למה חצי מיליון ילדים חוששים מיום חלוקת התעודות?

בעוד ימים ספורים יצוין בבתי הספר ברחבי הארץ יום חלוקת תעודות המחצית. עבור מרבית התלמידים, מדובר ביום חגיגי, זהו רגע של נחת, המהווה שיקוף אמיתי של ההישגים, של העבודה הקשה והמאומצת שהשקיעו לאורך חודשים, ושל היכולות האישיות שלהם. והכל מופיע שחור על גבי לבן.  עבור אותם ילדים, התעודה היא "תעודת יושר" למאמץ, אישור רשמי ומתגמל להצלחה.

אבל ישנה קבוצה נוספת של תלמידים, קבוצה שקופה שעבורה יום חלוקת התעודות אינו יום חג, אלא "יום הדין". מבין 2 מיליון התלמידים שבמערכת החינוך, כ-25% מהם, מתמודדים עם קשיי קשב וריכוז (ADHD) לקויות למידה, קשיים בוויסות וקשיים רגשיים. כן, לחצי מיליון תלמידים התמונה שונה לחלוטין. עבורם כל ציון הוא מלחמה, שום דבר לא מושג בקלות ולרוב הם מבלים את ימיהם ברדיפה אינסופית אחר הרכבת.         

המספר העצום הוא לא טעות, הוא תולדה של השנתיים האחרונות. מאז אותה שבת שחורה מספר הילדים החווים קשיים רגשיים וחרדות מאזעקות, מטילים, פלשבקים, או "רק" מתמודדים עם שינויים במערכת המשפחתית עכב שירות מילואים ארוך - קפץ באופן דרמטי. ילדים שעד אתמול "החזיקו מעמד", מוצאים את עצמם בתקופה האחרונה מאבדים את תחושת המסוגלות, והתעודה היא מראה קשה מאוד עבורם.

אז מה נעשה? נוותר על התעודות?            

התשובה היא לא. התעודה היא כלי חשוב, והיא משקפת למורים ולהורים היכן צריך לחזק. כולנו, גם ילדים, זקוקים למשוב אמיתי וכן. לכן, השאלה היא לא האם לתת תעודה, אלא כיצד להפוך אותה לכלי מעצים לכל התלמידים - גם למי שלא יודע את לוח הכפל. עבור כלל ילדי ישראל, חובתנו להפוך את התעודה למראה מלאה של הילד ולא רק לגליון ציונים קר, אם תרצו לא מדובר בציונים אלא בדיני נפשות.  

את הפתרון ברמת המערכת אני מציע להטמיע במבנה התעודה. מכירים את הפסקה האישית בה כותבת המחנכת עד כמה היא מעריכה את הילד? עד כמה הנוכחות שלו בשיעור מעצימה את השיח? כיצד הוא מסייע לחבריו בהפסקה ופותר בעיות ביצירתיות?  בפסקה הבודדת הזו טמון הפתרון. אלא שלא עוד הערה מילולית אגבית, אלא מתן "נדל"ן" ויזואלי וציון מספרי לערכים כמו חברות, עזרה הדדית, רגישות לזולת, יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא - כן כן, בדיוק כמו למתמטיקה.

ישנם פתרונות יצירתיים מאוד במערכת - כאלו שמעצימים תחושות מסוגלות, מייצרים מתחמים ייעודיים ללמידה מותאמת ומכשירים צוותי הוראה. לחפש ולפתח את הכישורים האלו.

אני קורא לכם ליצור הלימה ויזואלית: תנו למיומנויות הבין אישיות את אותו "נדל"ן" יוקרתי בדף, בדיוק כפי שניתן למקצועות הליבה. תנו לילדים הללו לראות "ציון" גבוה או הערכה בולטת גרפית על היותם בני אדם. עבור הילד שמתקשה במשוואות אבל מצטיין בלהיות חבר, העמודה הזו היא לא NICE TO HAVE, היא תחושת המסוגלות שלו, והיא ההוכחה הרשמית שבית הספר רואה את הערך העצום שהוא מביא לכיתה. לכן, ככל שבתי הספר לא יאמצו גישה זו באופן מיידי ויפעלו לחזק את הביטחון העצמי דרך ערכים וכישורים אישיים, תחושת התסכול תעמיק ותפגע בחוסן הנפשי של דור העתיד שלנו דווקא בתקופה הכי רגישה.

ועד שמישהו ישנה את המערכת, אני פונה להורים. התעודה איננה מגדירה את הילד אלא רק נקודה על ציר הזמן. חפשו את החוזקות גם אם הן קטנות, אם הילד שלכם מתקשה לשבת בשיעור מתמטיקה אבל פורח בספורט או בספרות - תתחילו משם. האירו את הזרקור על התחומים בהם הוא חזק. שבחו אותו. רק אחרי שבניתם את הביטחון, אפשר ורצוי לנהל שיח קצר וממוקד על המקצועות הדורשים שיפור. אל תתנו ל"אדום" בתעודה לצבוע את כל הילד.

בסופו של יום, התעודה היא רק נייר. הילד שמחזיק אותה הוא העולם האמיתי. עכשיו, יותר מתמיד, בואו נדאג שהם יראו בתעודה הזו מראה להצלחות שלהם, ולא רק לכישלונות.

דוידי אורי הוא פסיכולוג חינוכי ומייסד "מרכז מרחב" הפועל בלמעלה מ 50 בתי ספר בישראל