אודיסיאוס רצה לחזור הביתה - אז למה הוא עשה הכול כדי להתעכב?

"האודיסיאה", סרטו החדש של כריסטופר נולאן בכיכובו של מאט דיימון, עלה לבתי הקולנוע ב-17 ביולי והחזיר למרכז הבמה את הגיבור שניסה להגיע הביתה במשך עשר שנים. הסרט, המבוסס על האפוס המיוחס להומרוס, כבר הפך לאירוע קולנועי גדול - אבל אחת השאלות המעניינות שהוא מעורר אינה קשורה דווקא לקיקלופים, למכשפות או לאלי הים. היא קשורה לאודיסיאוס עצמו.

האם ייתכן שהאדם שהפריע יותר מכולם לאודיסיאוס לשוב הביתה היה אודיסיאוס?

האיש שיודע לצאת מכל צרה - ונכנס אליה מרצונו

על פניו, אודיסאוס הוא קורבן של נסיבות בלתי אפשריות. פוסידון רודף אותו, ספינותיו נטרפות, אנשיו מפרים את הוראותיו והאלים משחקים בגורלו. אלא שקריאה מדוקדקת יותר מגלה שחלק מהסכנות לא רק נוחתות עליו - הוא בוחר להתקרב אליהן.

הדוגמה הבולטת ביותר היא המפגש עם הקיקלופ פוליפמוס. אודיסאוס ואנשיו היו יכולים לקחת מזון מן המערה ולהסתלק, אך הוא מתעקש להישאר ולפגוש את בעליה. לאחר שהוא מצליח להערים על פוליפמוס, לעוור אותו ולהימלט, הוא אינו מסוגל להפליג בשקט. מתוך גאווה ורצון שיידעו מי הביס את הקיקלופ, הוא חושף את שמו האמיתי.

פוליפמוס פונה לאביו, פוסידון, ומבקש ממנו לנקום. כך התחבולה של אודיסאוס מצילה את חייו - אבל הצורך לקבל עליה הכרה מאריך את מסעו. זו הסתירה שמלווה אותו לכל אורך הדרך: התכונות שהופכות אותו לגיבור - תבונה, סקרנות, תעוזה וביטחון עצמי - הן גם אלה שמסבכות אותו.

אודיסאוס והקיקלופ, דקה 0.59 ב"האודיסיאה" (כריסטופר נולאן, 2026)

גם אחרי שהוא מצליח להערים על הקיקלופ, לעוור אותו ולהימלט מהמערה, אודיסיאוס אינו מסוגל פשוט להפליג משם. תחילה הוא מסתיר את זהותו ומציג את עצמו בשם "אף אחד", אך כשהסכנה כבר מאחוריו, הגאווה גוברת על הזהירות. הוא צועק מן הספינה את שמו האמיתי כדי שפוליפמוס יידע מי הביס אותו.

הקיקלופ פונה אז לאביו, פוסידון, ומבקש ממנו להקשות על חזרתו של אודיסיאוס לאיתקה. במילים אחרות, התחבולה הצילה אותו - אבל הצורך לקבל קרדיט על התחבולה האריך את סבלו.

האם הוא באמת רצה שהמסע יסתיים?

לא נכון להטיל על אודיסיאוס אחריות לכל מה שקרה לו. אנשיו פתחו את שק הרוחות שקיבל מאיולוס, אכלו את בקרו האסור של אל השמש וקיבלו החלטות בניגוד להוראותיו. קליפסו החזיקה אותו באי שלה במשך שנים, בעוד הוא מתגעגע לפנלופה ולאיתקה.

ובכל זאת, לאורך המסע חוזר מתח מסקרן: אודיסיאוס רוצה הביתה, אך גם נמשך אל כל מה שמרחיק אותו משם - ידע, תהילה, סכנה, נשים, סיפורים וחוויות שאיש אחר לא יוכל לספר.

קליפסו - השבי שהציע לו חיים אחרים

לא נכון להטיל על אודיסאוס אחריות לכל מה שקרה לו. אנשיו פתחו את שק הרוחות שקיבל מאיולוס, אכלו את בקרו האסור של אל השמש וקיבלו החלטות הרסניות בניגוד להוראותיו. גם שהותו אצל קליפסו לא הייתה בחירה חופשית: הנימפה החזיקה אותו באי אוגיגיה במשך שבע שנים, בעוד הוא מתגעגע לפנלופה ולאיתקה.

ובכל זאת, קליפסו אינה מציעה רק כלא. היא מעניקה לו נוחות, אהבה ואפילו אפשרות לזכות באלמוות ובנעורי נצח. אודיסאוס מסרב, אך עצם ההצעה מחדדת את המחיר של החזרה הביתה: לשוב לאיתקה פירושו לבחור בחיים אנושיים, מוגבלים וסופיים.

הבית מייצג אהבה ושייכות, אבל גם את סופה של ההרפתקה. כדי לחזור אליו, אודיסאוס נדרש לוותר לא רק על קליפסו, אלא גם על הפנטזיה שיוכל להישאר לעד הגיבור שאינו מזדקן.

קירקה - השנה שבה הדרך נעצרה

אצל המכשפה קירקה התמונה מורכבת עוד יותר. לאחר שהיא הופכת את אנשיו לחזירים, אודיסאוס מצליח להתגבר על כישופיה ולשחרר אותם. בשלב הזה הסכנה כבר חלפה - ובכל זאת, הוא ואנשיו נשארים בביתה במשך שנה שלמה.

כאן כבר לא מדובר רק בשבי. קירקה מציעה אוכל, יין, נוחות ועונג, ואודיסאוס מאפשר למסע להיעצר. הוא אמנם עדיין רוצה לחזור הביתה, אבל נמשך גם לחיים שמחוץ למסלול - חיים שבהם אין ממלכה לנהל, משפחה שאליה צריך לשוב או מלחמה שממנה צריך להתאושש.

השהות אצל קירקה מעלה שאלה שמוכרת גם מחיי היומיום: האם אנחנו תמיד דוחים את היעד מפני שאיננו מסוגלים להגיע אליו - או שלפעמים ההשהיה מגינה עלינו מפני מה שיחכה לנו כשנגיע?

קירקה וגביע התרעלה (בריטון ריבייר, 1871)

הסירנות לא הבטיחו תשוקה - אלא ידע מוחלט

המתח הזה מגיע לשיא במפגש עם הסירנות. בניגוד לדימוי הפופולרי, כוחן אינו נובע בעיקר מיופי חזותי או מפיתוי מיני. הן מושכות את המלחים באמצעות קולן ובהבטחה לידע שאין לאדם רגיל גישה אליו.

בשירתן הן מזמינות את אודיסאוס להתקרב, מכנות אותו גיבור מהולל ומבטיחות שהן יודעות את כל אשר התרחש בטרויה ואת כל מה שמתרחש על פני הארץ.

הן מציעות לו משהו שמתאים במיוחד לאישיותו: לא עונג פשוט, אלא ידיעה מוחלטת. אודיסאוס יוכל להבין את המלחמה, את הסבל ואת גורלו, ולהפוך את האירועים הכאוטיים שחווה לסיפור שלם ובעל משמעות.

זהו פיתוי אינטלקטואלי עמוק - הרצון לדעת הכול, לפרש הכול ולהבין מראש כיצד הסיפור יסתיים. אלא שמי שנכנע לסירנות אינו ממשיך בדרכו. הוא שוכח את הבית ומת לצד עצמותיהם של אלה שהגיעו לפניו. הידע שהן מבטיחות אינו משחרר את האדם - הוא משתק אותו.

כשהגיבור הופך למכשול של עצמו

מבחינה פסיכולוגית, אפשר לקרוא את מסעו של אודיסאוס כסיפור על חבלה עצמית. אין פירוש הדבר שהוא אינו באמת רוצה לשוב. אדם יכול לרצות מטרה בכל לבו ובו בזמן לבצע בחירות שמרחיקות אותו ממנה.

לעיתים העיכוב מעניק תגמול מיידי: ריגוש, תשומת לב, תחושת שליטה או הימנעות מהשלב הבא. אצל אודיסאוס, המסע מעניק לו תהילה, ידע וסיפור שאין לאיש אחר. החזרה לאיתקה תחייב אותו להפסיק להיות הנוסע האגדי ולחזור להיות בעל, אב ומלך.

ובכל זאת, אודיסאוס גם מציע פתרון. לפני המפגש עם הסירנות הוא מבין שכוח הרצון לבדו לא יספיק. הוא אוטם בשעווה את אוזני אנשיו ומורה להם לקשור אותו לתורן ולא לשחרר אותו, גם אם יתחנן.

זהו שיעור פסיכולוגי שנותר רלוונטי גם כיום: ברגע צלול, כדאי ליצור מנגנון שיגן עלינו ברגע שבו הפיתוי יגיע. חסימת אפליקציות, קביעת אימון עם אדם נוסף, העברה אוטומטית לחיסכון או התחייבות למועד הגשה - כולם תורנים מודרניים שאליהם אנחנו קושרים את עצמנו.

אולי זהו סוד כוחה של "האודיסיאה" גם אלפי שנים לאחר שנכתבה. היא מזכירה שלא כל הסערות מגיעות מבחוץ. לפעמים הדרך הביתה מתארכת מפני שחלק בתוכנו עדיין אינו מוכן שהמסע יסתיים.