הקוף פאנ'ץ שננטש - ומה הוא מגלה על הרעב האנושי למגע

כולנו התרגשנו מפאנץ', הגור שנדחה ונינטש על ידי אימו בגן חיות ביפן. בתיעוד שפורסם נראה שהקוף הקטן נאחז בבובה רכה שהצוות נתן לו, גוף פרוותי חלופי להיצמד אליו, מה שהצליח להסעיר רבים בעולם - שלבם יצא אל הקוף הקטן והבודד.

אבל אולי הסיפור הזה מעסיק אותנו כל כך לא רק בגלל הקוף, אלא בעיקר בגללנו?

הפסיכולוגיה מראשיתה, עסקה בקשר הראשוני הזה של אם ותינוק. כבר בשנות החמישים ערך הפסיכולוג הארי הארלו ניסוי מפורסם בגורי קופים. הוא הציב בפניהם שתי "אימהות": אחת עשויה תיל שסיפקה מזון, ואחת מבד רך שלא סיפקה אוכל. שוב ושוב בחרו הגורים להיצמד לבד הרך, ורק לגשת לתיל כדי לאכול.

המסקנה הייתה ברורה - תינוקות אינם זקוקים רק להזנה, הם זקוקים למגע, לחום ולהחזקה. המגע מווסת דופק ונשימה, מפחית קורטיזול (הורמון הלחץ), מארגן את מערכת העצבים. מגע הוא לא פינוק, הוא צורך קיומי. ומה שנכון לקופים נמצא נכון גם לבני אדם.

בשנות ה-80 וה-90 נחשפו תנאי החיים הקשים בבתי יתומים ברומניה, תינוקות קיבלו מזון, ניקיון וטיפול רפואי בסיסי, אך כמעט ללא קשר אישי, ללא דמות קבועה, ללא חום. ה־Bucharest Early Intervention Project הראה בהמשך כי ילדים שגדלו במוסדות סבלו מעיכובים התפתחותיים, קשיי התקשרות, פגיעות בוויסות רגשי ואף שינויים מבניים בתפקוד המוח.

הצורך במגע לא נעלם הוא מקבל פנים אחרות

בהמשך, הפסיכואנליטיקאי דולנד וויניקוט טבע את המושג החזק - Holding, "החזקה". הצורך הראשוני הביולוגי בהחזקה פיזית: ידיים שמערסלות, גוף שמקיף, מתפתח והופך לצורך נפשי עמוק בהחזקה רגשית, בנוכחות שמקשיבה ומאפשרת, מבט שמכיל, מילה שמרגיעה, לפעמים גם מנגינה.

בבגרות ההחזקה יכולה להתבטא בשיח משמעותי, בקשר זוגי מיטיב, בחברות, בקהילה, לעיתים גם במיניות חמה ובטוחה. כולן דרכים של המערכת העצבית להרגיש: אני לא לבד.

אז למה הסיפור הזה נוגע בנו כל כך?

תיאוריית ההתקשרות של ג'ון בולבי מדגישה כי הקשר הראשוני עם הדמות המטפלת הוא בסיס הביטחון שממנו אנחנו יוצאים אל העולם. דחייה מוקדמת מפעילה חרדת הישרדות עמוקה. אנחנו יונקים, ואצל יונקים קרבה היא מנגנון הישרדות. הגור שאינו צמוד לאמו חשוף לסכנה. התינוק שאינו מוחזק נכנס לדריכות. הילד הדחוי בכיתה וגם המבוגר הבודד זה שחוזר לבית ריק, שאין לו עם מי לחלוק פחד או שמחה מפעיל אותה מערכת עתיקה של סטרס.

בדידות אינה חולשה, היא כאב נוירוביולוגי הישרדותי המשותף ליונקים. אולי לכן התמונה של הגור האוחז בבובה מטלטלת אותנו. היא מפגישה אותנו עם הילד שבתוכנו זה שפחד פעם להישאר לבד, זה שעדיין זקוק לעיתים שמישהו יחזיק.

אבל יש גם תקווה

יש סימנים שהלהקה מקבלת אליה בחזרה את פאנץ' הקטן. מחקרים מראים שלא כל חסך מוקדם גוזר גורל. התערבות מוקדמת, אימוץ מיטיב, קשר יציב, טיפול רגשי, יכולים לשקם במידה רבה תחושת ביטחון. המוח גמיש וגם הנפש. הבובה לא מחליפה אם, אבל לפעמים היא גשר זמני עד שיימצא מגע חי.

ומה אפשר לעשות?

• לזכור שמגע חשוב, גם לילדים גדולים יותר. חיבוק אינו פינוק וקשר איננו מותרה.
• לקחת ברצינות את הבדידות שלנו ושל ילדינו, ולייצר בבית ובמערכות החינוך נוכחות רגשית ועקבית. במידת הצורך ניתן לפנות לטיפול רגשי.
• לטפח קהילה, שיחה, קשרים ממשיים בעולם שמציע תחליפים דיגיטליים.
• חוגים וקבוצות למיומנויות חברתיות מאפשרות מבנה קבוע בו ניתן לפתח קשרים ולבסס תחושת שייכות.
• לשים לב לסביבה שלנו, לשכן הבודד, לילד המוחרם, לחברה שבמשבר. כולם זקוקים לקרבה. 
• וגם: גם כלפי האמא הקופה ניתן לגלות חמלה, וכנ"ל לגביי הורה שמתקשה להתחבר. לפעמים מאחורי דחייה עומדים דיכאון, חרדה או הצפה, לא רוע.

הסיפור על הקוף הקטן אינו רק סיפור על גן חיות. הוא תזכורת ביולוגית עמוקה: בלי קרבה קשה לשרוד. לא רק בטבע, גם בנפשנו שלנו.

יעל גלין היא פסיכולוגית שיקומית וחינוכית מומחית, מנהלת הקליניקה לפסיכולוגיה שיקומית במכללה האקדמית אחוה