לספר או לא לספר? איך לדבר עם ילדים על המצב הביטחוני

השבועות האחרונים טומנים בחובם לחץ רב עבור אזרחי ישראל בשל חוסר הוודאות הביטחוני. עבור הורים, התקופה מורכבת במיוחד, כי לצד הדאגה היומיומית עולה השאלה האם וכיצד לספר לילדים. הורים רבים שואלים אותי אם עדיף לשמור על המצב בסוד, שהרי ייתכן שלא יקרה דבר. אני מבינה את הרצון הזה היטב. הרצון להגן על ילדינו מפחדים אפשריים הוא טבעי מאוד, בוודאי אחרי השנים האחרונות שעברנו כאן. ובכל זאת, יש לי מסר כללי שחשוב לי לומר לגבי כל אירוע מאיים, בין אם ברמה האישית ובין אם הלאומית.

ידע לא בהכרח יוצר לחץ - חוסר ידע כן

הידע עצמו יכול להיות מתווך, מוסבר ומוחזק יחד עם ההורה. חוסר ידע יוצר חורים בסיפור של הילד, חורים שמתמלאים לעיתים בפחדים ובהאשמה עצמית. רוב הסיכויים שילדכם כבר שמע משהו - מילד בגן, מבית הספר, מטלוויזיה פתוחה או משיחה בין מבוגרים.

ילדים קולטים ומרגישים הרבה, וגם אם לא מבינים את הפרטים הם חשים את המתח בבית ואת סף החרדה של הוריהם. כשהם מרגישים שמשהו קורה אבל אינם יודעים מה, הם גם לא תמיד יודעים מה לשאול או איך להסביר את התחושות בגוף שלהם. בתוך הראייה האגוצנטרית של הילדות המוקדמת, הם עלולים להשלים את החסר מתוך עולמם הפנימי, לעיתים מתוך מחשבה שהדברים קשורים אליהם או נגרמים בגללם.

לכן אני בעד אמת. תמיד, אך בגובה העיניים וברמה מותאמת לילד הספציפי שלכם.

איך מספרים?

זה תלוי בגיל הילד, ברמת ההבנה שלו ובמה שכבר שמע בעבר. אבל יש כמה עקרונות בסיסיים שכדאי להחזיק:

קודם כל, ויסות שלנו. ילד צריך הורה שמחזיק את הסיפור. לפני שמספרים, חשוב לעצור רגע, לנשום, ולבדוק שאנחנו מדברים ממקום רגוע יחסית. לא ליד חדשות פתוחות ולא בזמן לחץ. עדיף זמן רגוע, למשל אחר הצהריים לאחר משחק משותף שמייצר תחושת חיבור וביטחון.

שנית, שפה פשוטה וקצרה. אפשר לומר שיש מתיחות בין מדינות ושייתכן שלפעמים יהיו אזעקות כמו בעבר, שנועדו להזכיר לנו להיכנס למרחב מוגן. אפשר להזכיר את האמצעים שמגינים עלינו, בהתאם למה שהילד כבר מכיר.

שלישית, בלי הבטחות שאין לנו שליטה עליהן. עדיף לא לומר שזה ייגמר מהר או שלא יקרה כלום, אלא לומר שאיננו יודעים בדיוק כמה זמן זה יימשך, אבל שיש דרכים לשמור על עצמנו ושאנחנו יחד.

רביעית, להשאיר מקום לשאלות. יש ילדים שישאלו מיד ויש כאלה שימשיכו לשחק ויחזרו לנושא מאוחר יותר. כל התגובות טבעיות למצב לא טבעי שכזה. חשוב שהילד ידע שיש סיפור ברור, ושיש עם מי לדבר.

מחקרים בפסיכולוגיה של טראומה והתמודדות ילדים עם מצבי איום מראים כי גורם ההגנה המשמעותי ביותר עבור ילדים אינו היעדר מידע, אלא נוכחות של מבוגר מווסת שמסביר את המציאות באופן מותאם גיל ומעניק תחושת ביטחון. סקירות רחבות בתחום ההתמודדות עם טראומה בילדות, כמו אלו של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים ושל חוקרי טראומה כגון אן מסטן, מצביעות על כך שהגורם המרכזי לחוסן ילדים הוא קשר יציב עם מבוגר תומך שמסייע להם להבין את המצב ולהרגיש פחות לבד.

בסופו של דבר, רוב הילדים כבר מרגישים שמשהו קורה. כשאנחנו נותנים להם מילים ברורות, אנחנו נותנים להם גב. אנחנו לא מבטלים את הפחד, אבל אנחנו לא משאירים אותם איתו לבד.

ואני מקווה שנעשה את השיחה הזאת על משהו שלא יקרה, ושנדע ימים שקטים יותר.

שרי גל רוזנבלום היא פסיכולוגית במיקוד קשר הורה ילד