צח סימון (39), יוצר התוכן שמאחורי הבלוג המצליח "אמא'לה! אני אבא", הפך בשנים האחרונות לאחד הקולות הבולטים והכנים ביותר בשיח על הורות גברית בישראל. מה שהתחיל כפוסט אישי בעקבות יציאה לא שגרתית לחופשת לידה, התפתח לקהילה רחבה של עוקבים שמלווים אותו ואת ילדיו - מימי הקניות בסופר ועד רגעים אינטימיים, מצחיקים ולעיתים גם מורכבים סביב שולחן האוכל המשפחתי.
בריאיון לפודקאסט "Stars" עם אסף הדר, סימון פותח את כל מה שלא תמיד נכנס לפריים: העומס הכלכלי, תחושת הבדידות של הורים, הלחץ שמייצרות תקופות חירום בישראל, והפער בין התדמית המושלמת ברשתות החברתיות לבין המציאות היומיומית. לצד זאת, הוא מדבר בגילוי לב על הבחירה לצאת לחופשת לידה כגבר, על הרגעים הקשים שחווה בתחילת הדרך, ועל ההחלטה הדרמטית לצמצם את החשיפה של ילדיו - גם במחיר של ויתור על הצלחה ברשת.
צח סימון בפודקאסט stars | "היום"
איך התקופה האחרונה משפיעה עליך כהורה?
"משפיע מאוד, בסוף הילדים היו בלי מסגרות. אני רואה את כל ההורים עכשיו בתקופה הזו, מטוסים על הגדרות. כי אנחנו, תשמע, זה לא סבב ראשון, שהם ילדים לא במסגרת. הילדה שלי עשתה פו על הנר בגיל שנה, נכנסנו לסגר הראשון בקורונה. הילד השני נולד לסגר השני. הילדה השלישית נולדה לחרבות ברזל להתחלה שלה, וגם שם, אתה יודע, לא היה מסגרות בהתחלה. זה קשוח מאוד. אני גם במילואים במקביל, אז הלחץ הוא בעיקר על אשתי. תקופה לא פשוטה. אבל אתה יודע, אני חושב, אני מסתכל על זה קצת לשני הכיוונים, כאילו, מצד אחד, אני יכול להגיד שהילדים, הם יכולים להביא אותנו לקצה. אתה יודע, נגיד עכשיו, אנחנו התראות לכולם חדשות וזה, וילד שהוא רוצה משהו, הוא צריך לקבל את המשהו שלו. היה לי לפני כמה ימים, הילד שלי צועק לי, אבא, אבא, בלי הפסקה, ואני הייתי בלחץ של דברים, ואז אני אומר לו: 'מה?', בעצבים. אז הוא בא אליי, הוא בא אליי, אומר לי: 'אבא, אתה כועס עליי?' אתה יודע, זה כזה, יורד לי רוח מהפרשים שנייה ואז אני הולך ועושה איתו את מה שהוא רוצה. אז כאילו מצד אחד הם מוציאים אותנו מדעתנו, מצד שני הם גם שומרים על השפיות שלנו, כי הם, אתה יודע, גורמים לנו להתעסק בכאן ועכשיו".
אתה מוכר בזכות הבלוג "אמא'לה! אני אבא". איך זה התחיל?
"לא היה לי מושג שאלך לכיוון הזה. אני מבחינתי הייתי שכיר, באותה תקופה שאשתי נכנסה להריון, אשתי הייתה עצמאית, ומסתבר שאפשר לחלוק חופשת לידה. אגב, זה כבר לא נקרא חופשת לידה, זה נקרא תקופת לידה והורות, כי המילה חופשה זה לא חופש. אני כן חשבתי שזה חופש. כל הגברים נראה לי הבינו שזה חופש, לא? כן, אתה אומר בואנה מגניב חופשת לידה, אשתי עצמאית, אני שכיר, אני אהיה בבית, הכול טוב. ועשיתי את זה. ואנחנו החלטנו, אשתי כאילו אמרה: 'אתה יוצא לחופשת לידה', היא הייתה עצמאית, הייתה חייבת לחזור לעבוד, ויצאתי בלי שמץ של מושג לקראת מה אני הולך. ופתאום גיליתי שאין בזה שום אלמנט של חופש. הפוך. וזה גם רגעים מאוד מאוד לא פשוטים. ולנשים הרבה יותר יש בדידות בתוך העולם הזה של לידה, של ילד ראשון".
אפשר לומר דיכאון אחרי לידה אצל גברים?
"לא בהכרח דיכאון אחרי לידה, לא, זה יותר משהו כמו בייבי בלוז כזה. בסוף החיים שלך משתנים ב-180 מעלות. אם פעם היית רוצה לצאת עם חברים או לעשות משהו - היום אתה לא יכול. מהרגע שנכנס לך ילד לתוך הבית והוא בוכה וצריך אותך, החיים שלך משתנים. אני לא בא להלחיץ, אבל כן צריך לדעת שזה בא עם הדבר הזה. ולנשים זה מאוד הגיוני לדבר עם המעגל שלהן על זה. גבר שנמצא במקום הזה, מה הוא יגיד? יגידו לו 'אתה בחופשה'. מהמקום הזה התחלתי לכתוב. כתבתי פוסט על איך זה מרגיש להיות אבא, שזה גם כיף וגם קשוח. וזה התפוצץ. פתאום הבנתי שאני לא היחיד שמרגיש גם רגשות פחות כיפיים בתוך ההורות, והחלטתי להמשיך".
מה הרגעים הכי קשים שאתה זוכר מהתקופה ההיא?
"זה משבר שכל אבא חווה. אני זוכר התקף בכי של הילדה, בערך בת חמישה שבועות. היא רק יונקת, אין לך איך לעזור. בכי שלא נגמר. יצאתי החוצה בארבע לפנות בוקר, עם פיג'מה של אשתי, מותש. היה לי רגע שאמרתי 'מה, ככה החיים שלי הולכים להיראות? בכי, סטרס, לחץ'. זה רגע של חרדה. לא ידעתי אז שאחרי כמה חודשים אני אסתכל עליה וכל וריד בגוף שלי יתמלא באהבה. לא ידעתי את זה. ומשם התחלתי לכתוב, כי הרגשתי שאני חייב להבין אם אני לבד בזה. והבנתי שאני לא".
"צמצמתי חשיפה לילדים"
אתה מדבר על הפער בין הרשתות למציאות. איך אתה רואה את זה היום?
"ברשתות לרוב מראים את החצר הקדמית, מה יפה ומסודר. אף אחד לא מראה את הבאלגן. וברגע שאתה פותח את האמת שלך, גם הצד השני נפתח. אנשים משתפים אותי בדברים מאוד אישיים. אני עושה הרצאות, ואנשים באים ואומרים לי זה בזכותך. זה מטורף. כי זה לא רק תוכן שמח, זה גם הרגעים הפחות יפים".
אפשר לומר שגם שברת מוסכמות?
"אני לא חושב שזה פגע בגבריות, להפך. החיבור עם הילדה נהיה כל כך עוצמתי שאתה רוצה להיות איתה. זה לא אומר שאני עקר בית, אני גם עובד ורודף אחרי החלומות שלי. אבל למה לא להיות אבא שמרגיש, שבוכה, שמחובר לילדים שלו? למה זה לא גברי? ברגע שהבת שלי אמרה לי 'אבא' בפעם הראשונה, לא היה אכפת לי מה יגידו, רציתי לצעוק לעולם כמה אני אוהב אותה".
מה דעתך על חופשת לידה לגברים בישראל?
"זה כמעט לא קיים. מדובר באחוזים מאוד נמוכים. וזה גם הגיוני. אישה יולדת וצריכה את הזמן שלה, אבל גבר צריך להיות לצידה. בפועל, גבר מקבל כמה ימים בודדים וזה לא הגיוני. זוג צריך להיות יחד אחרי לידה. היום אין 'שבט', כל אחד לבד, ושם נוצרים עומסים, גם דיכאון אחרי לידה. יש חברות שנותנות יותר וזה מבורך".
איך נראים החיים הזוגיים בתוך כל זה?
"יש ריבים כמו אצל כל זוג. יש גם 'פנקס' כזה של מי עשה מה. בסוף, כשיש ילדים, זה מורכב. אבל זה החיים. אין פה משהו שונה מזוגות אחרים".
חווית גם מקרה חריג בעקבות החשיפה של הילדים. מה קרה שם?
"פעם הלכנו לים ומישהו רץ להרים את הילדה שלי בלי לבקש רשות, כי הוא מכיר אותה מהרשת. זה זעזע אותי. באותו רגע הרגשתי שאוזל לי הדם מהגוף. עצרתי אותו כי כבר באתי לריב איתו מכות. מבחינתו זה היה בתמימות, אבל מבחינתי, זו ילדה בת שלוש שלא מכירה אותו. שם הבנתי עד כמה החשיפה משמעותית. ומאותו רגע הבנתי שיש לזה מחיר והיא לא בחרה בו. אז החלטתי לצמצם מאוד את החשיפה שלהם".
איפה עובר הגבול מבחינתך היום?
"לפני שנתיים בערך פשוט הפסקתי כמעט לחלוטין לשתף אותם. זה להיות קשוב לילד ולהבין את המחיר. הם הכי חשובים. הלייקים והצפיות כבר לא מעניינים אותי כמו פעם. בהתחלה זה כן, היום אני במקום אחר לגמרי".
מה המודל ההורי שאתה מאמין בו?
"בעיניי המודל הכי נכון זה להיות מחובר ללב. אם טעית, יש מצפון שמכוון אותך חזרה. לפעול מאהבה. לפעמים תצא מוקדם מהעבודה כדי להיות איתו, ולפעמים תעבוד קשה כדי לפרנס. הילדים הם הדרייב הכי גדול שיש. הם שינו לי את החיים מקצה לקצה. אתה קם בבוקר בשבילם. גם ברגעים הקשים, כשלא בא לך, כשאתה עייף, ואז הילד שם עליך ראש ונרדם, זה כמו חיבור לחשמל. הכול אהבה. ואם לא היינו אוהבים אותם כל כך - לא היינו מצליחים לגדל אותם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו