למה ילדים צריכים הורים פחות מושלמים?

לא הכול היה רע בהורות של פעם. ולא במובן הנוסטלגי של "פעם היה קל יותר", אלא דווקא כדי לסמן לנו איפה אולי תיקנו חזק מדי בהורות של היום.

ההורות של פעם החזיקה אמונה ברורה: "חוסך שבטו, שונא בנו" - אמונה שלפיה הורה שנמנע מלהוכיח, לייסר או להציב משמעת ברורה, פוגע בילדו בטווח הארוך. המשפט הזה הפך עם השנים לסמל של חינוך נוקשה, עקבי וברור, ולעיתים גם קשוח ומכאיב.

היום, ובצדק, אלימות היא קו אדום. כל תצורה של אלימות של הורה כלפי ילד אינה חוקית ואינה מקובלת. הורים בעידן החדש מבקשים לתקן את הנוקשות, המרחק והטעויות שהדור הקודם, לדעתם, עשה.

הורות, כמו כל תחום אחר, מתפתחת ונחקרת. ממחקרי מוח שמראים מה קורה לילד כשצועקים עליו, ועד מחקרי אורך שמוכיחים עד כמה התקשרות בטוחה, קרובה וחמה משפיעה על איכות החיים בבגרות. הורים היום מנסים לנווט בין סיפור הילדות האישי שלהם לבין מה שנחשב "הורות נכונה" לפי הידע התיאורטי והמחקרי הקיים.

והשינוי הזה – הוא הכרחי. אנחנו יודעים היום הרבה יותר. מבינים למה חשוב להישאר בחיבור גם כשכועסים, ואיך אפשר לייצר סמכות והשפעה גם בלי צעקות ואיומים, דרך פשטות וגובה עיניים.

אבל כאן מגיע אבל גדול. האם בתוך כל ההתפתחות הזו - שכחנו את הבסיס?

אפשר לראות שני דפוסים שמתרחשים במקביל:

מצד אחד - הרצון להיות ההורה הכי טוב שאני יכולה,
ומצד שני - הפחד להציב גבול אמיתי, מתוך חשש לפגוע.

כשמפרקים את זה לעומק, מגלים שבשניהם אולי התרחקנו מההורות של פעם, אבל בוודאות התרחקנו גם מעצמנו.

לקרוא, ללמוד ולהתפתח זה נהדר. השאלה האמיתית היא האם אני מצליחה לנקות את כל מה שלא מדויק לי. באילו אזורים אני פועלת מתוך פיצוי לילדות שלי? אילו קולות של "אמא טובה" מנהלים אותי? וכמה אני באמת מחוברת לעצמי, למסע שלי, לאיך שגדלתי, למה שחשוב לי. ובואו לא נשכח: גם מי הילד שלי, ומה מתאים לו, ולא רק מה שתיאוריות אומרות. רק כשהבסיס הזה מחובר, אפשר ללמוד ולהתפתח, ולקחת מהידע הקיים רק את מה שמתאים למשפחה שלי.

הציר השני הוא הפחד מגבולות. פעם גבולות הוצבו דרך סמכותיות, נוקשות וריחוק. היום, מתוך רצון לקרבה וגובה עיניים, לא תמיד ברור לנו אם ואיך אפשר ללמד גבולות בצורה אנושית, פשוטה, כזו שבאמת מחזיקה.

וכשאנחנו לא מחזיקים גבולות, אנחנו לא משרטטים את עצמנו, את מה שחשוב לנו, את מה שלא יכול לקרות במרחב שלנו, ואת ההחזקה שהילדים שלנו כל כך זקוקים לה.

אז מה כן הייתי מציעה לקחת מהדורות הקודמים, דווקא מתוך כל הידע שצברנו היום? בהירות וזרימה. לא את הנוקשות, לא את הפחד אלא את הידיעה הברורה של ההורה מי הוא, ומה חשוב לו.

בהירות להבין מה באמת חשוב לנו, ומתוך זה לייצר גבולות ברורים, ואז ללמוד איך ללמד אותם בצורה אוהבת ומכבדת. לזכור שזה לא שחור או לבן: זה לא או חינוך סמכותני של עונשים, או היעדר גבולות מוחלט. יש דרך אמצע, וצריך פשוט ללמוד אותה. ילד שמובל על ידי בהירות מצליח להפנים גבולות פנימה ולשתף פעולה הרבה יותר בקלות.

זרימה היא מופשטת יותר, אבל מתחילה מאותו מקום. מה מתאים לילדים שלי? לאורח החיים שלנו? מה רציתי לקחת מבית הגידול שלי, ומה לא? איפה אני פועלת היום מתוך אוטומט, ואיך אפשר לתקן.
אפשר ללמוד, לקחת קורסים והדרכות, לא כדי להעמיס עוד שיטות, אלא כדי לנקות רעשי רקע, לבחור בקפידה, ואז לבדוק איך זה מרגיש כשאני אני.

כי כשאנחנו מחפשים שיטות אינסופיות להיות ההורים הכי טובים, וכשאנחנו מפחדים לשרטט גבול, אנחנו מאבדים את עצמנו.

ובסוף ילדים לא צריכים הורים מושלמים, אלא הורים שלא מפחדים להיות עצמם, נוכחים ובהירים.