פסיכיאטרית ילדים מזהירה: הסימנים שאסור להורים לפספס

ימנו בנימין זלקה ז"ליצא לעבודה - ולא חזר ממנה. הבקשה הפשוטה של צעיר בן 21, שעל פי החשד ביקש מקבוצת נערים להפסיק לרסס ספריי שלג בתוך פיצרייה, הסתיימה באסון מחריד שטלטל מדינה שלמה. אבל מאחורי המקרה המזעזע הזה, מומחים מזהירים, לא מסתתר רק "רגע של טירוף", אלא תמרור אזהרה חברתי עמוק בהרבה.

לדברי ד"ר איריס כהן יבין, פסיכיאטרית ילדים ונוער ב"מכבי שירותי בריאות", אירועי אלימות קיצוניים בקרב בני נוער כמעט אף פעם אינם מקריים.

"אירועי אלימות קיצוניים בקרב בני נוער הם לרוב אינם מקריים, הם הקצה של מצוקה רגשית עמוקה שלא אותרה בזמן", היא מסבירה. "בעוד שאלכוהול וסמים משמשים לעיתים קרובות כזרזים המורידים עכבות (אינהיביציות) ומטשטשים את המודעות, השורש עמוק הרבה יותר".

במילים אחרות: לא מדובר רק בהחלטה רגעית, אלא בשילוב מסוכן של כאב, קושי נפשי, השפעה קבוצתית והיעדר בלמים רגשיים.

כשהחבורה הופכת ל"תגובת עדר"

אחד המרכיבים המדאיגים ביותר, לפי כהן יבין, הוא הכוח של הדינמיקה הקבוצתית בגיל ההתבגרות.

"בדינמיקה הקבוצתית הזו אנו רואים 'תגובת עדר', שבה הצורך בשייכות ובמעמד חברתי גובר על כל מנגנון מוסרי", היא אומרת. "אצל מתבגרים, מנגנון האמפתיה והיכולת לתפוס את הסופיות של המוות אינם מפותחים דיו, מה שמאפשר להם להיגרר אחרי מנהיג תוקפני מבלי להפנים את חומרת המעשה".

המשמעות קשה:בני נוער לא תמיד פועלים מתוך רוע טהור, אלא לעיתים מתוך צורך נואש להשתייך, לא להיתפס כחלשים, ולשמור על מעמדם בתוך הקבוצה - גם במחיר של חציית גבולות מסוכנים.

לא "ילד רע" – אלא ילד שכואב לו

אחת הנקודות המטלטלות ביותר בדבריה של כהן יבין היא ההבנה שלעתים קרובות, מאחורי נער אלים מסתתר נער פגוע.

"חשוב שנבין שנער שטוב לו בחייו לרוב לא מוצא את עצמו במעגל של אלימות כזו", היא מדגישה. "פעמים רבות מדי, הנער הפוגע הוא נער שעבר פגיעה בעצמו, והתוקפנות היא סימפטום של פוסט-טראומה לא מטופלת".

האמירה הזו אינה מצדיקה אלימות, אבל היא כן משנה את הדרך שבה הורים, מחנכים וחברה צריכים להסתכל עליה - לא רק כבעיה משמעתית, אלא גם כקריאת מצוקה.

השאלה שכל הורה חייב לשאול

בזמן שהציבור מזדעזע שוב ושוב ממקרי קצה, כהן יבין טוענת שהמניעה מתחילה הרבה לפני הכותרת הבאה.

"כדי למנוע את המקרה הבא, חשוב להשקיע באיתור מוקדם ובהצבת גבולות ברורים", היא מסבירה, "ובמקביל על כל הורה לשאול את עצמו ביושר: 'מה באמת עובר על הילד שלי?'".

זו אולי השאלה החשובה ביותר - משום שהשגחה הורית אמיתית אינה מסתכמת רק בידיעה איפה הילד נמצא, אלא בהבנה עמוקה של מצבו הרגשי, החברתי והנפשי.

הסימנים שאסור לפספס

מומחים מדגישים כי ישנם דגלים אדומים שיכולים להעיד על מצוקה מסוכנת: התפרצויות זעם קיצוניות, קהות רגשית, הסתגרות, שימוש בחומרים, התרחקות מהמשפחה, צורך אובססיבי בהכרה חברתית או משיכה לדמויות כוחניות.

הרצח של ימנו זלקה ז"ל הוא לא רק טרגדיה אישית – אלא גם מראה חברתית. הוא מחייב הורים, מורים, אנשי טיפול ומקבלי החלטות לשאול לא רק איך מענישים אחרי, אלא איך מזהים לפני. כי לפעמים, מאחורי נער שמכה, מקלל או נסחף, מסתתר ילד שלא קיבל מענה בזמן.

ובסופו של דבר, אולי השאלה הכואבת ביותר אינה רק איך זה קרה – אלא האם מישהו היה יכול לראות את זה קודם.