נסיכה עם שפם: מי את מלכת היופי של איראן?

לפני מאות שנים, בתקופה אחרת בה השלטון האיראני נראה שונה לחלוטין, ונשים לא נדרשו לכסות את עצמן, צמח מודל יופי ששבר את כל המוסכמות. אולי יצא לכם להיתקל בעבר בכמה תמונות שהפכו לוויראלית והגיחו את המראה של הנשים בתמונה, אבל האמת היא שבמאה ה-19 באיראן, אישה יפה הייתה נראית שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום במערב. גבות עבות כמו יער, שיער פנים דק שמכסה את השפה העליונה, ודמות מעוגלת ומלאה - אלו היו סימני היופי המבוקשים ביותר באיראן של אז.

נשים השתמשו במסקרה כדי לעבות את הגבות, להדגיש את שיער הפנים במקום להסיר אותו, ואף שאפו לגוף מלא שמסמל פוריות ועושר. בד בבד, הגברים שאפו להיות רזים ועדינים - היפך גמור מהאידיאלים המערביים.

אבל מאחורי הסטנדרטים הייחודיים האלה מסתתרות נשים שהיו הרבה יותר מסתם "יפות". הן היו מהפכניות שהבינו שיופי זה כוח - וכוח צריך להשתמש בו בחכמה.

בלב הסיפור הזה עומדות נסיכה מהשושלת קג'אר, השושלת הטורקית-איראנית שמשלה בפרס מ-1785 עד 1925. 

הנסיכה זהרא ח'אנום תאג' א-סלטנה הייתה מושלמת לפי הסטנדרטים של זמנה. אבל במקום להסתפק בתפקיד הדקורטיבי, היא הפכה לדיפלומטית בפועל - אירחה נשים של אורחים זרים, ניהלה משא ומתן מורכב, ואף הצליחה להחזיר את בעלה הגולה למדינה בכוח שכנועיה.

כשיופי הופך לנשק פוליטי

תאג' א-סלטנה הבינה משהו שהסופרת פמיניסטית נעמי וולף תכתב עליו רק מאה שנה מאוחר יותר: שיופי יכול להיות כלי שליטה. במקום להיכנע לו, היא החליטה להשתמש בו כנשק.

ב-1910 היא הקימה עם חברותיה את "אנג'ומן חוריית ניסואן" - ארגון חתרני שפעל בסתר למען זכויות נשים באיראן. אבל המהלך הכי דרמטי שלה היה פשוט: היא הסירה את הצעיף והתחילה ללבוש בגדים מערביים - הראשונה בחצר המלוכה שעשתה זאת.

זה לא היה עניין של אופנה. זה היה מעשה מרד פוליטי. תאג' א-סלטנה הבינה שמי ששולט במראה החיצוני של אישה שולט בחירותה הפנימית. היא כתבה: "כשאראה את המין שלי משוחרר ואת ארצי בדרך לקידמה אקריב את עצמי בשדה הקרב של החירות".

מה שעשה את תאג' א-סלטנה למיוחדת זה שהיא הבינה דבר שרק בעשורים האחרונים אנחנו קוראים לו "אינטרסקציונליות" - העובדה שלכל אישה יש זהויות מרובות שמשפיעות על החוויה שלה.

היא הייתה נסיכה עשירה, אבל גם אישה בחברה פטריארכלית. הייתה מוסלמית, אבל גם מורדת נגד הפרשנות הדתית השלטת. הייתה יפה לפי הסטנדרטים של זמנה, אבל בחרה לא להיכנע להם.

כמו הפמיניסטיות השחורות באמריקה שיבואו אחריה בעשרות שנים, תאג' א-סלטנה הבינה שאי אפשר להפריד בין המאבק למען זכויות נשים לבין המאבק הרחב יותר למען צדק חברתי. זו הייתה גישה מהפכנית לזמנה.

הסיפור של הנסיכה האיראנית רלוונטי היום יותר מאי פעם. הקריאה "אישה, חיים, חירות" שהדהדה ברחובות איראן אחרי רצח מהסא אמיני היא המשך ישיר למאבק שהתחילה תאג' א-סלטנה לפני יותר ממאה שנה.

גם אז וגם היום, הקרב על הצעיף הוא קרב על זכות הבסיסית לקבוע את הזהות שלך בעצמך. הנשים האיראניות שצורבות את הצעיפים שלהן ברחובות עושות בדיוק מה שתאג' א-סלטנה עשתה ב-1900 - הן מגדירות מחדש מה זה יופי, מה זה כוח, ומה זה חירות.

הנסיכה זהרא ח'אנום תאג' א-סלטנה בצעירותה / ויקיפדיה

הסיפור של הנסיכה מלמד אותנו שיופי הוא תמיד עניין פוליטי. כל סטנדרט יופי משקף ערכים חברתיים - מי בכוח, מה חשוב, איך צריכות נשים להתנהג.

האמת היא שתאג' א-סלטנה הייתה יפה - לפי הסטנדרטים של זמנה. אבל מה שעשה אותה באמת מיוחדת זה שהיא הבינה שהזכות להגדיר את עצמך - איך את נראית, איך את לבושה, איך את חיה - היא הזכות הבסיסית ביותר של אישה חופשייה. כמו שהיא כתבה: "הבעיה האמיתית היא היעדר הבחירה שלנו". מסר שרלוונטי לכל אישה, בכל זמן, בכל מקום - כולל כאן, כולל עכשיו.