים ובמשנה ברורה ובפרקי אבות. הם לא מבינים מאיפה זה בא להם.

"ואז לאט פתאום נהיה שיח, נשברות החומות. חבל לך על הזמן. בפגישה הבאה אני כבר עושה כוסות יין, וכולם שותים, וכולם חפלה. בסוף אנחנו אנשים מאוד אוהבים אחד את השני. פשוט דאגו מאוד מאוד מאוד לקטלג אותנו, וכולנו נופלים לזה, לצערי".

"זה מבחינתי ניצחון"

אתה מרגיש שהחיבור לעולם החרדי דרך האופנה הוא גם סוג של סגירת מעגל?

"אני מרגיש. מהרגעים שעושים אותי מאושר. נגיד, אתמול התקשר אליי הרב של אבא שלי, ששנים לא דיברתי עם אבא שלי. כדי לתת לך רגע רק את הדמות, אבא שלי היה פעם אחת אצלי בעסק לפני תשע שנים, אחרי שהשלמנו. מה זה השלמנו? אחרי שהוא לא הסכים שאכנס אליו הביתה אחרי היציאה שלי מהארון, ואמא שלי הייתה באה אליי, ואז יום אחד אמרתי לו: 'אבא, אני צריך מזוזות'. חיפשתי דרך להתקרב אליו, ואז הוא בא אליי לעסק. העסק היה ריק, היו רק בובות.

בעוד עשר שנים, מה היית רוצה שיכתבו עליך?

"היא נראית מדהים".

היא נראית כבת 30.

"לא נפל הוודג', היא לא צריכה רמת סנטר. עוד כעשר שנים אני רוצה להמשיך כמו שאני היום. בא לי שלא יכתבו עליי. בא לי שבכללי יהיה הרבה יותר כיף ושבאמת, באמת נהיה כולנו הרבה פחות חרדתיים. לא, לא, בעיקר מהמצב של המדינה ובעיקר מהמצב של החברה. ולא נצטרך כל אחד לחשבן מה הוא עושה. היום אנחנו יושבים על אופנוע, אנחנו חושבים שקורה משהו, כולם מסתובבים, נופלת צלחת, כולם מסתובבים. אנחנו כולם, כולם באיזו התרעה רגעית, דקתית, שנייתית. שיהיה כיף".