בעולם שבו אנחנו רגילים לנתח הכל דרך הראש, לירן כוהנר מזכירה לנו שהתשובות האמיתיות נמצאות בכלל מתחת לקו הצוואר. במונולוג חשוף מהבית, רגע לפני החזרה לשגרה ותחת צלילי האזעקות שנשמעו באזור המרכז, היא מסבירה מדוע היא "חופרת" כל כך הרבה על חשיבות התנועה והריקוד.
הגוף כקולטן רגשי
"רוב הפעמים, הגוף שלנו מרגיש משהו לפני שהראש שלנו בכלל מבין אותו", מסבירה כוהנר. היא מציגה את המושג המדעי אינטרוספציה - היכולת שלנו לזהות סיגנלים פנימיים כמו דופק מהיר, נשימה כבדה או התכווצות בבטן.
לדבריה, מדובר במנגנון אבולוציוני שנועד להכין אותנו לפעולה: "אם אני מפחדת - הלב והרגליים נכנסים לפעולה, ואם זה כעס - הידיים שלי מתכוננות".
כוהנר מתארת "מפה רגשית" של הגוף, שבה לכל רגש יש כתובת פיזית: הפחד שמתיישב בחזה, העצב שמחניק בגרון והאינטואיציה שמקורה בבטן. "אומרים שבמעי יש לנו מערכת עצבים שנקראת 'המוח השני'", היא מציינת, "היא מתקשרת כל הזמן עם המוח שלנו, ותחושת בטן היא פשוט הקשבה למוח השני הזה".
ההמלצה של לירן כוהנר: לאוורר את ה"דחיסות הרגשית"
לאחר שחזרה לתרגל יוגה אחרי תקופה ארוכה, היא משתפת בתחושת השחרור שחוותה. "היוגה משחררת אצלנו איזושהי דחיסות רגשית", היא אומרת בטבעיות. "היא לא באה ואומרת לך 'רגע, מה יש לך? מה קרה?', היא פשוט מזהה שיש דחיסות בגוף ודואגת לאוורר אותה דרך נשימה ותשומת לב".
מבחינת כוהנר, הריקוד, היוגה והתנועה הם דרכים שונות להשיג את אותה המטרה: להניע את הכיווצים הרגשיים ולמנוע מהם להיתקע בגוף. ביושר האופייני לה, היא מודה שבימים שבהם היא מוותרת על התנועה, היא הופכת ל"בן אדם מסוג שונה" - פחות מחוברת ופחות נינוחה.
תנועה כעוגן במציאות משתנה
התובנות הללו מקבלות משנה תוקף על רקע המצב הביטחוני. כוהנר חתמה את דבריה כשהיא משתפת שגם באזור מגוריה החלו אזעקות פתאומיות, מה שמדגיש עוד יותר את הצורך הפיזי "להתאוורר" כדי לשמור על שפיות. "זה הכל אחד והכל מחובר", היא מסכמת, "התנועה הזאת היא הרגע לאפשר לעצמנו להתאוורר פיזית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו