הביקיני, המשקפיים והשיער המרושל: בריז'יט בארדו לנצח

בריז'יט בארדו הלכה הבוקר (ראשון) לעולמה בגיל 91, אך המבט הראשון בתמונותיה לאורך השנים מבהיר מיד - יש אייקונים שלא מתיישנים וישארו איתנו לנצח.

עוד הרבה לפני שהפכה לסמל מין בינלאומי, בארדו הייתה קודם כול גוף בתנועה, ילדה פריזאית עם חלום להיות בלרינה. היא למדה מחול בקונסרבטוריון של פריז, וכבר בגיל 15 הופיעה על שער מגזין כדוגמנית צעירה, טבעית וברונטית, רחוקה מאוד מהדימוי שילווה אותה בהמשך.

המעבר למשחק בתחילת שנות ה־50 סימן גם את תחילת המסע האופנתי שלה. בארדו לא אימצה תלבושות ראוותניות או טרנדים מתוכננים בקפידה, אלא נמשכה לפשטות - שמלות קלילות, קווים נקיים, בדים רכים. גם שמלת הכלה הראשונה שלה מ-1952, רחבה ונינוחה כמעט כמו שמיכת בית, שיקפה את הרצון לנוע בחופשיות, לפני הכול.

עם פריצתה הבינלאומית, הפכה בארדו מדמות קולנועית למכתיבת טעם. היא לא הייתה רק מוזה - היא הייתה מקור. בבגד הים הדו-חלקי שלבשה בסרטים מוקדמים, בהם "הנערה בביקיני", היא סייעה להפוך את הביקיני מפריט נועז לסטייטמנט לגיטימי.

מאוחר יותר, מחשוף הסירה הרחב שחשף את שתי הכתפיים זכה לשם משלו, "מחשוף בארדו", והפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עמה.

הרגעים שעיצבו מיתוס

בסרט הפריצה "ואלוהים...ברא את האישה", בבימויו של רוז’ה ואדים, הופיעה בארדו בשמלת סירה אדומה וצמודה בעיצוב פייר בלמן. הדמות הסוערת מסן טרופה, יחד עם הבגד המדויק, קיבעו אותה כפאם פאטאל מודרנית - נשית, חופשייה ולא מתנצלת. מאותו רגע, כל בחירה אופנתית שלה נקראה כהצהרה.

גם כשהחלה להופיע בתפקידים דוברי אנגלית ובהוליווד, בארדו לא ויתרה על הקוד הצרפתי. מעיל זמש אדום, מכנסי קורדרוי בהירים, מגפוני קרסול ומטפחת משי, שילוב שנראה כמעט יומיומי, אך נשא עמו את אותה אלגנטיות בלתי מתאמצת שהפכה לסימן ההיכר שלה. היא הוכיחה שאפשר להיות בינלאומית מבלי לאבד זהות.

אהבתה לבד המשובץ נוכחת היטב בתצלומים משנות ה-50, כולל שמלה כחולה עם מלמלות, צמות וסרטי סאטן. הדימוי הילדותי-רומנטי חזר גם בשמלת הכלה הוורודה שלבשה בנישואיה השניים ב-1959, והפך את הבד הפשוט לפריט קוטור בעל אמירה.

הדי.אן.איי של בארדו

בשנות ה-60, כשהייתה כבר כוכבת קולנוע מבוססת ואם צעירה, צולמה בארדו בידי הצלם סם לוין בשמלת ערב כחולה עם מרקם פרוותי וסידור שיער "שוקרוט", תסרוקת מרושלת בכוונה. השיער, תמיד מלא נפח ופרוע במכוון, הפך לאגדה בפני עצמה. היא סירקה לאחור, הגביהה, ואז ריככה את המראה בסרט, קשת או כובע רפוי. 

המראה הבלתי נפרד כלל גם אייליינר חתולי דרמטי ומבט מעושן. בקוקו תפוח עם סרט קטיפה אדום, חולצה מפוספסת ואהבה מוצהרת לדוגמאות, בארדו שידרה קלילות שגם היום קשה לשחזר. 

בסרט "הבוז" (או "הגוף והלב") מ-1963, הופיעה כלוק איקוני דווקא כשהיא לבושה בפשטות, קרדיגן שחור וסרט ראש. גם כאן, הוכיחה שאביזר קטן יכול לשאת משקל סגנוני עצום, וששיער יכול להיות תסרוקת בפני עצמה.

בין מסך, במה וחופש אישי

הקריירה של בארדו חרגה מהקולנוע. בשנות ה-60 היא פנתה גם למוזיקה תחת הכינוי B.B., ובשירה “Harley Davidson” אימצה אסתטיקת בייקרית חסרת פחד. מאוחר יותר, בסרט "הדוב והבובה", הופיעה בלוק ורוד מכף רגל ועד ראש – מעיל גשם, כובע שמש ומגפיים מעל הברך – מראה תיאטרלי אך מהפנט.

ב-1973, בגיל 39 בלבד, פרשה בארדו מעולם הבידור. היא החליפה את הזוהר הציבורי בפעילות למען בעלי חיים, והמשיכה בכך גם מחוץ לאור הזרקורים. אך גם הפרישה לא מחקה את חותמה האופנתי. הפסלים והפרוטרטים רק חיזקו את מקומה בהיסטוריה.

בארדו גילמה את השיק הצרפתי של שנות ה-60 וה-70 לא דרך מאמץ, אלא דרך נוכחות. היא יכלה ללבוש חליפת מכנסיים מכופתרת, בגד ים וכובע רפוי או משקפי שמש מרובעים ושוליים קצרים במיוחד - ותמיד להיראות כמו עצמה.

מול שפע טרנדים מתחלפים, הסגנון שלה ישאר תזכורת לכך שאופנה אמיתית מתחילה בחופש.