למה חלק מאיתנו מרגישים הקלה דווקא בזמן מלחמה?

כבר כמעט שבוע שאנחנו במלחמה ואין ספק שרמת הסטרס עלתה אצל רובנו - אם זה בגלל האזעקות, החדשות הקשות וחוסר הוודאות המתמשך.

אבל מתחת לפני השטח יש תופעה שפחות מדברים עליה, אבל היא לגמרי קיימת. אנשים שדווקא בתקופה הזאת מרגישים הקלה. לא בגלל המצב עצמו כמובן, אלא דווקא מהעובדה שמשהו במרוץ היומיומי נעצר.

מי ששמה לב לזה והופתעה מכמות הפניות שהגיעו אליה בנושא - זו ד"ר לירז מרגלית, פסיכולוגית חברתית וחוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי. "אנשים פנו אליי באופן פרטי וביקשו להישאר אנונימיים", היא מספרת. "כי מצד אחד הם הרגישו אשמה גדולה - כי ברור להם שמדובר בתקופה קשה - אבל מצד שני הם הודו שהם חווים סוג של הקלה".

אז למה זה קורה ומה זה אומר על המציאות שלנו? 

"פעם יכולנו להשוות את עצמנו רק לקבוצה הקרובה - השכנים, המשפחה, החברים. היום בגלל הרשתות החברתיות אנחנו משווים את עצמנו לכולם, כל הזמן. וההשוואה הבלתי פוסקת הזאת גורמת להמון אנשים להרגיש שהם פשוט לא מספיק".

התוצאה היא פשוט תחושה של תחרותיות מתישה ומרוץ שלא נגמר.

מה קורה כשפורצת מלחמה? 

"בתקופה של מלחמה כולם נמצאים באותו מצב רגשי. האיום כבר לא פנימי - הוא חיצוני. פתאום כולם מודאגים, כולם עוצרים. ואני, בפעם הראשונה, מרגישה שאני בקו אחד עם כולם".

ככה שאם אתם מרגישים הקלה מסוימת בתוך כל הכאוס - אתם ממש לא לבד. עבור חלק מהאנשים זו הפעם הראשונה שהם מרגישים שיש לגיטימציה להוריד רגל מהגז.

שלוש קבוצות שמרגישות את ההקלה

לדבריה של מרגלית, הפניות שקיבלה הצביעו על שלוש קבוצות עיקריות של אנשים שחווים את התחושה הזו:

1. מי שמרגישים שהפומו מת - אחת התופעות הבולטות של ימינו היא פומו - הפחד להחמיץ. "אישה אחת כתבה לי שבשגרה היא תמיד הרגישה שהיא מפספסת משהו", מספרת מרגלית. "תמיד יש מישהו שמבלה יותר, מצליח יותר, חי חיים שנראים מעניינים יותר".

אבל בתקופה שבה כולם בבית והפעילות מצטמצמת, התחושה הזו משתנה.

"פתאום אף אחד לא 'חי את החיים' יותר ממנה. כולם עצרו. וזה מוריד ממנה לחץ עצום".

2. מי שסוף סוף קיבלו לגיטימציה לעצור - קבוצה אחרת של אנשים מדווחת על הקלה מסוג אחר - הלגיטימציה להפסיק להיות פרודוקטיביים.

"אנשים אמרו לי 'בשגרה אני גם ככה מבלה הרבה זמן בנטפליקס או בטיקטוק - אבל אני מרגיש רע עם עצמי'. עכשיו יש תחושה של לגיטימציה. כולם מבינים שזה לא זמן לפרודוקטיביות, והתחושה הזו מורידה המון אשמה".

רגע שחושף עד כמה עמוק טבועה בנו הציפייה להיות כל הזמן יעילים.

"אנחנו חיים בתרבות שמודדת אותנו לפי תפוקה - כמה הספקנו, כמה יצרנו, כמה התקדמנו. ברגע שהמרוץ הזה נעצר, אפילו לרגע, אנשים מסוימים מרגישים שהם סוף־סוף יכולים לנשום.

יש כאלה שחיים עם תחושה של ריקנות בחיי היום יום, ועבורם מצב החירום מציף אדרנלין, כמעט כמו סרט מתח. "היו אנשים שאמרו לי שהם ממש מחכים לאזעקות", מספרת מרגלית. "וכשאין אזעקה או 'בום', הם אפילו מתאכזבים".

זה אולי נשמע קשה לעיכול, במיוחד כשמדובר במציאות שבה אנשים נפגעים, אבל לדבריה מדובר ברגש אנושי מורכב. "עבור חלק מהאנשים זה יוצר תחושת חיות או משמעות שחסרה להם בשגרה".

למה המוח דווקא נרגע

מעבר להסבר החברתי, יש גם מנגנון פסיכולוגי עמוק יותר שמסביר את התופעה.

"למוח שלנו קל יותר להתמודד עם איום קונקרטי", מסבירה מרגלית. "חרדה כמו 'מה אני עושה עם החיים שלי?' היא חרדה עמומה שאין לה תשובה ברורה. אבל כשיש איום ברור - אויב, סכנה, מצב מוגדר - המוח מתמקד בו".

המשמעות היא שהשאלות הקיומיות, שכל כך מעסיקות אותנו בשגרה, נדחקות הצידה.

"פתאום יש סיפור ברור. יש אויב, יש מציאות ברורה יותר. וכשהמוח מתמקד בזה, אותן שאלות על משמעות החיים נעלמות לרגע".

פרדוקס החיים המודרניים

התופעה הזו ללא ספק מעלה שאלות לגבי החיים המודרניים. באופן מפתיע, מרגלית אומרת שחלק גדול ממנה קשור דווקא לשפע ולנוחות שהתרגלנו אליהם.

"למרבה האירוניה, רבות מהבעיות הנפשיות הנפוצות היום - כמו חרדה ודיכאון - קשורות דווקא לחיי שפע. מבחינה אבולוציונית, בני אדם לא חיו במציאות של יציבות וביטחון כמו היום. רוב ההיסטוריה האנושית הייתה מאבק הישרדותי. האדם הקדמון היה עסוק בלמצוא אוכל, להגן על עצמו ולהישאר בחיים. במצב כזה אין הרבה זמן לשאלות כמו 'האם אני מממש את עצמי'".

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מזה?

כמובן שאף אחד לא רוצה לחיות במצב של מלחמה מתמשכת. אבל יש כמה לקחים שבהחלט אפשר לקחת גם לחיים הרגילים.

להפחית את ההשוואה לאחרים - בעיקר ברשתות החברתיות

"מחקרים מראים שגם כמה שבועות של הפסקה מהרשתות יכולים לשפר משמעותית את הרווחה הנפשית", אומרת מרגלית. "חשוב לזכור שמה שאנחנו רואים שם הוא לא החיים האמיתיים - אלא הגרסה שאנשים בוחרים להציג".

אז אולי לא נצליח להתנתק לגמרי - אבל לגמרי מומלץ לעשות הפסקות ולקחת דברים בפרופורציות.

לשנות את הדרך שבה אנחנו מודדים הצלחה

"במקום להגדיר הצלחה לפי סטנדרטים חיצוניים כמו: כסף, סטטוס או הישגים, כדאי לשאול מהם הערכים שאנחנו רוצים לחיות לפיהם. האם אני נהנה ממה שאני עושה? האם אני מרגיש שאני נותן את המיטב שלי?"

כאשר ההגדרה להצלחה מגיעה מבפנים - הלחץ פוחת.

והכי חשוב: לא להרגיש אשמה

ולמי שמזהים בעצמם את תחושת ההקלה דווקא בתקופה הזו - למרגלית יש מסר ברור.

"זה רגש אנושי לחלוטין. הרבה יותר אנשים מרגישים כך ממה שהם מעזים להודות".

לדבריה, התחושה הזו אומרת הרבה יותר על הקצב המטורף של החיים המודרניים - ופחות על האנשים עצמם.

"אולי הדבר החשוב ביותר הוא להבין שההקלה הזו לא אומרת שמשהו לא בסדר איתנו", היא אומרת, "אלא שאולי משהו בשגרה שלנו פשוט הפך למהיר ולוחץ מדי - עד שלפעמים רק כשהעולם נעצר לרגע, אנחנו מבינים כמה היינו עייפים מהמרוץ".