כולנו נתקלנו בזה: הילד שצורח במסדרון הסופרמרקט, הילדה שמסרבת לסדר אחריה, התפרצויות החרדה ללא סיבה ברורה. רגע, אולי דווקא יש סיבה?
"רוב ההורים מסתכלים על התנהגות הילד כמשהו שצריך 'לתקן'," אומרת ניקול ראניון, פסיכותרפיסטית בעלת 22 שנות ניסיון ומחברת הספר "חופשי לעוף", בראיון לאתר פיור-וואו. "האמת היא שבמקרים רבים, אנחנו, ההורים, יצרנו את הבעיה מלכתחילה".
הנה 3 סימני אזהרה שכדאי לשים לב אליהם - ומה הם אומרים על ההורות שלך:
- הילד המפונק
אתם מכירים את הסיטואציה - הילד לא מוכן לחכות, לא מסוגל להתמודד עם "לא" ודורש שכל צורך שלו יקבל מענה מיידי. לפי ראניון, זה לא התחיל אתמול.
"הרצון להגן על הילד מכאב הוא טבעי, אבל כשאנחנו מרחיקים מהם כל קושי, אנחנו למעשה מונעים מהם לפתח כישורי התמודדות חיוניים", היא מסבירה.
מה קורה בפועל? הורים משתלטים על משימות שהילדים צריכים לבצע בעצמם - מקשירת שרוכים ועד להכנת שיעורי בית. "כשאנחנו עושים הכל במקומם, אנחנו שולחים מסר ברור: 'אתה לא מסוגל לעשות זאת לבד'".
התוצאה: ילדים שלא מפתחים עצמאות והופכים לתלותיים במבוגרים שיפתרו כל בעיה קטנה שצצה בדרכם.
- הילד שלא מוכן לעזור בבית
"אמא, אני אעשה את זה מחר!" "אבא, למה אני צריך לסדר? זה לא אני שבלגנתי!", נשמע מוכר?
כשילדים מתנגדים בעקביות לעבודות בית ולקיחת אחריות, זה לא סתם "שלב". לפי ראניון, זה סימן ברור שמשהו בסיסי חסר במבנה המשפחתי.
"הורים רבים פשוט מתעייפים מהוויכוחים", היא אומרת. "במקום לעמוד על שלהם, הם נכנעים - או גרוע מזה, מתחילים לשלם לילדים עבור משימות בסיסיות".
הבעיה האמיתית? "כששוכרים את הילדים לעבודות בית בסיסיות, מעבירים להם מסר: 'לא צריך לעזור למשפחה אם זה לא נוח לך'. זה מטפח אנוכיות ולא אחריות משפחתית".
הפתרון המפתיע? פחות דיבורים, יותר עקביות. "ילדים צריכים לדעת שהם חלק ממערכת משפחתית, ושכל אחד תורם את חלקו - לא בגלל שמשלמים לו, אלא כי זה מה שמשפחה עושה".
- הילד החרד
כשילדים מפגינים חרדה - פחדים מוגזמים, דאגות תמידיות, התקפי פאניקה - רוב ההורים רואים בזה בעיה שצריך "לפתור". אבל ראניון מציעה הסתכלות שונה לחלוטין.
"חרדה בילדים היא לרוב תוצאה של ניסיון לשלוט בסביבה בלתי נשלטת", היא מסבירה. "וכשהורים רואים את ילדם במצוקה, התגובה האינסטינקטיבית היא לעשות יותר עבורם".
הפרדוקס המטריד? "ככל שאנחנו עושים יותר עבור הילדים החרדים שלנו, אנחנו למעשה מגבירים את תחושת חוסר האונים שלהם - וזה בדיוק מה שמזין את החרדה מלכתחילה".
במילים אחרות: ההגנה היתרה שלנו היא לא הפתרון - היא הבעיה.
אז איך משנים את המשוואה המשפחתית?
"הטבע האנושי הוא כמו מים", אומרת ראניון. "הוא לוקח את הצורה של המיכל שלו. ההורה הוא המיכל ולכן הוא חייב להיות יציב וחזק בעצמו".
אז איך משנים את ה"מיכל" שלנו? התשובה מפתיעה בפשטותה:
- התחילו מהמראה: "כשאתם מתעצבנים על התנהגות של ילדכם, שאלו את עצמכם: 'מה זה מעורר בי? אולי זה נוגע בפצע ילדות שלי?'".
- שנו דבר אחד: "אין צורך לשנות את כל המערכת המשפחתית בבת אחת", מדגישה ראניון. "כשהורה אחד משנה דבר אחד בהתנהגות שלו, כל המערכת משתנה".
- תנו להם להיכשל: "הכישלונות הקטנים בילדות הם המחסנים מפני כישלונות גדולים בבגרות", היא אומרת. "ילד שמתמודד עם קושי בגיל צעיר, בסביבה בטוחה, מפתח ביטחון וחוסן שילוו אותו לכל החיים".
"הילדים שלנו הם המורים הטובים ביותר שלנו. אם נקשיב למה שההתנהגות שלהם מספרת לנו על עצמנו, נוכל לגדל לא רק ילדים בריאים יותר - אלא גם להפוך להורים טובים יותר", היא מסכמת.
ואולי זה הלקח החשוב ביותר: לפעמים, הדרך הטובה ביותר לעזור לילדים שלנו היא פשוט להשתנות בעצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו