הטרנד שמוציא הורים מדעתם - ולמה הבעיה לא אצל הילדים

זה נשמע כמו שטות, אבל "6-7" מצליח לעצבן יותר מדי הורים. הסיבה לא נמצאת בטרנד - אלא באופן שבו אנחנו מפרשים את הילדים שלנו.

בכתבה הזו אני רוצה להציע הנחה שאני מסתובבת איתה שנים - גם כפסיכולוגית וגם כאמא לשני בנים: הרבה מהתגובות שלנו לילדים לא נובעות ממה שהם עושים, אלא מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ההתנהגות שלהם. והסיפור הזה הוא לא פעם מה שמסלים סיטואציות יומיומיות - הרבה יותר מהילדים עצמם.

אז מה זה בעצם הטרנד "6-7"?

למי שלא נתקל בתופעה - ילדים אומרים "Six–Seven" ועושים תנועת ידיים של נענוע, כאילו הם אוחזים בכדור דמיוני. מקור הביטוי מגיע מסרטונים ויראליים ברשת שהגיעו דרך שיר מסויים והצמדתו לסרטונים מעולם הכדורסל ועד טרנד שיצר יוטיובר צעיר ברשת. משם זה עבר מהר מאוד לחצרות בתי הספר ולסלון הביתי שלכם. כלומר הטרנד הזה הוא ריק מתוכן, מצחיק, כזה שילדים פשוט נהנים לחזור עליו, כי כולם עושים את זה.

אז אם הטרנד הזה הוא חסר משמעות מדוע הוא מצליח להוציא כל כך הרבה הורים משלוותם?

מסקר רחב שעשיתי בקרב הורים, חזרה שוב ושוב אותה נקודה מוכרת: לא המילים עצמן מפריעות - אלא הפרשנות שאנחנו נותנים לטון, לכוונה, למה שאנחנו מדמיינים שמסתתר מאחוריהן.

"הוא אומר את זה בזלזול", "היא עונה לי ככה במקום להקשיב", "זה מרגיש לי כמו חוצפה". כלומר, משהו ריק מתוכן מקבל המון משמעות - ונכנס ישר אל תוך הקשר. ושם מתחיל הקושי.

בואו נחשוב על זה דרך סיטואציה מוכרת: הילדה מבקשת קערת קורנפלקס. אתם טורחים, מביאים, מוסיפים חלב, והיא מגיבה: "לא את זה רציתייייי!" בטון שנשמע קצת בתחושת זכאות שכזו (מגיע לי סטייל).

מה מפעיל אתכם יותר - המילים, או הקול?

אפשר גם להבין שהיא בת חמש, שלא ידעה לבטא שמה שרצתה זה למזוג לעצמה את החלב, או שפשוט דמיינה את זה אחרת בראש. האמת? גם מעל גיל 30 לא תמיד אנחנו יודעים לבקש בדיוק מה אנחנו רוצים.

אבל ברגע שהקול פוגש את הפצע שלנו, עולה מחשבה אוטומטית: "נראה לה שתדבר אליי ככה?"

וכאן מתחילה ההסלמה. לא כי הילדה אמרה משהו לא בסדר, אלא כי היא הביעה תסכול בדרך שהיא מכירה - ואתם הגבתם ממקום פגוע. משם זה מתגלגל: בכי, צעקות, ירידה מהכיסא - ואתם נשארים עם התחושה ש"למה הכל כל כך קשה בבית הזה".

אפשר להקביל את זה כמעט לכל לופ שחוזר על עצמו בבית. אם תעצרו רגע ותנתחו את הסיטואציה, תגלו לא פעם שהתגובה ההורית היא זו שהניעה את ההסלמה, לא ההתנהגות הראשונית של הילד.

אני חיה עם הנחת בסיס פשוטה: הכוונות של הילדים שלנו טובות.

כשאנחנו מתייחסים אליהם מתוך המקום הזה, נפתחת אפשרות אחרת - יותר סימני שאלה, יותר הומור, יותר קרבה, ופחות שיפוטיות והתרחקות.

בסופו של דבר, "6-7" הם רק שני מספרים שנאמרים בצורה מצחיקה. הילדים נהנים להיות חלק מטרנד, מקהילה, ממשהו משותף. הפרשנות שלנו היא זו שתקבע אם זה יישאר קליל ואפילו מחבר (היי, אני צוחקת כל פעם שמופיע 67 בשיעורי הבית של הבכור שלי) או יהפוך לעוד מריבה מתישה של "אל תענה לי ככה" ו"די כבר עם הביטוי הטיפשי הזה".

דרך הטרנד הזה אפשר להבין שהרבה פעמים מה שמשגע אותנו בילדים שלנו הוא לא הם, אלא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ההתנהגות שלהם. להבין את זה ולפעול משם, זה כבר הובלה הורית אמיתית.