הלמידה מתחילה הרבה לפני שמדברים
כבר תינוקות מאזינים לשיחות סביבם וסופגים שפה, טון ורגש. פעוטות וילדים צעירים לומדים מילים חדשות, מבינים עובדות ואפילו מחקים פעולות רק מהאזנה או צפייה מהצד. הם לא זקוקים לפנייה ישירה - המידע מחלחל אליהם דרך הסביבה. למעשה, בחלק מהתרבויות בעולם זו הדרך העיקרית שבה ילדים לומדים.
מה באמת נקלט באוזניים הקטנות
כאשר ילדים מצותתים, הם לא רק אוספים פרטים. הם לומדים איך מבוגרים מדברים על אחרים, איך נראית מריבה, איך מבטאים לחץ, ואיך מתמודדים עם אכזבה. הם קולטים מה נחשב מצחיק, מה מביש, ואילו רגשות מותר להראות ואילו עדיף להצניע. זו למידה עמוקה של כללי החברה - לא דרך שיעור, אלא דרך חיים.
הבעיה מתחילה כשילדים שומעים רק חלק מהסיפור. בלי הקשר ובלי הסבר מותאם גיל, הם משלימים לבד את החסר. לפעמים הפרשנות שלהם מדויקת, ולפעמים רחוקה מאוד מכוונת המבוגרים.
למה הם מקשיבים דווקא מהצד
כשפונים לילדים ישירות, מצפים מהם להגיב, להבין ולבצע. זה דורש מהם מאמץ. לעומת זאת, ציתות מאפשר להם להיות פסיביים, להתבונן וללמוד בלי לחץ. שיחות טעונות רגשית - לחישה, כעס או מתח - מושכות במיוחד את תשומת לבם, גם אם נדמה שהם שקועים במשחק.
איך מתמודדים עם ציתות בלי להפוך אותו לבעיה
אי אפשר, וגם לא צריך, למנוע מילדים להקשיב למה שקורה סביבם. כן אפשר לנהל את זה בחוכמה. במקום להגיב בכעס - "אל תצותת" - עדיף לשאול מה הילד שמע ומה הוא הבין. לא פעם מתגלה פער גדול בין מה שנאמר לבין מה שנקלט.
גבולות הם חשובים, אך גם כאן הטון קובע. "זו שיחה פרטית של מבוגרים" הוא גבול לגיטימי, כל עוד הוא נאמר בשקט וללא השפלה. במקביל, כשעולה נושא רגיש, משפט קצר שמסביר שהמבוגרים מטפלים בו יכול להפחית חרדה מיותרת.
האחריות של המבוגרים
אם ילדים מצותתים, האחריות עוברת למבוגרים להיות מודעים למה שהם משדרים. שיחות בבית הן לא רק חילופי מילים - הן מודל. הילדים לומדים לא רק ממה שאומרים להם, אלא ממה שאומרים לידם.
בסופו של דבר, ציתות של ילדים אינו חוצפה אלא סימן ללמידה. הם בונים את תפיסת העולם שלהם גם מהרגעים שבהם לא התכוונו ללמד אותם דבר. והאמת הפשוטה היא זו: הם אולי לא תמיד מקשיבים כשמבקשים מהם משהו, אבל הם כמעט תמיד מקשיבים לנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו