החיים על המתן: המחיר הנפשי של שלוש שנים של אי־ודאות

הבוקר התעוררנו לעוד כותרות על המערכה מול איראן, שיגורי טילים ותגובה ישראלית. עבור רבים זו כבר לא הייתה הפתעה, אלא עוד פרק ברצף שנמשך בשלוש השנים האחרונות. אבל בין הדיווחים על תקיפות, יש נזק אחר שכמעט לא זוכה לכותרות - הנזק ללוחות הזמנים האישיים של מיליוני אנשים: דחיית חתונות, המתנה לפתיחת עסקים, הקפאת מעברי דירה ועוד, חודשים הופכים לשנים, ואנשים גילו שהם נכנסו למצב של חיים בהמתנה.

בהתחלה דחיתי את התוכניות - אחר כך הפסקתי לדבר עליהן

אנחנו רגילים לבנות תוכניות, ולקבל החלטות באמונה שיש אופק עתידי, אבל כשאי־הוודאות הופכת למצב קבוע, היכולת הזאת נפגעת. פסיכולוגים מתארים את התופעה הזאת השעיית חיים. כלומר,  לצד תפקוד יומיומי, התחושה שהחיים האמיתיים יתחילו רק בעתיד.

הבעיה היא שהמוח מתרגל למצב הקיים. ככל שאדם חי יותר זמן עם החלטה שלא התקבלה, כך הדחייה הופכת לברירת המחדל החדשה. בהדרגה הוא מפסיק לראות את עצמו כמי שנמצא בדרך לפתוח עסק, ללמוד או לעבור דירה, ומתחיל להתרגל לחיים כפי שהם. כך ההחלטה הולכת ומתרחקת ואין יותר יעדים משמעותיים.

המחיר הבריאותי של לשים את החיים בהמתנה

מחקרים בפסיכולוגיה ובמדעי המוח מצאו כי אי־ודאות ממושכת היא אחד מגורמי הלחץ המשמעותיים ביותר עבור האדם. מצב כזה קשור להפרעות שינה, ירידה בריכוז, קשיי קבלת החלטות, פגיעה במוטיבציה ועלייה בסיכון לתסמיני חרדה ודיכאון כי המוח ממשיך לחפש מתי אפשר יהיה לחזור לתכנן את החיים.

הפגיעה המשמעותית ביותר היא בתחושת המשמעות. היכולת לדמיין עתיד ולפעול לקראתו היא אחד ממקורות החוסן המרכזיים של בני אדם. כאשר אנשים מפסיקים לתכנן, או כשהם מרגישים שאין טעם לתכנן משום שהכול עלול להשתנות, הם עלולים לאבד בהדרגה את התחושה שהם מתקדמים לאנשהו.

מי אני אם אני כבר לא בדרך לשם?

התפיסה האישית שלנו את עצמנו נוצרת גם דרך הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו הופכים להיות. תחושה זו מעניקה משמעות, אנרגיה ותחושת התקדמות.

כאשר תקופה ארוכה עוברת ללא תנועה קדימה, משהו בסיפור מתחיל להרס כי כבר לא מרגישים תהליך צמיחה אלא יותר שרק מחזיקים את הקיים, משאירים את הראש מעל המים. כך, במקום לחוות את עצמנו כמי שבונים את הפרק הבא בחיים, עסוקים בעיקר בשימור המצב הנוכחי. כך נוצרת תחושה של התרחקות מעצמנו.

אולי הפסקתי לקוות כדי לא להתאכזב

בהתחלה זה כואב, אבל אחר כך מגיע שלב אדישות. המוח האנושי יודע להגן על עצמו מפני אכזבות חוזרות, ומצמצם ציפיות. לאט לאט אנשים מפסיקים לחשוב על מה שהם רוצים ומתרכזים במה שחייבים לעשות. הם מפסיקים לדמיין אפשרויות חדשות ומתרגלים להתנהל בתוך גבולות המציאות הקיימת.

זה לא קורה ביום אחד. זו שחיקה איטית של הסקרנות, של ההתלהבות ושל היכולת להתרגש ממשהו שעוד לא קרה. החיים הופכים פרקטיים יותר, יעילים יותר ולעיתים גם בטוחים יותר, אבל בדרך אובדת הציפייה, שהיא חשובה מאוד לבריאות הנפשית.

איך מפסיקים לחיות על המתן?

בתקופות של אי־ודאות ממושכת חשוב להפסיק לחכות לרגע שבו הכול יהיה ברור ובטוח, כי הוא  פשוט לא מגיע.

במקום זאת, מומלץ לעבור מחשיבה של "מתי אחזור לתוכנית המקורית?" לחשיבה של "מה אפשר לעשות עכשיו?". אפשר להתחיל בצעדים קטנים כמו להתחיל קורס אחד במקום להתחייב לתואר שלם, לפתוח את העסק בהיקף מצומצם יותר, לקבוע תאריך לחתונה גם אם האירוע יהיה קטן מהמתוכנן, או להתחיל בתהליך מעבר עבודה גם אם ההחלטה הסופית תתקבל בהמשך.

עצם היכולת לבצע פעולה יזומה, גם קטנה, מחזירה לאדם תחושת שליטה ומפחיתה את תחושת התקיעות. מומחים ממליצים גם להמשיך לתכנן קדימה, אפילו לטווחים קצרים. לקבוע מטרות לחודש הקרוב, לחצי השנה הקרובה או לשנה הקרובה, כי היכולת לדמיין עתיד היא חלק מהיכולת הנפשית  להתקדם אליו.

רובנו מתייחסים לתקופה הנוכחית כאילו מישהו לחץ על כפתור Pause, ושיום אחד נוכל פשוט ללחוץ על Play ולהמשיך מאותה נקודה שבה עצרנו. אלא שהחיים ממשיכים לנוע גם בזמן שאנחנו מחכים. ולכן השאלה היא איך נמשיך לחיות, לבחור ולבנות גם כל עוד הוא לא נגמר.

מיכל שרגא סלונים היא מטפלת מוסמכת מכון הארטמת' סמנכלית המערך האינטגרטיבי מדיקל קר